סיפור הפרבר: הגיטריסט מורדי פרבר כובש את העולם ונזכר בימיו לצד אריק איינשטיין

השם “מורדי פרבר" אינו מוכר בכל בית בישראל, בין היתר משום שלא שהה בארץ ב־40 השנים האחרונות, ועם זאת בחוגי המוזיקאים הוא נתפס כמטאור, כתופעה וכאחד מנגני הג'אז המובילים בעולם. בפרק זמן של שנתיים הספיק פרבר לנגן בהקלטות של אריק איינשטיין, שלמה ארצי, שלמה גרוניך, שם טוב לוי ונורית גלרון, אך לא נשאר מספיק זמן בשביל ליהנות מפירות הצלחתו ומיד נסע לארצות הברית ללמוד מוזיקה, לנגן, להקליט, להופיע, לכתוב מוזיקה לסדרות ולסרטים ולטפח קריירה שהובילה אותו להיות אחד מנגני הגיטרה הגדולים בכל הזמנים, לפי ספרו של היסטוריון הג'אז סקוט ינואו. 

עכשיו הוא נמצא בעיצומן של הכנות למופע המחווה שהוא מרים לזכר איינשטיין, חברו הטוב, שלדבריו העבודה עמו הייתה מפסגות החיים שלו, הרבה יותר מנגינה עם גדולי המוזיקאים בעולם. “מאז מופע המחווה שהיה לאריק ב־2014 בפארק הירקון, אני מקפיד לקיים מופע לזכרו מדי שנה", הוא אומר. “זה לא עניין כלכלי פה, אלא למען אריק. חשבתי אולי לוותר על המופע השנה, אבל הרגשתי את הצורך. גייסתי לצדי את המתופף מאיר ישראל והבסיסט מיכה מיכאלי. שלושתנו ניגנו עם אריק בהופעות ובהקלטות. והצטרף אלינו גם הפסנתרן גיל פלדמן, שמנגן עם שלמה ארצי מזה 20 שנה. החלטנו הפעם שהמופע יהיה בסגנון ‘זמרות שרות אריק', אז תהיינה לאה שבת, סי היימן ורז שמואלי. גם אני אשיר כמה שירים, ואני מקווה שהוא לא יכעס עליי מלמעלה".

אתה מוזמן למופעים אחרים שנעשים לזכרו, כמו למשל זה שהיה אמור להיות בפסטיבל ראשון לציון?
“לא. אנשים חושבים שאני עדיין גר בארצות הברית, אבל אני יותר בישראל. שואלים אותי, ‘מתי אתה מגיע לארץ?'. מאז שאני פה, אני פחות משתתף בהפקות ומנגן עם אומנים, כי יש מספיק נגנים מוכשרים ומצוינים שצריכים לעשות את הדברים האלה. הבנתי שהמופע בראשון לציון בוטל, וזה כואב לי ששוכחים את האנשים שהלכו מאיתנו. אריק היה כמו אבא אחר עבורי". 

מרגיש שהמיתוס סביבו הולך ומתעצם עם השנים?
“אריק הוא אריק, לא אדם רגיל. עבורי הוא יותר גדול מפרנק סינטרה. לא היה ולא יהיה זמר כמותו. זו תקופה, זה הווי, זו תמימות. גרתי 40 שנה בניו יורק ולא הייתי בעניין של מוזיקת רוק, בעיניי אריק תמיד היה ויהיה אחד הזמרים הגדולים של ישראל. איש פשוט, שכאשר הוא פותח את הפה אתה נדהם".

הקשר בין פרבר (64) לאיינשטיין החל בשנת 1979 הודות לטאלנט נוסף שאיינשטיין טיפח, מיקי גבריאלוב. פרבר, אז משוחרר טרי מלהקה צבאית, ניגן עם גבריאלוב בתוכנית “שירים בפי מלחינים": “מיקי, שהיה במילואים בשארם א־שייח', ראה אותי מנגן בלהקה צבאית. כשהוא עלה לנגן ולשיר את החלק שלו, עליתי לבמה וניגנתי איתו בלי לשאול אותו. הוא חייך, ולא הוריד אותי מהבמה. התחילה בינינו שיחה וישבנו לדבר ולצחוק עד חמש בבוקר. יום אחד הוא אמר לי שהוא עובד עם אריק על אלבום, והציע לי להצטרף". 

