מכירים את זה שאתם אוכלים עוגת שוקולד, והיא טעימה ומתוקה והכל – אבל מבלי ששמתם לב, הפרזתם באכילה וכבר חטפתם קצת בחילה? זוהי פחות או יותר התחושה שיצאתי איתה אתמול מהמופע החגיגי של עילי בוטנר וילדי החוץ במנורה. מה הקשר בין עוגת שוקולד מעילי בוטנר? ובכן, אני אסביר:

הכל התחיל אמש. 21:30, חצי שעה לאחר השעה המובטחת (מעריכה את ההתחשבות בפקקים של מוצ"ש ובהפגנות), עילי בוטנר וילדי החוץ – הלא הם אוהד שרגאי, אדר גולד ותום גפן – עולים למופע הראשון שלהם אי פעם בהיכל מנורה החגיגי. הישג של ממש.

אתקשה להאמין שאינכם מכירים את ההרכב ועדיין, רענון: כבר למעלה מעשור שמפעל הלהיטים, הידוע בכינויו גם עילי בוטנר, רץ ומופיע ברחבי הארץ עם הזמרים המוכשרים הללו והשירים הקצביים והמתוקים שיצר עבורם ("תם ולא נשלם", "רץ אלייך", "תתן לי יד" ו"נעים עכשיו" הם רק טעימה מתוכם). הקצב תמיד ממכר, הפרפורמנס שלהם תמיד מצוין (תום גפן, החוליה האנונימית יותר מבין הארבעה, הצטיין במיוחד) וקשה כשלא לחייך ולהזיז את הגוף כשהם נותנים את הכל על הבמה. 

וגם אתמול זה קרה, לא פחות משעתיים וחצי (!) של מופע, במהלכו הופיעו עם עשרות שיריהם, ולא רק  – אלא גם עם השירים שבוטנר כתב לאחרים, כמו אביב אלוש, קובי אפללו או משי קליינשטיין – מה שהופך את המופע למעין "חיים שכאלה" בקריירה המוזיקלית של בוטנר, אותו הוא גם מתבל בסיפורי ילדות על חייו כילד בקיבוץ. אם זה לא מספיק, זכינו גם לשני ביקורי אורח: רן דנקר, שסיפק גם את אחד מרגעי ההיילייטס בביצוע משותף ל"השמלה החדשה שלי" כשאוהד שרגאי נכנס עם השמלה המיתולוגית מהקליפ לבמה ועברי לידר, שהיווה רגע נוסטלגי במיוחד עבור בוטנר, כאשר בעבר שימש כנגן בלהקה שלו, עוד כשהתגורר בקיבוץ. 

אז מה הבעיה, אתם שואלים? המינון, הגיוון ומה שביניהם: כששומעים את כל השירים בזה אחר זה, קשה שלא לשים לב שבכולם אותו השטאנץ – המסר האופטימי, המוזיקה המקפיצה, הפזמון הקליט. ייקח לי רבע שעה להיזכר מה ההבדל בין "רק טוב" ל"טיפות" ו"נעים עכשיו", ויפים ונעימים ככל שיהיו, אחרי שעה וחצי-שעה וארבעים, זה כבר מתחיל להיות קשה. שלא נדבר על הסדר המשונה בו סשן התודות הארוך (והמוערך) בוצע לפני האירוח של עברי לידר, מה שגרם לחלקים מהקהל כבר להתחיל להתארגן ליציאה (לא אשקר שכבר לבשתי את המעיל בשלב זה), רק כדי לגלות שיש עוד חלק לא מבוטל בסט ליסט, כשאני כבר עמוק עם הראש בחניון. 

השואו, לכשעצמו, היה נהדר: פירוטכניקה, תאורה מרשימה, להקת כלי נשיפה (מעולים) וכמובן, האנרגיות של חברי הלהקה, שמדבקות בשניות. חשוב לזכור: בתקופה שבה היכל מנורה נהיה תופעה רווחת, לא מובן מאליו שלהקה בה אף אחד אין כוכב רשת, והסיכויים שתזהו אותם ברחוב נמוכים להפליא – מחזיקה בארסנל להיטים כה ארוך ומשודרג, וכמובן בסולד אאוט יוקרתי שכזה. איך שירה שטיינבוך אומרת? שאפו ענק. 

זה לא סוד, זה לא מאוד מגניב לאהוב את ילדי החוץ. בטח בהשוואה לטונה, רביד פלוטניק, עדן חסון או נגה ארז – הסגנון שלהם נטול ציניות באופן רדיקלי והוייב הכללי שלהם חיובי ברמה שמתאימה לכל טקס סיום י"ב, ככה שבוודאי לא תופתעו לדעת שממוצע הגילאים בקהל נע סביב ה-40. אז האם נהניתי? כן, לגמרי, רוב הזמן. האם הייתי רוכשת כרטיסים לולא הוזמנתי לסקר? לא בטוח. מה שבטוח הוא שאם חשקה נפשכם במופע שיכניס בכם אנרגיות ואופטימיות כאילו אין שום צרות בעולם – לחלוטין מצאתם את מבוקשכם.