לפני שלושה ימים בדיוק אני מקבל בתיבת הדואר שלי את ספרו החדש של יצחק קלפטר ("צליל מכוון", 2022). שלושה ימים. למעשה, שוחחתי ארוכות עם קלפטר על הספר באפריל האחרון בראיון ל"מעריב", והוא? שמח מאד על כך שיש ספר שמנציח אותו, ואמר: "אני לא יודע כמה זמן נשאר לי עוד לחיות, לא נשאר לי הרבה, אבל חשוב לי שיהיה ספר שייתן לשירים שלי חיי נצח".
הגיטריסט והיוצר האגדי יצחק קלפטר הלך לעולמו בגיל 72
"היה הצליל המכוון שפילח את הלב": ישראל סופדת ליצחק קלפטר
קלפטר שכח שהלחין לי את "מה שאת אוהבת". זה מעיד על צניעותו | גלי עטרי
למעשה, כבר עשרות שנים שקלפטר נע ונד בין חיים ומוות, בין אשפוזים, מחלות ובעיות בריאותיות לבין הופעות, יצירה ועשייה, ולפעמים הייתה לי תחושה שהדבר היחיד שהחזיק אותו בחיים זו המוזיקה. בכל ביקור אצלו בבית הוא היה משוויץ, בענווה האופיינית לו, על כך שהיום השמיעו אותו ברדיו, וכמה צפיות יש ל"היא כל כך יפה" שהוא הלחין לכוורת ביוטיוב, ועל כך שהתמלוגים שהוא מקבל מהשמעות - מחזיקים אותו עם ראש כלכלי על המים.
קלפטר לא היה מאלה שהצליחו לתרגם את הפופולריות והאייקוניות שלהם להצלחה מסחרית – למעשה, בסבנטיז, זמן קצר אחרי כוורת, הוא ישן בסלון של חברים כי לא היה לו כסף לשלם שכר דירה. כן, כן, קלפטר, צ'רצ'יל האייקוני מהלהקה המפורסמת בהיסטוריה, חי כמעט כמו הומלס. עוד הוכחה לחוסר הכבוד שישראל חולקת לאמניה.
אז מי שהציל אותו היה יהונתן גפן שהזמין אותו להצטרף להפקת "שיחות סלון" (שם הלחין כמה משיריו היפים ביותר, "שיר אהבה בדואי" ו"אי ירוק בים", למשל). בכלל, המוזיקה הייתה העוגן היחיד של קלפטר: בשנות נעוריו, כמי שגדל בבית להורים דלי אמצעים, לא היה להוריו מספיק כסף כדי לקנות לו גיטרה אז הוא בנה גיטרה מקרש וניגן על מיתרים שקשר מחוט דיג. אז הוא פינטז שהוא מינימום האנק מרווין, הגיטריסט הממושקף המיתולוגי של להקת הצלליות הבריטית שליוותה את קליף ריצ'ארד.
בבר מצווה כבר קיבל גיטרה אקוסטית, למד לנגן אצל אגון קרטן, מורה הגיטרה המיתולוגי של השנים ההן, ובשנת 65' כבר הקים עם חבריו את הצ'רצ'ילים. צ'רצ'יל, אגב, היה הכינוי שהודבק לו בימי בית הספר, כינוי שבכל פעם ששאלתי אותו עליו, הוא היה די נבוך מהשאלה וניסה להתנער ממנו.
קלפטר לא זכה לראות את הצ'רצ'ילים מצליחים ואפילו כובשים את אירופה (סוג של) כי התגייס לצבא ובמקביל הקים את הסגנונות, שגם אותה לא הספיק לראות משגשגת עם הסולן עוזי פוקס כי עזב. את השיר הראשון שלו הקליט והלחין לצוות הווי סיני, להקה נידחת בה שירת יחד עם מוני מושונוב ושלמה יידוב. השיר, "ביל קרטר", על שם גיבור המערבונים הידוע, נכשל, אבל היה הספתח הראשון לכישרונו.
עוד במהלך שירותו הצבאי חילטר קלפטר כגיטריסט הקלטות, אחת מהן, "שיר סתיו" של אריק לביא, נחשבת לאחד מסולואי הגיטרה המיתולוגיים בפופ הישראלי.
