"שוב כתבה בעיתון עם התמונה שלך, עוד מסמך נפתח, עוד אמת יוצאת לאור, ואז אתה כאן, מסביר לי בשקט – ורק העיניים שלך בוערות, והידיים מתנפנפות ואתה כבר קורא לי, צועק מילים שמתנגשות בקירות – והבית כולו רועד איתך". (מתוך השיר “אף פעם לא תדע")
השיר “אף פעם לא תדע" פותח את אלבומה השלישי של המוזיקאית הילה כהן אלעזר, 67, ועוסק בפצע הפתוח של חייה המסרב להגליד זה שנים רבות – מותו של אביה, הרמטכ"ל לשעבר דוד (דדו) אלעזר, שהלך לעולמו בגיל 50 בשנת 1976 לאחר שלקה בהתקף לב בעת ששחה בבריכת שחייה.
“בכל שנה, בעיקר לקראת חודש אוקטובר, שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, אלו הימים הקשים ביותר עבורי", היא אומרת. "בתקופה הזו תמיד מתפרסמות עוד ועוד כתבות על המלחמה, ויש את ההבנה שאבא שלי אף פעם לא יוכל לקרוא את הדברים ולשמוע אותם. זה תמיד כואב, ובזה עוסק השיר. כשסיימתי לכתוב את השיר הזה, שוב חלמתי עליו וראיתי אותו בחלומי מחייך אליי. זה עוד אחד מהשירים שבהם אני באיזה דיבור מתמשך עם אבא שלי, וזה בלט גם באלבום הקודם שלי". לצד עברו הצבאי המרשים, נצרב אלעזר בתודעה הציבורית כמי ששימש כרמטכ"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, ניהל את המלחמה, ובסיומה, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט שהטילה את רוב האחריות למחדל על הדרג הצבאי, התפטר מתפקידו.
מה התגובות שאת מקבלת היום על פועלו של אביך?
“רוב התגובות שאני מקבלת הן של אנשים שמעריכים ומוקירים אותו ואת עשייתו ורואים בו גיבור ישראל, גם אנשים צעירים שלא נולדו כשהמלחמה קרתה – אומרים לי זאת, וזה תמיד מרגש".
מה זכור לך מאותם ימי מלחמה?
“כשפרצה המלחמה הייתי בת 18 והתגייסתי ביום השלישי למלחמה, שזה הכי קשה. אני זוכרת שבטירונות ארזנו מנות קרב, וכל הזמן שמעתי שמועות על מי שנפצע ומי שנהרג. לגבי אבא, אף אחד מאיתנו לא ראה אותו כל תקופת המלחמה. הוא לא היה בבית. הפעם הראשונה שפגשתי אותו בזמן המלחמה הייתה בבית החולים תל השומר, כשהגעתי לבקר חבר שלי שנפצע, ואבא במקרה הגיע כדי לבקר פצועים שם. באותו מפגש היה בו שילוב של חוזק, חום ועמידות, שזה היה תמיד אצלו. עוד כשהייתי ילדה הוא היה מרגיע ותמיד עוזר ומייעץ. הוא היה בן אדם מאוד חם".
איך אביך הרגיש בתום המלחמה?
“הוא זכה לכל כך הרבה תמיכה, שזה עזר לו. סוללה של עורכי הדין הכי נחשבים במדינה ישבו אצלנו בבית שעות על גבי שעות, מכינים איתו תזכיר של איך הוא צריך להגיב ומה הוא צריך להגיד. גם במצב הזה הוא כל הזמן דאג להרגיע אותנו וגם להכין אותנו לכך שיכול להיות שהוא יצטרך לקחת אחריות, היה בו משהו שכל הזמן גם לקח אותנו בחשבון. לכן זה גם היה כזה שוק שהוא מת ברגע, ואני בטוחה שחלק מזה גם היה כתוצאה מהצער שלו על מה שקרה וגם מהעומס שהיה לו על הכתפיים - לא רק בגלל מה שעשו לו אלא גם בגלל האחריות שהוא לקח על עצמו".
הוא הרגיש אשמה או ייסורי מצפון בעקבות תוצאות המלחמה?
