שעות ספורות לפני שג'ימי הנדריקס, מי שנחשב לגיטריסט הגדול ביותר בכל הזמנים על פי מגזין ה"רולינג סטון", מצא את מותו בגיל 27 ובכך נכנס כחבר כבוד למועדון ה־27 הידוע לשמצה, הוא כתב: "אין טעם להיות בודד, אני רוצה להיות חופשי. סיפור החיים הוא מהיר יותר ממצמוץ עין. סיפור האהבה הוא שלום ולהתראות - עד שנתראה שנית".
בחמש שנות קריירה הספיק הנדריקס להפוך לאחד הפרפורמרים האגדיים בתרבות הרוק. הוא שיחק עם הגיטרה, ניגן מאחורי הגב, ניגן עם השיניים. הנדריקס לא ידע לקרוא תווים. הייתה לו שמיעה אבסולוטית. בראיונות נהג לספר כי המוזיקה שלו מגיעה ממחשבותיו. הוא היה חושב על המנגינה ובצורה טבעית מנגן. הוא היה סמל למרד נעורים, למהפכה, לשבירת מוסכמות. אלא שמטען ההרס העצמי שהרים אותו לפסגה, היה גם זה שגדע את חייו.
"ג'ימי חווה ילדות קשה, שהפכה אותו לילד מופנם, ביישן, עם דמיון עמוק, שבורח מעימותים. על הבמה הוא היה ההפך הגמור", אומר תומר מולוידזון, העורך הבכיר של כאן 88 ומיוצרי סדרת ההסכתים "הנדריקס". "התקשורת בינו לבין הגיטרה לא הייתה של אדם שעומד עם כלי, אלא של אדם שהגיטרה היא המשך של הגוף שלו. הוא לא התחיל כפרפורמר טוב, הוא היה אפילו די גרוע. לקח המון זמן, הוא עבר דרך חתחתים עד ששכלל את המופע שלו והפך להיות בלתי נשכח".
"מספרים שג'ימי היה תמיד עם הגיטרה, הוא אפילו לקח אותה לשירותים", אומר איש הרדיו והמוזיקה מנחם גרנית. "היו לו אצבעות גדולות, אבל הוא הצליח לפרוט על מיתרי הגיטרה בצורה וירטואוזית, שאי אפשר להבין אותה, זה פלא בלתי מוסבר. היה לו סגנון ייחודי וסאונד שאף אחד לא הצליח להגיע אליהם".
מסתור בארון
הנדריקס נולד ב־27 בנובמבר 1942 בסיאטל, ארה"ב, למשפחה דלת אמצעים ממוצא אפרו־אמריקאי ואירי. סבתו, נורה רוז מור, הייתה רקדנית בתיאטרון וודוויל. בנה, ג'יימס אלן הנדריקס, או פשוט "אל", הכיר את לוסיל ג'טר בנשף ריקודים. הזוג נישא במרץ 1942. כשג'ימי נולד, נתנו לו הוריו את השם ג'וני אלן ובהיותו בן 4 שינו הוריו את שמו לג'יימס מרשל, על שם דודו המנוח.
אביו, איש צבא, נשלח להילחם במלחמת העולם השנייה. בעוד בעלה נלחם בחזית, אמו האלכוהוליסטית ניהלה רומנים מזדמנים. "לא היה למשפחה כסף והיו פעמים שלא היה לנו אוכל או בגדים ללבוש", כתב אחיו, המוזיקאי לאון הנדריקס באוטוביוגרפיה "Jimi Hendrix - A Brother's Story". "לפעמים ג'ימי ואני הסתתרנו בארון כדי להתחמק מהעובדים הסוציאליים שהגיעו לקחת אותנו. ג'ימי היה אח גדול למופת, הוא תמיד דאג לי ושמר עליי והציל אותי. ההורים שלנו היו אלכוהוליסטים כבדים ונהגו לריב לעתים תכופות, המפלט היחיד של ג'ימי ושלי היה מוזיקה וסרטי מדע בדיוני".