לאורך שנות ה-70 היה חבר במספר הרכבים פורצי דרך שניצלו היטב את כישוריו כמוזיקאי מלודי, "הפלטינה", "אחרית הימים", "צליל מכוון", אך ללא ספק התהילה הגדולה הגיעה עם כוורת. הוא, חייכן ועליז, קופץ ושקט, מנסר את הגיטרה שלו בסולואים מטורפים, מ"יוסי מה נשמע" ו"התמנון האיטר" ועד "המגפיים של ברוך". בלהקה, אגב, בא בפעם הראשונה לידי ביטוי כמלחין ויצר את השיר שהוא תמיד סיפר לי שהוא הפייבוריט שלו – "היא כל כך יפה". כן, רגיש שכמותו.
את "צליל מכוון" הלחין על שיברון לב ושבה את הנשמה בפסקול "דיזנגוף 99", הסרט התל אביבי של אבי נשר, ואת "בלדה לנאיבית" יצר ליעל לוי, אך בעצם שר את לבו. קלפטר היה כל כך רגיש לסביבה, והרגישות הזו באה לידי ביטוי גם ביצירותיו.
לעולם לא אשכח את הביקורים בביתו: על הקיר תלויה תמונה שלו עם אריק איינשטיין, אחיו הגדול המאמץ, זה שיצר איתו את "שביר" ו"יושב על הגדר", שני אלבומי מופת, כמו כן תלויה תעודת הוקרה מעיתון "העיר" על הבחירה בסולו שלו ב"העץ הוא גבוה" של אחרית הימים כסולו הטוב בכל הזמנים, וכן, תמונת אלבומו הראשון ("יצחק") שהוליד, אגב, את "האהבה שלי היא לא האהבה שלו" ו"אני ואת אז".
קלפטר היה מהגיטריסטים הראשונים שגם הלחינו שירים וכתבו אותם, די דומה לשלמה מזרחי (ג'ימי הנדריקס הישראלי), והעובדה שהוא הצליח לייצר מלודיות כל כך יפות שביטאו את הנפש הרגישה והכנה שלו – רק גרמה, לטעמי, להצלחת שיריו.
החיים לא האירו לו פנים כל כך: הוא לא נהנה מההצלחה כלכלית, כאמור, וגם אלבומיו האחרונים לא זכו להשמעות, בטח שלא לכבוד, והוא בעצמו סיפר על שנים שבהן הרגיש שאף אחד לא ירק לכיוונו. כן, הרי אנחנו רגילים לעולל זאת לאמני ארצנו, כמובן.
בשנים האחרונות, גם כשכבר היה תשוש וחולה, המשיך לנגן והשנה אף הקליט שיר חדש – "טל על פרחי הזמן" (עם טל סונדק), נראה מבסוט לאללה וסיפר לי גם על כך שהוא מתכנן להקליט עוד שירים שהלחין. המוח שלו לא חדל לייצר מנגינות, גם כשידיו כבר לא ניגנו על הגיטרה כמו בעבר, גם כשקולו כבר לא היה חזק כבעבר (אגב, הוא למד עד ימיו האחרונים פיתוח קול אצל הזמרת והמורה מיכל טל) – הוא לא וויתר. הוא המשיך להחזיק מעמד. נכון, הוא כתב על כך גם שיר.
רבים מחבריו ומוקיריו ידעו כי הוא לא בקו הבריאות, ועם זאת הוא תמיד המשיך לשדר תקווה ועסקים כרגיל ושרד. אף אחד לא הופתע כשהוא נפטר ועם זאת – זה עדיין היה הלם, כי זה בא בפתאומיות, בהפתעה וללא התראה מוקדמת.
אולי באופן סימבולי הספר שלו יצא ממש בימים אלה לאור, כמעין מתנת פרידה למעריציו ולקהלו, חותמת סופית למורשת שלו. אישית? אתגעגע לשיחות איתו, לדאחקות (הוא היה מצחיק מאד), לרצינות שלו, ללחיצת היד החזקה (כן, על אף מצבו הייתה לו לחיצת יד חזקה מאד) ובעיקר לחיוך הכה חם שאפיין אותו.
יצחק הפסיק לשבת על הגדר שבין חיים למוות, ויתר על רגל פה, רגל שם, והלך למקום בו הוא יוכל סוף סוף לנוח ולראות כיצד אנחנו חולקים לו את הכבוד לו היה ראוי אך לא זכה בו באמת בחייו, לפחות לא כמו שהגיע לו או כמו שהוא ציפה לקבל. והנה, עכשיו הוא מקבל את התשואה האחרונה, מכולנו. יצחק, תודה.