“מה זאת אומרת? ברור שהוא הרגיש אחריות, אבל זה הרבה יותר מורכב. הוא הרגיש אחריות אפילו על דברים שהיו בסמכות של אמ"ן. מתוקף תפקידו כרמטכ"ל הוא פיקד על אמ"ן, אז הוא הרגיש אחריות על כל הדבר הזה. הוא הרגיש שזה היה על הכתפיים שלו. במצב כזה קשה ובלתי צפוי הוא הצליח להתמודד. היו לו החלטות ושיקולים שהצילו את המדינה. זה היה אומץ ענק להחליט החלטות תוך כדי המלחמה. זה גם די טבעי שכשיש הפתעה גדולה כזו, מחפשים אשמים ומי לא בסדר".
עד כמה הושפע התא המשפחתי מכל זה?
“הושפע מאוד. זה לא פצע שיכול להתרפא, אבל מאז שהתחלתי להלחין ולכתוב שירים, אני מרגישה שזו הדרך שלי לחיות ולהתמודד עם זה. אני כותבת מתוך החוסר, הכאב והתסכול, ומשם גם באים הדברים הכי מיוחדים והכי עמוקים. אנחנו, כמשפחה, מאוד קרובים, ואני מניחה שזה גם בהשפעת אבא שלי. אנחנו היינו כל עולמו של אבי. הוא בא מיוגוסלביה, רגע לפני שהנאצים פלשו לשם, וכל המשפחה שלו - למעט אביו, אחיו ושני בני דודים – נמחקה שם ונספתה בשואה. זה היה הגורל שלו לבוא הנה ולעשות את מה שהוא עשה".
בין עבר להווה
באלבום בן 11 השירים משתפת כהן אלעזר פעולה עם מוזיקאים כמו יועד נבו, מוטי דיכנה, גל מאסטרו, ערן ויץ ואהוד בנאי. ההתכתבות של כהן אלעזר עם אביה באה לידי ביטוי בשירים נוספים באלבום, כמו למשל בשיר “שקט על ההר" העוסק בהגעתה להר הרצל, המקום שבו קבור אביה. “כבר ארבעים שנה שאתה פה, נח מנדודים, ומלחמות ושקט", היא כותבת בשיר. “הרוח שומרת עליך, שורקת לך, לדינו מאנדלוסיה הרחוקה".
“זה שיר שכתבתי ומוני אמריליו הלחין עבורי", היא מספרת. “כל שנה כל בני המשפחה עולים להר הרצל, לא יכולים שלא לבוא. כל אחד מאיתנו מגיע לשם גם ברגעים אחרים. הוא אצלי בלב, במחשבה ובזיכרון. אני מרגישה שזה נכון שהוא שם, על ההר. ניסיתי לכתוב משהו גם על השקט
הזה מסביב, על האווירה, והשיר בעצם מתאר את מה שאני מרגישה כשאני שם".
השיר “ולא יישאו עוד חרב", שכתב יעקב שבתאי על פי לחנו של באך, זוכה באלבום ללחן חדש של מוני אמריליו. “זה שיר ששזור בתוך ההיסטוריה המשפחתית שלי כי זה שיר על תפילה לשלום, וכילדה, בנסיעות עם הוריי באוטו, הייתי שומעת את אבי ואמי שרים אותו בשני קולות בלחן המקורי", היא מספרת.
“אבא שלי נהג לשיר את השיר הזה המון. אותן נסיעות באוטו היו בערך הזמן היחיד שכולנו היינו יחד. ריגש אותי לקבל ממוני אמריליו את הלחן החדש שלו לשיר ולשחזר משהו מהחוויה המשפחתית הזו על ידי הקלטה מחודשת. בהקלטה החדשה דוד, בני, שר יחד איתי, ואמי, תלמה, מנגנת בחליל. אחי, יאיר אלעזר, שהוא עורך סרטים, ערך את הקליפ".