כשהיה בן 9 הוריו של הנדריקס התגרשו, ובהיותו בן 16 אמו הלכה לעולמה כתוצאה מדימום בכבד עקב שתייה מופרזת. "ג'ימי ואני לא זכינו להיפרד מאמא שלנו", כתב אחיו באוטוביוגרפיה. "ביום של ההלוויה, אבא שלנו היה כל כך שיכור שהוא הלך לאיבוד ולא הספקנו להגיע להלוויה. זה כתם שליווה את ג'ימי ומלווה אותי עד עצם היום הזה".
הנדריקס נשר מלימודי התיכון והתמסר למוזיקה. הוא האזין לתקליטים של אומני בלוז וערך ג'אם סשנים עם חבריו. ב־1959 הקים את להקתו הראשונה - The Velvetones. עם הגיטרה הראשונה שלו, גיטרה לבנה מסוג סופרו אוזרק, הוא הצטרף ללהקת הרוק הבאה שלו - The Rocking Kings. כשהגיטרה נגנבה במהלך הופעה במועדון, אביו קנה לו גיטרה אדומה מסוג סילברסטון דנאלקטרו.
"כילד, ג'ימי אהב לשחק פוטבול ובייסבול עם חבריו, לצייר ולאייר", סיפר אביו בראיון טלוויזיוני בשנת 2000. "בגיל 13 הוא החל להתעניין במוזיקה, אז קניתי לו גיטרה. הוא התאמן כל היום וכל הלילה, זה שמר אותו בבית במקום להסתובב ברחוב עם טיפוסים מפוקפקים. הוא רוב הזמן ישב בבית וניגן".
אבל כשהוא יצא מהבית, זה לא נגמר טוב. "ג'ימי אהב להתגרות בגורל", סיפר האב בראיון אחר. "בגיל 19 נעצר פעמיים כי נהג במכוניות גנובות. אני לא הייתי שם כדי לפקח עליו שלא יעשה שטויות. רשויות החוק נתנו לו שתי אופציות: צבא או כלא. הוא בחר בצבא".
ב־31 במאי 1961 עלה הנדריקס על מדים והתגייס לצבא האמריקאי. הוא שירת בבסיס חיל האוויר בקנטאקי. במכתב ששלח לאביו בסוף הטירונות כתב: "אין פה שום דבר מלבד אימון גופני והטרדות במשך שבועיים, זה גיהינום. הם מטרטרים אותך למוות, צוחקים עליך ורבים איתך. אני מתגעגע הביתה. תוכל לשלוח לי גיטרה לבסיס"?
אביו שלח לו את הגיטרה שלו, והוא ניגן בה בין השמירות, יחד עם חברים מוזיקאים שהכיר בצבא. "היינו מבריזים מהתפקיד הצבאי ויושבים בחדר לכתוב שירים ולנגן", סיפר חברו המוזיקאי בילי קוקס. "המפקדים לא אהבו את זה. מפקד הבסיס שלח את ג'ימי לבדיקות פיזיות ונפשיות, כדי לבחון את המשך שירותו הצבאי, אז קבעו שהוא לא מציית לחוקים, ישן בשמירות ולא מתנהג כמו חייל, כשכל מה שיש לו בראש זה מוזיקה. הם גם רשמו בדוח שנגינת הגיטרה שלו מטרידה את שאר החיילים".
הקהל צעק בוז
בספטמבר 1962, אחרי שחרורם מהצבא, הנדריקס וקוקס נסעו לקלארקסוויל, טנסי, והקימו את להקת The King Kasuaals. באותה תקופה הנדריקס החל ללמוד את טכניקת הנגינה בעזרת השיניים, שהפכה לאחד מסמליו המסחריים. במקביל להופעות של הלהקה, הנדריקס ניגן בהופעות ובהקלטות של אומני רית'ם אנד בלוז ידועים, בהם אייק וטינה טרנר וסאם קוק.
ב־1964 החליט הנדריקס לעזוב את הלהקה ולנסות לסלול דרך עצמאית. הוא זכה במקום הראשון בתחרות חובבנים והתקבל לתפקיד הגיטריסט של להקת האחים אייזלי, יצא איתם לסיבוב הופעות ואז עזב את הלהקה והצטרף ללהקת הליווי של אייקון הרוק'נרול ליטל ריצ'ארד. "כשהוא הגיע אליי הוא כבר היה כוכב בעיניי", סיפר ליטל ריצ'ארד. "אמרתי לכולם שהוא כוכב. הוא ניגן רוק'נרול כמו שאני שרתי רוק'נרול, הידיים שלו היו אלוהיות והנגינה שלו גם. הוא נתן את כולו בהופעות, לא היה אכפת לו להיראות צבעוני ומוזר, וגם לי לא היה אכפת. הייתי כזה לפניו, לכן הייתה לנו שפה משותפת. נתתי לו ביטחון ליכולות שלו. הוא תמיד אמר לי שהוא רוצה להיות כוכב ענק והוא הצליח לעשות את זה".