מה זכור לך מהמפגש הראשון עם אריק?
“אריק לא אהב לעבוד עם אנשים חדשים, ופתאום בא בחור פרוע בן 21. הוא לא ידע איך לאכול אותי בהתחלה. הייתי כל כך עמוק בג'אז ולא ממש בעניין של המוזיקה שלו, בלי קשר לעובדה שאריק הוא אגדה. נפגשנו בבית של מיקי וראיתי איזו דמות הוא, מעבר לשירים, איזה בנאדם מדליק, אפילו שהוא היה קצת קר איתי בהתחלה ובצדק, פתאום בא אליו אדם זר ומתחיל לעבוד איתו על אלבום שלם".

את מרבית שירי האלבום, “חמוש במשקפיים", ה־18 של איינשטיין, הלחין גבריאלוב והפיקו יחד גבריאלוב ופרבר, שניגן בו בגיטרות. “במשך שלושה חודשים אריק, מיקי ואני עבדנו על האלבום אצלי בדירה ברחוב שלמה המלך בתל אביב. אריק הגיע בכל יום ב־10 בבוקר", משחזר פרבר. “יש באלבום תמונה של אריק, מיקי ושלי, בזמן שלקחו בו חלק אנשים יותר מוכרים ממני". 

איזה בנאדם הכרת?
“אדם מצחיק ברמות, נדיב, שיודע בדיוק מה שהוא רוצה. פעם ניגנו שיר של מיקי, והרבצתי סולו גיטרה והתחרעתי בנגינת ג'אז־רוק מטורף. אריק, שרוב הזמן היה שוכב על הרצפה ולא מתערב, קם ואמר למיקי: ‘מה קורה לו עם האצבעות? מה זה הדבר הזה? מה הוא מנגן?'. אריק אפשר לי את החופש האומנותי, את הסולואים האלה". 

כשאריק הגיע לדירה

בנובמבר 1980 יצא “חמוש במשקפיים" וזכה להצלחה מיידית והניב להיטי ענק כמו “סן פרנסיסקו על המים", “הכניסיני תחת כנפך", “תוף בודד" ו"היא יושבה לחלון", שחרכו את הרדיו. יציאת האלבום לוותה בסיבוב הופעות, שבו השתתפו גבריאלוב, פרבר, יוני רכטר ודפנה ארמוני. ב־29 באוגוסט 1981 התקיים במועדון “קיסרית" בקיסריה המופע האחרון, שלאחריו איינשטיין פרש מהופעות והחל את תקופת ההשתבללות הביתית שלו. “בחיים לא חלמתי שזו תהיה ההופעה האחרונה של אריק על במה", אומר פרבר. “היה לו איזה עניין עם עלייה על הבמה. גם הראייה שלו, גם הלחץ שלווה בשתייה מוגזמת של ‘שטוק 84'. זה לא שהוא היה אלכוהוליסט, בכלל לא, הוא כבר לא הרגיש את המשיכה לבמה כמו פעם. סיבוב ההופעות היה נהדר, ומצער אותי שאין וידיאו אחד שלו. שנה שלמה של הופעות בלי תיעוד". 

שמרתם על קשר לאורך השנים?
“כן. בגלל שהייתי כזה משוחרר ודי מוטרף בצעירותי, אז אחרי שסיימנו את העבודה על האלבום וההופעות, הייתה תקופה שאריק היה בא אליי לדירה בכל בוקר, בלי קשר למוזיקה. היינו יוצאים לאכול במסעדת ‘כתר המזרח', להסתובב בפארק. לא הבנתי אז למה הוא חיפש את קרבתי. הוא היה מביא לי שירים ומציע לי לנסות להלחין אותם. לא הבנתי את המשמעות של זה. הוא היה מדקלם מילים ואני מלווה אותו עם הגיטרה. אבל לא יצא מזה משהו. כשאריק היה עובד עם יוני רכטר או עם שמי (שם טוב לוי - ד"פ), הוא הסביר להם במפורש מה הוא רוצה. שמי היה מאוד מופתע כשאריק אמר שהיה רוצה שאלחין לו. כנראה שלא הראיתי סימנים לכך שזה מעניין. בדיעבד, אני חושב שהוא הרגיש נוח איתי וכל שאר המוזיקאים היו עסוקים. אריק עבד רק עם מי שהוא הרגיש בנוח איתו. לא הבנתי את זה בגיל 22. כשגרתי בארצות הברית, היינו מדברים בטלפון, וכשהייתי מגיע לארץ היינו נפגשים ומשמיעים אחד לשני חומרים. הוא היה מברר לכמה זמן הגעתי, כי הוא לא היה עושה אלבום ביומיים, אלא רק אחרי עבודה של חודשים". 