בשיר “לעוף איתך" חוזרת כהן אלעזר לילדותה בקיבוץ - תחילה בעין שמר ובהמשך בכפר מנחם. “גדלתי בבית הילדים, והלינה הייתה ללא ההורים", היא מספרת. “אבא לא היה נוכח כל כך בתקופה הזו כי הוא היה בצבא. השיר מדבר על העבר, אבל הוא מתאים בעיניי גם להווה כי היום אני מגיעה לבקר את אמי בלילות. אנחנו יושבות, מדברות, שומעות מוזיקה, קוראות שירה".
איך נראה הבית שבו גדלת?
“אני לא יכולה לספור אפילו כמה מעברים עשינו, כל פעם למקום אחר. זה היה בית שבו אמא תמיד נמצאה והייתה עוגן. היינו כל פעם נודדים עם אבא לתפקיד הבא שלו, וראינו אותו מעט. אגב, האהבה שלי למוזיקה היא לא רק מאמא שלי, שכאמור מנגנת בחליל, אלא גם ממנו. התחלתי ללמוד גיטרה בזכותו כי בגיל 40 הוא החליט שלא חשוב מה – הוא ילמד לנגן בגיטרה. קנו לו גיטרה ליום הולדתו, והיא שכבה בארון. כילדה התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר, אבל בגיל 10, בגלל הגיטרה של אבא שלי, התחלתי לנגן בגיטרה ותמיד שרתי והופעתי באירועים בבית הספר ובמסיבות. זה היה תחביב עם מקום מאוד מרכזי בחיי. אגב, אבא שלי בסוף לא ניגן אף פעם".
חלק מהגוף
כהן אלעזר, פסיכולוגית פסיכואנליטיקאית במקצועה, הוציאה את אלבום הבכורה שלה בגיל 60. לדבריה, מה שדחף אותה לכך היה ספרו של דויד גרוסמן, “נופל מחוץ לזמן". “הרגשתי שמצאתי בית במילים שלו לכאבי הגעגועים שלי, ומשם התחלתי להלחין", היא מספרת. “בכל פעם שלחתי את השירים לדויד, וכשנפגשנו לא היה לי מושג מה אני עושה עם הלחנים הללו. כל השנים אני שרה, אבל אלו היו הלחנים הראשונים שלי. דויד שידך לי את אשר ביטנסקי, שלמזלי התפעל, ומשם יצאנו לדרך. לא ידעתי איך ולאן זה ילך, אלא חשבתי פשוט להשמיע את זה. ברגע שהתחלתי להופיע, ההופעות צברו תאוצה בכל הארץ, ואנשים הגיבו לשירים בכזו התרגשות. הרגשתי שזו מתנה גדולה".
היו לך חששות מלהתחיל בגיל מאוחר?
“האמת שלא. כשאני מרגישה שאני רוצה משהו – אני מגשימה. עניין הגיל קשור למציאות החיצונית בעיקר. מוזיקה, כמו רכיבה על אופניים למשל, היא לא עניין של גיל".
איך מטופלייך מקבלים את הקריירה המוזיקלית שלך?
“בהתחלה עסקתי במוזיקה בשקט, עם חברים ובבית, אבל כשבאמת התחלתי עם זה וידעתי שהשירים יצאו לרדיו – סיפרתי להם, וכל אחד הגיב לזה אחרת. גיליתי שיש המון משותף בין מוזיקה ופסיכולוגיה, וכל אחת מהן מפרה את השנייה. הרגשתי שמוזיקה היא מה שנכון לי עכשיו. הרגשתי שלא נכון לי להשאיר את זה בסתר ושאני רוצה לעשות מזה משהו, לא רק בשבילי. ראיתי ואני רואה בכך דרך לתת משהו מעצמי לאחרים".
מה האתגר המקצועי הבא?
“יש משוררות שאני אוהבת, כמו למשל לאה גולדברג, שאני מלחינה הרבה. אבל יש גם משוררות עכשוויות כמו דנה אמיר, שהיא גם חברה טובה שלי וגם במקצוע שלי. אני אוהבת לחפש, לגלות ולא להחליט מראש מה אני אעשה. אני בעיקר רוצה לנגן בגיטרה כמה שיותר כי הכלי הזה הוא חלק מהגוף שלי, ואני מרגישה ששם אני יכולה כל הזמן להשתחרר. כל אלבום, שיר או שיתוף פעולה נראים לי שיא".