ב־1966, לאחר שהצטרף ללהקת Curtis Knight And The Squires התפרסמו שני לחניו הראשונים באלבום של הלהקה. היו אלו קטעים אינסטרומנטליים שנטו לכיוון הרוק־בלוז כבד יחסית לשנים ההן. "זו הייתה תקופה שבה ג'ימי לא ניגן הכי טוב, הקהל צעק לו בוז בהופעות", מסביר מולוידזון. "עוד לא היו לו טכניקות הנגינה הייחודיות שלו. הוא התבונן במוזיקאים ולאט־לאט, בעבודה קשה, פיתח את יכולות הנגינה שלו, עד שהגיע לרמה שהוא הגיע אליה".
בהמשך אותה שנה עבר הנדריקס לניו יורק והקים להקה משלו - Jimmi James And The Blue Flames, שניגנה במועדונים. מי שנשבתה בצלילי הגיטרה שלו הייתה לינדה קית', זוגתו דאז של קית' ריצ'ארדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, שהאמין בפוטנציאל של הנדריקס וניסה לסדר לו חוזה הקלטות - ללא הצלחה. "זה היה כל כך ברור שג'ימי נועד לגדולות", אמרה לינדה קית', שהפכה לחברתו הטובה של הנדריקס עד יומו האחרון. "לא הבנתי איך אף אמרגן או חברת תקליטים לא זיהו את הפוטנציאל שבו. הכריזמה שלו, ההופעה שלו ויכולת הנגינה המבריקה שלו היו מושלמות. היה לו את כל החבילה".
קית' לא ויתרה והפגישה בין הנדריקס לצ'אס צ'נדלר, בסיסט להקת האנימלס, שבדיוק עזב את להקתו. הוא התרשם מהנדריקס והציע לו לבוא עמו לאנגליה. "הפוטנציאל של ג'ימי הכה בי כמו ברק", אמר צ'נדלר. "לאחר שהוא ניגן את "Hey Joe" ואחרי כן את "Like A Rolling Stone" של בוב דילן בצורה שלא שמעתי מימיי - ידעתי שאני חייב לעבוד איתו".
צ'נדלר מינה עצמו למנהלו האישי של הנדריקס. בספטמבר 1966 השניים נסעו לאנגליה, נסיעה ששינתה את חייו של הנדריקס. בלונדון הוא פגש את המתופף מיטש מיטשל ואת הבסיסט נואל רדינג, והשלושה הקימו להקה חדשה שנקראה - The Jimi Hendrix Experience. "הגעתי למרתף קטן במועדון חשפנות בסוהו וראיתי את ג'ימי עם גיטרה מסוג פנדר סטראטוקסטר ושיער פרוע, מנגן יחד עם נואל רדינג. הם התחילו לנגן יחד רק כמה ימים קודם לכן", שחזר מיטשל את המפגש הראשון עם האגדה. "לקחתי תוף קטן והצטרפתי אליהם. ניגנו הרבה משירי צ'אק ברי באותה הופעה. משהו בנגינה ובגישה המוזיקלית של ג'ימי עניין אותי. היה בינינו כבוד הדדי. מבחינה מוזיקלית עשיתי לו חיים קשים, אבל ייאמר לזכותו שהוא נתן לי חופש ביטוי אומנותי מלא וללא גבולות. לג'ימי לא היה תחליף, גם כחבר וגם כמוזיקאי".
הופעת הבכורה של הלהקה, ב־13 באוקטובר 1966, הייתה הופעת חימום לכוכב הרוק הצרפתי ג'וני האלידיי בצרפת. ההייפ סביב הלהקה הוביל את קית' למברט וכריס סטאמפ, מנהלי להקת The Who, להחתים את הנדריקס ולהקתו בלייבל החדש שלהם. כעבור ימים ספורים הלהקה הקליטה את שירה הראשון - "Hey Joe". עם צאתו, הפך הסינגל ללהיט ענק באנגליה. בפסטיבל וודסטוק היה זה השיר שנעל את הופעתו של הנדריקס ואת הפסטיבל כולו.
