ביתו הצנוע של ג’ימי לויד במרכז תל אביב יש תחושה של מוזיאון: שלל צילומים היסטוריים מעטרים את הקירות, מצילום משותף של לויד עם צ’יץ’ (שלמה להט), ראש עיריית תל אביב המיתולוגי, דרך תצלום משותף עם צביקה פיק, ועד צילומים מההופעות של לויד בפני חיילים במלחמת יום הכיפורים. “אם יש לך בריאות והחיים ביוטיפול, אז הכל אצלך ‘בריאותיפול’", אומר לי לויד, בן 97.
לאורך השנים היה לויד, שהגיע ארצה ב־1963, חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית: הוא הופיע בפני חיילי צה"ל בהתנדבות החל ממלחמת ששת הימים; השתתף בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר “כי בשמחה תצאון" (1977) וכן בפסטיבלי הכלייזמרים בצפת; חרש את הדיסקוטקים והמועדונים של ישראל, מדרום ועד צפון; ואף הופיע בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית. למעשה לויד מרגיש כל כך ישראלי עד שהחליט לציין את יום הולדתו בכ"ט בנובמבר, היום שבו הוחלט באו"ם על הקמת המדינה. “מבחינתי היום שבו גיליתי את מדינת ישראל הוא היום שבו נולדתי מחדש", הוא אומר. “עבורי אין תאריך אחר. לפני שבאתי לארץ לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא ‘ישראל’, ועכשיו אני לא מכיר מקום אחר. ישראל היא הבית שלי".
הוא נולד באי טרינידד שבאיים הקריביים. “כל יום אצלנו היה קרנבל, הקרנבלים של ברזיל הם בדיחה לעומת החגיגות שהיו בשנים ההן בטרינידד", הוא מספר. “אמא שלי תמיד אמרה שברגע שנולדתי כבר התחלתי לשיר. כל החיים שרתי - בבית ספר, בכנסייה ובאירועים. אני בא ממשפחה של מוזיקאים, סבתא שלי הייתה זמרת, והדודים שלי ניגנו בגיטרות ובקלרינט".
בשנת 1956 זכה בתחרות כישרונות צעירים של תחנת הרדיו המקומית בטרינידד עם שיר של נאט קינג קול, אליל נעוריו, שבאותו זמן שהה בטרינידד באחת ההופעות ההיסטוריות שלו שם. “במקרה הוא היה בדרכו מהתיאטרון שבו הופיע למלון שבו שהה ושמע אותי שר שיר שלו ברדיו", משחזר לויד. “שלושה ימים לאחר מכן היה לי ראיון ברדיו, ובמקרה הוא גם התארח באותו אולפן רדיו ונפגשנו. בגללו עזבתי את טרינידד, לאחר שהוא אמר לי: ‘ג’ימי, אם תבוא לאמריקה, אעזור לך לקדם את הקריירה’. אבל במקום ללכת לאמריקה נסעתי ללונדון, כי באנגליה לא היו בעיות עם הפספורט".
לויד הגיע ללונדון בשנת 1956 והחל להופיע במועדונים המקומיים שם. “חברת התקליטים ‘פיליפס’ החתימה אותי על חוזה הקלטות", הוא משחזר. “בהתחלה חברת התקליטים רצתה שאשיר רוקנרול בגלל הצבע השחור שלי, אבל אמרתי להם שאני לא מוכן לשיר רוקנרול, אלא בעיקר ג’אז וסווינג".
בשנים 1958־1962 הקליט לויד 14 תקליטונים עבור החברה, בהם שירים כמו Yellow Bird, You Are My Sunshine, Autumn Leaves ו־Teenage Sonata. ההצלחה של לויד בלונדון הובילה אותו להשתתף בסרט המוזיקלי הבריטי Six Five Special. בשנת 63’ הוא הוזמן להשתתף בהפקה גרמנית של “פורגי ובס", וביצועיו ל־"Summertime" זכו שם להצלחה. “בגרמניה גיליתי לראשונה את המונח ‘שואה’ ושמעתי לראשונה על ישראל", הוא אומר. “אחרי שהסתיימה ההפקה, האמרגן שלי צלצל אליי ואמר שהוא קיבל הצעה בשבילי להופיע בישראל, בתל אביב. הייתי בהלם כי חלמתי להופיע בישראל".