כשפרבר אזר אומץ להציע לאיינשטיין את לחניו, זה היה כבר מאוחר מדי: “אחרי שנים התעוררתי, אפילו שהייתי בעולם מוזיקלי אחר. קבעתי איתו פגישה. הגעתי לביתו. דפקתי בדלת, סימה פתחה לי את הדלת והוא לא יצא מהחדר. הוא שכב במיטה, לא הרגיש טוב. כאבה לו הבטן. הוא לא רצה לצאת לסלון. ישבתי עם סימה (זוגתו - ד"פ) בסלון שעה. אחר כך היא לקחה אותי לחדר השינה שלו. אמרתי לו ‘אריק, אולי אביא את הגיטרה ואכנס למיטה ונעשה כמו ג'ון ויוקו'. אמרתי לו שיש לי כמה שירים חדשים שאשמח להשמיע לו. ‘בכיף', הוא אמר לי. ‘אבל לא היום, אני לא מרגיש טוב'. בביקור הבא שלי בארץ הייתי בהופעה של שלמה גרוניך כשאמרו לי שקרה משהו לאריק. טסתי לבית החולים איכילוב. ראיתי שהתאספו אנשים ולא נתנו לאף אחד להיכנס. איכשהו הצלחתי להשתחל, ואחרי שהמשפחה יצאה מחדרו ראיתי אותו ללא רוח חיים. זה מראה שלא אשכח לעולם, כמו לאבד אבא רוחני".

מאפיה של נגנים 

פרבר נולד וגדל בקריית ביאליק, בן להורים ניצולי שואה. “באתי מבית גמור, בית קשה מאוד מכל הבחינות", הוא אומר. “המוזיקה הצילה אותי. אם היא לא הייתה בחיי, הייתי עלול להגיע למקומות לא טובים. אני תמיד אומר שאם המוזיקה היא עבורך כמו אוויר לנשימה, זה כבר 50% הצלחה. כי אם הרצון לעסוק במוזיקה מגיע מסיבות אחרות, זה לא יוביל אותך למקום הכי גבוה". 

כך, בגיל 6 התחיל לשיר וכשהיה בן 12 כבר ניגן בגיטרה קלאסית ועבר לחשמלית. בנעוריו ניגן פרבר בלהקות קצב באזור הקריות, בהן המתוקים, הביאליקים וליל העטלפים. תחילה התמקד ברוק'נרול ובהמשך עבר לג'אז־רוק פרוגרסיבי. בשנת 1976 התגייס ושירת בלהקת השריון. עם פירוקה עבר לנגן בחבורת הזמר של פיקוד הצפון, בתוכניתה היחידה “בלילה על הדשא". “לא ממש רציתי לנגן בלהקה צבאית, כי הייתי בראש של ג'אז", הוא אומר. “בהתחלה הייתי מש"ק תחזוקה בשדה בוקר, אבל המפקד אמר לי שאם לא אלך ללהקה צבאית - כנראה שאהיה בכלא על השטויות שהייתי עושה. הייתי יושב בש"ג עם הגיטרה ומנגן לכל רכב שעובר. בלהקה קראו לי ‘נציג האגודה למלחמה בג'אז'".

עם שחרורו מהצבא החל לנגן עם גבריאלוב ובהמשך עם איינשטיין, עבודה שהובילה אותו לנגן באלבומים של בכירי האומנים בישראל: “חצות" (1981) של שלמה ארצי, “צמר גפן מתוק" (1982) של שלמה גרוניך, “שירים באמצע הלילה" (1981) של נורית גלרון ובהקלטות של יהודית רביץ, שם טוב לוי, יוני רכטר, אפרים שמיר ואסתר עופרים. “הכרתי את שלמה ארצי כשהייתי נער בן 15. הופעתי עם להקת הקצב הביאליקים בקיסריה והוא הופיע עם להקת גברת תפוח", הוא נזכר. “לימים, מיכאל תפוח, שהיה המנהל של אריק, של שלמה וגם שלי, אמר שלא יכול להיות שאני מנגן רק עם אריק. הוא הפנה אותי לנגן באלבום של שלמה. כשאני מסתכל על זה היום, אני מבין ששברתי מאפיה של נגנים. היו את הנגנים המובילים ופתאום באתי משומקום וניגנתי עם כל הגדולים". 