הסינגל השני שהקליט הנדריקס, ושיר הסולו הראשון שיצר בעצמו, "Stone Free", הוקלט בנובמבר של אותה שנה. שני השירים הללו הביאו אותו להופעות ראשונות בתוכניות הבריטיות הפופולריות "Ready Steady Go!" ו"Top Of The Pops".
מיתרים עולים באש
במאי 1967 יצא אלבום הבכורה של הלהקה "Are You Experienced?", שנחשב לאחד מאלבומי הרוק המהפכניים, חלוץ של המוזיקה הפסיכדלית כפי שהשתקפה בשיריו ובנגינתו של הנדריקס. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות ברחבי אירופה, בין השאר במועדון הסטאר קלאב הידוע, שם הם נפגשו עם להקת הקצב הישראלית הנסיכים. "היה לנו חוזה כלהקת הבית של המועדון למשך שלושה חודשים", מספר דני שושן, סולן ובסיסט הנסיכים. "בזמן שהופענו שם, בעל המקום סידר לנו גם לישון שם. לילה אחד שמענו נגינת גיטרה בעוצמות גבוהות, רצנו מהחדר שלנו למועדון וראינו משוגע אחד שלא הכרנו. אמרו לנו שקוראים לו ג'ימי הנדריקס ושהוא הולך להיות כוכב גדול. נגנבנו מהסאונד שלו. בהמשך השבוע הופענו איתו ועם להקתו במועדון, אכלנו, שתינו ודיברנו. הוא היה מקסים ולבבי".
"בהופעות הראשונות שלנו בלונדון, מנהל יחסי הציבור שלנו זרק לג'ימי בהומור: 'למה שלא תבעיר את הגיטרה כדי למשוך תשומת לב?'. ג'ימי עשה זאת", סיפר הבסיסט נואל רדינג. "היה חשוב לג'ימי להצליח גם באמריקה, כי בזמן שבבריטניה הוא הפך לכוכב ענק, באמריקה הוא התפרסם בעיקר כנגן מלווה של זמרים מפורסמים. זה היה חשוב גם למיטש וגם לי, כי היינו כל כך צעירים ורצינו לחוות גם את אמריקה".
החלום האמריקאי שלהם התגשם ביוני 67'. חבר להקת הביטלס פול מקרטני המליץ על הלהקה לפסטיבל הפופ במונטריי. "יום אחרי שיצא האלבום 'סרג'נט פפר' של הביטלס, ג'ימי הופיע במועדון בלונדון וכבר ניגן שירים מהאלבום על הבמה", מספר גרנית. "מי שנכח בהופעה היה פול מקרטני, שהתלהב מהגאונות של הנדריקס. לא היה מוזיקאי שלא העריץ אותו וסגד לו, כולל אריק קלפטון. כולם השתחוו בפניו. עד היום בעצם".
בפסטיבל מונטריי, הציג בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס את הנדריקס כ"פרפורמר המרגש שאי פעם הוא שמע", וקרא לו לעלות לבמה. הלהקה ביצעה את להיטיה הגדולים וכמה קאברים ובסיום המופע הנדריקס שבר לחתיכות את הגיטרה החשמלית שלו לאחר שהצית אותה באש, במה שהפך לאחד הרגעים האייקוניים בהיסטוריה של הרוק'נרול. "החלטתי להרוס את הגיטרה שלי כדי להקריב", אמר אחר כך. "אתה מקריב דברים שאתה אוהב, ואני אוהב את הגיטרה שלי".
לאחר הפסטיבל, שהפך את הנדריקס לכוכב באמריקה, הוא ולהקתו חיממו את להקת הפופ־רוק הטלוויזיונית המאנקיז. "ההופעות האלה לא התקבלו יפה כי הקהל של המאנקיז היה של ילדות קטנות ולא של בני נוער או צעירים", סיפר רדינג.