ביולי 63’ נחת לויד בתל אביב והחל להופיע במועדון “צברה". “התלהבתי כמו ילד קטן להגיע לראשונה לארץ, הייתי בן 38 והרגשתי שנולדתי מחדש", הוא מספר. “הרגשתי שאני חי בחלום. לא ידעתי עברית ושרתי רק באנגלית, וכשסיימתי את ההופעה הקהל הריע. הרגשתי שזה המקום שבו אני רוצה לבלות את שארית חיי. הישראלים התאהבו בי ואני התאהבתי בישראל. זה היה סיפור אהבה".
לט שרנסקי גו
בהמשך הצטרף לויד לסיבוב הופעותיו בארץ של החצוצרן הידוע אדי קלברט והחל להופיע בכל מועדוני הלילה הפופולריים בישראל. אחד הזיכרונות הבלתי נשכחים שלו הוא מפרוץ מלחמת יום הכיפורים. “ישבתי על הספה ופתאום שמעתי אזעקה, ובעלת הבית שלי, שהייתה כמו אמא עבורי, אמרה לי: ‘ג’ימי – מלחמה!’", הוא משחזר. “אספתי את התזמורת שלי ונסעתי על דעת עצמי לרמת הגולן כדי להופיע בפני החיילים, אבל לא ידעתי שצריך לבקש אישור מהצבא בשביל זה. הופעתי בפני חיילים בלי מיקרופון, שרתי שירי קליפסו ושירים שמחים כדי לשמח את החיילים. כשחזרתי הביתה מרמת הגולן, צלצלו אליי חיילים מהקריה והסבירו לי שאני צריך להמשיך להופיע בפני חיילים, ואני לא יכול ככה על דעת עצמי. אז נתנו לי מדים והטיסו אותי בהרקולס למוצבים השונים כדי לשמח את החיילים".
מה זכור לך מההופעות ההן?
“אחרי ההופעה הראשונה, אחד החיילים הביא לי את מדי הסגן שלו. הופעתי גם בבתי חולים בפני חיילים הלומי קרב וחיילים פצועים. יום אחד הופעתי שם עם הבדרן האמריקאי דני קיי, שגם הגיע לבדר חיילים. ראיתי חייל פצוע שוכב על מיטה וצועק בהתלהבות: ‘ג’ימי לויד, מה אתה עושה פה?’. שאלתי אותו: ‘מה אתה עושה פה?’. הוא סיפר לי שהוא חטף כמה כדורים בקרב, וכשפינו אותו לניתוח הוא אמר: ‘ג’ימי לויד - תהיה בריא’. אז הבנתי את היופי בצה"ל ובישראלים. היו חיילים שאמרו לי: ‘לפני שראינו אותך חשבנו שאנחנו מתים, אבל כששמענו אותך שר, הרגשנו שמלאך נגע בנו’. אחרי הטיפול בהם הם חזרו להודות לי. שרתי גם בפני אמהות שכולות שאחת מהן אמרה: ‘אחרי ששמעתי אותך שר, הבנתי שהבן שלי מת למען מטרה קדושה, למען ישראל’. אלו רגעים שלא אשכח לעולם".
הופעה נוספת שהוא לא ישכח התרחשה בשנת 78’, כשהופיע בארצות הברית כדי לגייס כספים לישראל. “הופעתי עם שירים עבריים, ובסוף ההופעה שרתי ‘לט שרנסקי גו’, כדי שישחררו את נתן שרנסקי, וכל הקהל צעק יחד איתי, ואחרי זה שרתי את ‘ירושלים של זהב’", הוא מתאר. “זה היה רגע סוריאליסטי".
בשנת 1976 הקליט לויד אלבום ראשון בישראל, שבו ביצע שירים בלועזית לצד שירים מקוריים בעברית, ובין השאר כלל דואט עם גלי עטרי (“אהבת אמת") ועם ציפי זרנקין (“מאוהב"). השיר הבולט מהאלבום היה “לב טהור".
הזמן האחרון
למרות שמצבו הבריאותי הידרדר בשנים האחרונות, לויד ממשיך להופיע על במות. בשנת 2021 הוא עבר אירוע לב ונזקק להשתלת קוצב. לאחר שיקום ארוך שוחרר לביתו, ומאז הוא נזקק לטיפול רפואי תרופתי וסיעודי, אך בגלל שאינו מוגדר “אזרח ישראלי", ידו אינה משגת לקבל את הטיפול. כיום לדבריו, קרובים וחברים משיגים לו בהתנדבות את התרופות הקריטיות לבריאותו, והוא נעזר בתרומות על מנת לכסות את הוצאותיו. פנייתו לאחרונה לרשות האוכלוסין לקבלת אזרחות ישראלית על מנת לקבל ביטוח רפואי כך שיוכל לממן את טיפוליו הרפואיים – טרם נענתה.