ניגנת עם כולם, אז למה לעזוב פתאום?
“לא עזבתי - ברחתי. הלכתי עם הראש בקיר ובחרתי בדרך הקשה. היה לי הרס עצמי, שעם השנים התמתן. הגעתי לקבוצה הזו של המוזיקאים הקבועים, ואני בטוח שלא באתי להם בטוב. היה לי חוש הומור אחר והייתי די שונה. ההתחלה לא הייתה כיפית. כשהייתי בשיאי בישראל, כל האומנים רצו לעבוד איתי, אבל יש לי דברים הרסניים בתוכי. לפחות היו לי באותה תקופה. הייתי במקום הכי גבוה אומנותית ובחרתי לברוח, להתחבא כדי לא לעבוד כל הזמן. לא רציתי שהגיטרה שלי תהיה מושמעת בכל מקום. כיום אף אחד לא יכול לשכנע אותי לנגן בהקלטות, אני מעדיף ללמד. זה מה שאני עושה שנים בארצות הברית ופה".

אתה מתחרט?
“אולי הייתה לזה סיבה, מעבר למה שהבנתי בעצמי. כולם אומרים שהיה נראה שהעולם שלי לא פה ואני צריך להיות במקום אחר. האמת היא שלא הייתה לי סיבה לברוח והפסדתי גם את הזכות לעשות אלבום עם אריק כמלחין. אם יש דבר נוסף שאני מצטער עליו הוא שדני סנדרסון, שהערצתי מאוד עוד מכוורת, הציע לי להצטרף ללהקת דודה יחד איתו ועם גידי גוב, גם הוא גיבור שלי. אמרתי לו שאני לא יכול, כי אני נוסע ללמוד בברקלי. ‘לא נורא', הוא השיב לי. ‘גם אני לא אנגן בלהקה שלך'. הייתי יכול לעבוד טיפה יותר בארץ, להישאר עוד שנתיים, אבל אני לא מאמין שהייתי נשאר בארץ".  

שומר על הגיטרה  

פרבר עזב ב־1982 לאחר שקיבל מלגת לימודים במכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון. “אחרי שנה וחצי של לימודים, התחלתי ללמד שם", הוא מספר. “הרבה נגנים ישראלים נסעו ללמוד בחו"ל וחזרו לישראל כדי לעבוד בהפקות בולטות. אצלי זה היה הפוך: עבדתי בהפקות בולטות ועזבתי כדי ללמוד וללמד בחו"ל. הותרתי חותם בישראל באלבומים שניגנתי בהם, אבל זה היה כל כך קצר ויכולתי יותר. בזמנו לא היה אכפת לי. בדיעבד אני לא מבין מה הייתה המהירות הזו. הרגשתי שאני מתחיל להיות לחוץ מההצלחה. לא כל אדם בנוי לזה".

במהלך שהותו מעבר לים לימד מוזיקה לא רק בברקלי, אלא גם באוניברסיטת ניו סקול ואוניברסיטת ניו יורק, העביר כיתות אומן בארצות הברית, אירופה והמזרח הרחוק, הוציא ספרים ונחשב למרצה מבוקש. במקביל, הקליט פרבר חמישה אלבומי סולו בינלאומיים מצליחים, בהשתתפות נגני ג'אז ורוק מובילים. “תכננתי לנסוע לשנתיים אבל צמחתי וצמחתי שם ובכל פעם שחשבתי לחזור לארץ, החלטתי להישאר כי רציתי לצמוח עוד וללמוד", הוא אומר. “יש עוד ועוד דברים שאני רוצה לעשות ולהספיק. אני לא נתקע במה שעשיתי אלא מסתכל תמיד קדימה".

במרוצת השנים הוא כתב מוזיקה לסדרות מפורסמות רבות, בהן "ג'קאס", "כולם אוהבים את ריימונד", "הסופרנוס", "CSI מיאמי", "הנסיך המדליק מבל אייר", "פליסיטי", "המופע של כריס רוק", "הלילה עם ג'יי לנו", "משמר המפרץ" ועוד. “לאורך השנים התחברתי עם תלמידים שלי, שמנגנים בהפקות מאוד גדולות", הוא משיב לשאלה איך התגלגל לכך. “אחד התלמידים סיפר שיש לו חברה שבעזרתה הוא יוצר מוזיקה להפקות שונות והציע לי לנגן באיזו הקלטה לטקס פרסי הגראמי. זרמתי וניגנתי. אמרתי לו כבדרך אגב שחסר לו בספרייה המוזיקלית מוזיקה מסוימת, אז הוא ביקש שאקליט לו שני אלבומים. עשיתי זאת והוא המשיך להזמין ממני עוד ועוד עבודה ומוזיקה לכל הסדרות והסרטים שהוא עבד איתם. אני עוסק בתחום הזה עד היום, עם חברה אחרת".  