בדצמבר 1967 הוציאה הלהקה את אלבומה השני "Axis: Bold As Love" ובאוקטובר 1968 יצא אלבומה השלישי והאחרון "Electric Ladyland" (שהוא גם שם אולפן הקלטות מיתולוגי שהנדריקס הקים בניו יורק סיטי). ביוני 1969, לאחר חילוקי דעות מקצועיים וריבים חוזרים ונשנים בין חבריה, הלהקה התפרקה. "היינו שלושה בחורים שכל היום נמצאים ביחד בהופעות ובהקלטות", אמר רדינג. "זה כבר עייף אותנו, וברחנו מזה דרך שימוש מסיבי בסמים. אהבתי את ג'ימי אבל פחות אהבתי את מיטש, אז עזבתי והכל התפרק".
סמים, דיכאון והמנון
הנדריקס חיפש נגנים חדשים ללהקה שלו כשקיבל הצעה להשתתף בפסטיבל הרוק הגדול בעולם, וודסטוק. הוא גייס למשימה את חברו מימי השירות הצבאי הבסיסט בילי קוקס, המתופף מיטש מיטשל, ג'ררד ואלז (קונגס), ג'ומה סולטן (פרקשיין) והגיטריסט לארי לי. ללהקה החדשה קרא Gypsy Sun And Rainbows.
הנדריקס היה צפוי להופיע בלילה הראשון של הפסטיבל, אך בשל כשלים טכניים הופעתו נדחתה והוא נבחר לחתום את האירוע. הוא עלה לבמה עם ג'קט אינדיאני וסרט אדום לראשו ולצד הלהיטים הגדולים ביצע את ההמנון של ארה"ב בצורה מחשמלת ופרועה, שתפסה את תשומת לב התקשורת האמריקאית בצל המחאה נגד מלחמת וייטנאם.
"צלילי המיתרים של ג'ימי קרעו את האטמוספירה", סיפר אשר הרשקוביץ, שהיה בן 17 כשהתגלגל לפסטיבל וודסטוק. "ברגע שהוא ניגן את ההמנון האמריקאי, השתררה דממה מוחלטת. אנשים נעמדו ושרו את ההמנון לצלילי הגיטרה שלו. גם האנשים הכי אנטי־ממסדיים ואנרכיסטים עמדו דום ושרו. זה היה רגע מכונן, וההופעה הזו הייתה בלתי נשכחת".
"ג'ימי בהתחלה לא רצה לעלות לבמה, כי ראה שהקהל התחיל ללכת", אמר קוקס. "מיטש שכנע אותו ועלינו לבמה, בידיעה שכמו שאר האומנים, אנחנו צריכים להבריק במשהו מיוחד ומושך תשומת לב. מכאן נולד הרעיון של נגינת ההמנון. ג'ימי היה פטריוטי וגרסתו להמנון בקעה מתוך הנשמה".
"אני לא יודע על מה כל הרעש", אמר הנדריקס בראיון טלוויזיוני לאחר הפסטיבל. "אני אמריקאי, אז כל מה שעשיתי זה לנגן את ההמנון. כמו שבבית הספר הכריחו אותי לשיר את ההמנון, אז זה היה פלאשבק לנגן את זה. חשבתי שזה היה רגע יפהפה".
הלהקה שהקים הנדריקס לטובת הפסטיבל התפרקה אחרי שלוש הופעות. הוא הקים טריו עם קוקס והמתופף באדי מיילס. תחת השם Band Of Gypsys הם ערכו הופעות חיות בערב השנה החדשה של 1970. "בילינו 12־18 שעות בכל יום בחזרות לקראת ההופעות האלה", אמר הנדריקס. "אחרי זה הלכנו למועדון הפילמור איסט וניגנו בו ג'אם חי, רק בשביל לבחון את החומרים, וזה מה שיצא". חלק מהשירים היו כבר חלק מהרפרטואר של הנדריקס וחלק חדשים שנוצרו על ידי החברים.
בראשית 1970 הקליט והופיע הנדריקס יחד עם מיטשל וקוקס תחת השם "The Cry Of Love" ("זעקת האהבה"). סיבוב הופעות זה לווה בקשיים, הן בשל תשישותו הפיזית והנפשית, והן בשל העומס הרב של ההופעות והשימוש הרב שעשה בסמים, באלכוהול ובתרופות מסוגים שונים. הפעם האחרונה שבה הופיע באנגליה הייתה בפסטיבל האי וייט באוגוסט 1970. בספטמבר הופיע ההרכב בדנמרק, אך הופעה זו הופסקה לאחר שלושה שירים בשל מצבו הפיזי והנפשי של הנדריקס.