“זה מקומם לראות את היחס או ליתר דיוק חוסר היחס שג’ימי זוכה לו מהמוסדות השונים", אומר המתופף והמוזיקאי יוסי פפו לוי, חברו הקרוב של לויד ומי שהופיע איתו במשך שנים ארוכות. “במשך שישה עשורים ג’ימי תרם ותורם את כל כולו וקולו למדינה, הופיע בהתנדבות למען חיילי צה"ל במלחמות ישראל וסיכן את חייו בחזיתות השונות. ג’ימי הופיע גם בעורף מול חיילים פצועים והלומי קרב בכל קצוות הארץ, בכל מקום שבו התבקש".
"ג’ימי יצא לסיבובי הופעות בינלאומיים כדי לגייס תרומות למען המדינה והכניס למדינה מיליונים בקונצרטים ובאירועי התרמה, ובעיקר שימש כשגריר של המדינה מתוך אהבה עצומה למדינת ישראל, לעם היהודי ולצדקת דרכו ואמונה בהם. ומה המדינה נותנת לו בתמורה? מפנה לו עורף. אילו היה מקבל מהמדינה יחס של אזרח ישראלי, כראוי למי שהקדיש את כל חייו למען המדינה ורואה בה את ביתו, ההווה שלו היה יכול להיראות אחרת. הרי בתורה כתוב ‘אל תשליכני לעת זקנה’, זו לא רק סיסמה – זה צריך להיות יחס החברה והמדינה במיוחד אל הענקים שייסדו אותה, נלחמו על קיומה, והציתו את אש האהבה אליה".
"ג’ימי, במצבו הבריאותי הנוכחי, לא מסוגל לעבוד ולייצר הכנסה כדי לדאוג לעצמו, ולכן הוגשה מטעמו בקשה לאזרחות, שטרם נענתה. אנחנו עושים כל שבידינו כדי להכיר תודה לג’ימי על כל מה שעשה למען המדינה שלנו. זה המעט שאפשר לעשות עבור מי ששם את גורלו בידי המדינה ועשה רבות כדי להקנות לתושביה רגעי אושר ותקווה, מתוך אמונה עיקשת בצדקתה. זה הזמן האחרון לגמול לג’ימי, שעשה למעננו ללא תמורה. הייתי מצפה שממשרד הפנים או כל מי מהממשלה ששומע על סיפורו ובעיקר על תרומתו - ירים את הכפפה ויעזור לאשר לו קבלת אזרחות ישראלית, בייחוד כשמדובר באמן שהקדיש את כולו למען המדינה. חבל שזה היחס שאמן ותיק בן 97 צריך לקבל בערוב ימיו".
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "מר ג׳יימס לויד באוצ׳ר הינו אזרח בריטי אשר נכנס לישראל במרץ 2003 באשרת תייר לשלושה חודשים. מחודש יוני 2003, כמעט 20 שנה, הוא שוהה בישראל בניגוד לחוק. בתחילת חודש דצמבר 2022, לאחר 20 שנה כאמור, הוא הגיש בקשה הומניטרית לקבלת מעמד, ככל הנראה במסגרת טיפוליו הרפואיים. הפונה אינו זכאי למעמד מתוקף החוק, והבקשה תיבחן בהתאם לנהלים במסגרת שבה הוגשה הבקשה".
מטעם עורכת הדין ליאת שטיינברג המייצגת את ג'ימי לויד נמסר: "בודדים הם המקרים בהם היה ראוי שהמדינה תיזום הענקת אזרחות ואין ספק שג'ימי הנו אחד מאותם מקרים. ג'ימי ישראלי כבר 60 שנה אשר בהן לא עצר לרגע לבקש מהמדינה אלא רק התעסק בלתת ולתרום למדינה ובעיקר לחייליה. לראות את הסרטונים עם ראשי המדינה יחד עם ג'ימי , התודות והשבחים ממפקדים, נשיאים, שרים ומי לא? די בכך כדי להגיע למסקנה אחת ויחידה - ג'ימי אזרח המדינה כבר 60 שנה אך רק עתה בגיל 97 יזכה להכרת תודה הזו מהמדינה ויזכה לטיפול רפואי שנדרש לו בגלל מחלתו. אעשה כל מאמץ על מנת לאפשר לרשות האוכלוסין לקבל את ההחלטה המתבקשת".