בעשור האחרון הוריד פרבר הילוך בקריירה, מסיבה מרגשת: הפיכתו לאב בגיל 53. “מאז שהילד שלי נולד אני יותר בישראל", הוא מספר. “הבן שלי גר בחיפה והחלטתי להשקיע את כולי בו, אני עושה איתו כל סוג ספורט אפשרי ומבלה איתו כמה שאפשר. אנחנו גרים במרחק של חמש דקות זה מזה בכרמל. שבועיים לפני פרוץ הקורונה הגעתי לישראל להופיע עם סטיב ואי ולא הייתה לי סיבה לחזור לארצות הברית, אז נשארתי פה שנתיים. עכשיו אני רוב הזמן בישראל, למרות שעדיין אני נחשב תושב חוץ".

איך קיבלת את האבהות המאוחרת?
“יש לבן שלי מזל שיש לו אותי בגיל כזה, כי אני כבר לא במרוץ אחרי פרנסה וקריירה, ויש לי את כל הזמן והיכולת להשקיע בו. יש לו אבא רגוע יותר. אני כבר לא נלחץ מזה שאני לא מנגן, ואני לא מנגן עשר שעות ביום כמו בעבר, כי אני משקיע בו, וכשהוא איתי - זה הכל עבורי. לא יכולתי לקבל את זה מאבא שלי, כי הוא עבד בעבודת פרך ולא היה לו זמן לשחק איתי. לבן שלי אני דואג לתת את הכל, ואני נהנה מזה. הקרבתי הרבה כדי להיות פה לידו, כי כל הציוד שלי בניו יורק. אומנם אני מרגיש שם טוב יותר, אבל אני מאוד מתגעגע לילד וקשה לי להיות רחוק ממנו. האבהות שינתה אותי לטובה".

מה אתה עושה בימים אלה?
“מה שחשוב לי זה להופיע עם המוזיקה שלי, אז יש לי מופע דואט עם הפסנתרן המוכשר תום אורן והייתה לי פה רביעיית ג'אז שבמסגרתה ניגנתי חומרים שלי. במקביל אני מלמד בבית ספר רימון. בעבר, כשהייתי מגיע לארץ, הייתי מצלצל לכל החברים ומנגן איתם באולפנים. בשביל הכיף והחברות, לא בקטע כלכלי. כבר הרבה שנים שאי אפשר למצוא אותי מנגן בהפקה או באלבום. זה לא ממקום של להיות עם האף למעלה אלא מהצורך לשמור על הגיטרה שלי. כשאתה מקבל כסף זה סבבה, אבל אם הגיטרה שלך נשמעת בכל מקום - אתה מאבד את הייחודיות שלך. כל העניין זה להישמר כמי שאי אפשר לראות אותו כל שני וחמישי".

מה הפנטזיה המקצועית שלך?
“יש דברים שהייתי צריך להיות פחות פנאטי בהם, כמו להתנער מהעבר שלי שהיה מאוד טוב ומהעשייה שלי בישראל. לא הייתי מתנגד שאריק יחזור לאיזו שנה ונספיק לעשות אלבום. אני אוהב את חוה אלברשטיין ותמיד אהבתי אותה, הייתי שמח לחרוג ממנהגי ולשתף איתה פעולה. יש עוד כמה אומנים מחו"ל שיש לי כלפיהם הרבה כבוד והייתי שמח לנגן איתם. אבל אני הולך עם הזרם, אני לא דוחף שום דבר, ונראה לאן הרוח תנשוב. בכל מקרה אני תמיד ממשיך קדימה ולא מפסיק לרצות להיות יותר טוב בכל מה שאני עושה". 

# המופע “נשים שרות אריק" יתקיים ב־12 בנובמבר
בשעה 20:30 במועדון “שבלול" בתל אביב.
# המופע עם תום אורן יתקיים ב־8 בדצמבר