למעשה, הסמים היו חלק בלתי נפרד מאורח חייו של הנדריקס, כמו של רבים מחבריו. הוא השתמש ב־LSD, בגראס, בחשיש ובאלכוהול. במאי 69' נעצר לראשונה על ידי רשויות החוק בנמל התעופה של טורונטו בקנדה, כשברשותו 40 גרם הרואין, אך שוחרר לאחר שטען כי זה "הושתל" אצלו שלא בידיעתו.
הוא סבל משינויים תכופים במצבי הרוח ומדיכאונות קשים. בראיון לתוכנית הטלוויזיה של דיק קאבט משנת 69' סיפר כי חווה שלוש פעמים התמוטטויות עצבים, כולל אחרי ההופעה בוודסטוק.
והייתה גם ההתנהלות של מנהלו, מייקל ג'פרי. ג'פרי, שהיה מקורב למאפיה, איים באקדח על הנדריקס לבצע את אותם חומרים ישנים ומוכרים בניגוד לרצונו לשלב חומרים חדשים. חברי הלהקה גם טענו כי מנהלם גנב מהם סכומי עתק. המפלט של הנדריקס מכל אלה היו הסמים, שגרמו להתקפי זעם, חרדות וחוסר תפקוד, מה שהוביל לעתים לביטולי הופעות.
"אני שומע כל הזמן שמדברים על היותו של ג'ימי מכור לסמים, אבל הוא לא היה מכור", טען קוקס. "אנחנו לא נזירים, השתמשנו בסמים, אבל לא ברמה של להסתובב ברחוב ולחפש מנה. גם כשהיינו באולפן והקלטנו לא נגענו בסמים, כי כל שעת אולפן עולה הרבה כסף ואתה חייב להיות מפוקס ואף אחד לא יכול לנגן כמו ג'ימי באולפן כשהוא מסומם קשות. ג'ימי לקח סמים, אבל לא ברמה שהשתלטה על חייו".
קול השלום
ההופעה הגדולה האחרונה של הנדריקס נרשמה בדפי ההיסטוריה גם כמביכה והטרגית ביותר. זה קרה ב־6 בספטמבר 1970, במסגרת פסטיבל "האוויר הפתוח, השלום והאהבה" (Open Air, Love And Peace Festival) שנערך באי פרמאן על יד חופי גרמניה ובו השתתפו גם ג'ואן באזז, קרוסבי, אמרסון, לייק ופאלמר וג'ון מאייל.
הפסטיבל, שהיה אמור להיות התשובה הגרמנית לוודסטוק, היה כאוס מוחלט, שכן ירד גשם במשך רוב ימי הפסטיבל. המאבטחים במקום היו חברי כנופיית מלאכי הגיהינום, שהכו אנשים עם שוטים ושרשראות ברזל, הציתו את משרד האמרגנים ותקפו את אחד מאנשי הבמה של הנדריקס בקרש עם מסמרים. הנדריקס דחה את מועד עלייתו לבמה ביום בגלל סכנת התחשמלות.
כל אלה יצרו אווירה עוינת מצד הקהל, שקיבל את הנדריקס בשאגות "בוז" והתעמת איתו. הוא בתגובה אמר לקהל: "שלום ואהבה, בכל מקרה, שלום ואהבה. אני לא שם קצוץ על קריאות ה'בוז' שלכם, כל עוד לא תזייפו בזמן שאתם צועקים, יא בני זונות". למרות ההתחלה המקרטעת, ההופעה עברה בשלום והשיר האחרון שביצע הנדריקס על הבמה כהדרן היה "Voodoo Child".
ב־15 בספטמבר השתכן הנדריקס יחד עם חברתו הגרמנייה, מוניקה דנמאן, במלון סמרקנד במערב לונדון. ביום למחרת, 16 בספטמבר, הופיע בהפתעה במועדון הג'אז הקטן Mother Earth. אחרי שני שירים ירד מהבמה, בשל מצבו הקשה. ב־17 בספטמבר היה אמור הנדריקס להופיע עם להקת סליי והפמילי סטון במועדון לילה בלונדון, אך לא הגיע למקום.
בשעות הבוקר המוקדמות של 18 בספטמבר 1970, לאחר שהתעלף כתוצאה משימוש מופרז בכדורי שינה חזקים מתוצרת גרמנית בשילוב עם אלכוהול, מת הנדריקס, והוא בן 27 בלבד. דנמאן, שבדיוק מזגה לשניהם יין, מצאה אותו מחוסר הכרה אך נושם. היא צלצלה לחברם המשותף, המוזיקאי אריק בורדון, והשניים הזעיקו אמבולנס. האמבולנס שהגיע אל המלון פינה את הנדריקס לבית החולים סנט מארי אבוט, אך הרופאים לא הצליחו להציל אותו.
בבדיקה שלאחר המוות התגלו כמויות גדולות של אלכוהול בקיבתו ובכליותיו, אולם כמעט ולא נמצא אלכוהול בדמו. ההנחה הרווחת היא שהנדריקס נפטר כתוצאה מחנק שנגרם מהקיא של עצמו.
בלילה לפני מותו צלצל הנדריקס לחברו ומנהלו לשעבר צ'אס צ'נדלר, והשאיר הודעה במשיבון בקול שבור: "אני זקוק נואשות לעזרה, אחי". כשצ'נדלר שמע את ההודעה - היה מאוחר מדי.
לאחר מאבק ציבורי לקבור אותו בעיר הולדתו סיאטל, כאשר בכירים בעירייה סירבו תחילה לקבור אותו בה בשל היותו מכור לסמים - הובא הנדריקס למנוחתו האחרונה בעירו.
בהרבה מובנים, יש שרואים בהנדריקס לא רק מהפכן תרבותי, מוזיקלי ותיאטרלי, אלא גם מהפכן חברתי: הוא היה מהאפרו־אמריקאים הראשונים שהקים טריו של רית'ם אנד בלוז עם שני נגנים לבנים, יצא בעיקר עם נשים לבנות ודאג לדבר על שלום ואחווה בין הגזעים, בייחוד בתקופה טעונה בארה"ב של שלהי שנות ה־60.
שבועיים אחרי פסטיבל וודסטוק קיים הנדריקס הופעה לקהל אפרו־אמריקאי בהארלם. כשהוא עלה לבמה, הקהל קיבל אותו בקריאות "בוז" ו"בוגד", זרק עליו ביצים ובקבוקים וקרא לו לרדת מהבמה. "הם ראו בו מישהו ששכח מאיפה שהוא בא ושמתרועע עם מוזיקאים לבנים", סיפר צ'ארלס ר.קרוס, הביוגרף של הנדריקס. "הם טענו שנושא הגזע לא חשוב לו. אבל כשג'ימי עלה לבמה והתחיל לנגן, למרות הצעקות, הקהל שתק ונמס בתוך צלילי הגיטרה שלו. זה היה הקסם שלו. ג'ימי, בתחילת דרכו, סבל כמו כל השחורים והצליח להגיע לפסגת העולם, הוא היה ההוכחה שאפרו־אמריקאים יכולים להצליח בגדול אם רק יאמינו ויניחו בצד את עניין הגזענות. ג'ימי היה קול השלום".
"ג'ימי הוציא יותר אלבומים אחרי מותו מאשר בחייו", מציין גרנית. "בקריירה בת חמש שנים הוא הספיק להוציא ארבעה אלבומים, אבל אחרי מותו, כל 'פיפס' שהוא הקליט יצא באלבום".
"רוב הקהל לא זוכר את הנדריקס כאדם של שירים וחבל, כי הוא היה גם כותב ומלחין מצוין", מסכם מולוידזון. "הוא כתב טקסטים נהדרים עם מטאפורות יפות, כולל על חייו האישיים, הריבים בין הוריו והילדות הקשה, כמו גם על אהבתו הראשונה. כל עוד מישהו מנגן גיטרה, ההשפעה של הנדריקס תתקיים. כל ילד שלומד לנגן על גיטרה בסוף מגיע להנדריקס. את האפקטים והסאונד שהוא הפיק בגיטרה, אפשר לשמוע עד היום, גם בשירי פופ מיינסטרימיים. המורשת שלו מתקיימת עד היום".