ב-21 במאי 1991, קצת אחרי תום מלחמת המפרץ, יצא לאוויר העולם השיר “הכל מבינה” שחשף לעולם את אחת הלהקות הפופולריות ביותר של הפאנק והגרוב המקומיים – "פורטרט".
השיר, שהיה שונה מהרוק המחוספס והבועט ששטף אז את גלי האתר, הביא וייב חדשני וייחודי שלא נשמע כמותו במחוזותינו, בייחוד כשתזמורת בת שבעה מוזיקאים עוטפת אותו בתזמור עשיר בניחוח בינלאומי שחרך את תחנות הרדיו, הטלוויזיה והמועדונים.
הלהקה, שפעלה מספר שנים קודם לכן בשטח ובנתה את עצמה בהופעות, הפכה לסנסציה ולאחת הלהקות המצליחות בניינטיז, עם שורת להיטים כמו “עד אלייך”, “כמה זה מתוק”, “דגיצ’י”, “ואתם רוקדים” (גרסת כיסוי ללהיט של דורי בן זאב מהסבנטיז), “מי אמר מי” ו”כמה את יפה”.
לפגישה עם חברי הלהקה הגיעו ארבעת חבריה, הגרעין העיקרי של מייסדיה: הסולן רון רוזנפלד, הבסיסט יוסי עזר, הגיטריסט אלי ניסן והמתופף, הגיטריסט והחצוצרן אמיר פרי (במתכונת הנוכחית מנגן בתופים).
הדבר הראשון שבלט בפגישה היה החברות בין חברי הלהקה. “בשבתות אנחנו נפגשים עם המשפחות וקודם כל, לפני שאנחנו להקה, אנחנו חברים הכי טובים”, מציין פרי. “הלהקה במתכונת הנוכחית היא קודם כל בשביל הכיף שלנו והנשמה שלנו וכי פשוט טוב לנו לעבוד ביחד”.
לדור שלא הכיר
סיפורה של הלהקה מתחיל בשנת 86’ בהרכב שכלל את רוזנפלד (שירה וטמבורין), ניסן (גיטרות ושירה), עזר (בס), פרי (חצוצרה), ליאור בלכר (חצוצרה), ערן שרון (קלידים) ונושי פז (תופים).
בשנת 1990 שחררה הלהקה את סינגל הבכורה שלה “שרה שרה שיר שמח” שרוזנפלד כתב והלחין יחד עם ברוך רבה, ולאחר תחילת העבודה עם טמירה ירדני, הוציאה הלהקה את הסינגל “פתי מאמין”. מיד עם סיום מלחמת המפרץ, עוד לפני שחבקו אלבום ראשון, שחררה הלהקה את “הכל מבינה” – והשאר היסטוריה.
פרי טוען כי מי שאחראים לפמפום השיר בתקשורת היו ארז טל ואברי גלעד שניגנו את השיר בתוכניתם "העולם הערב" בערוץ 2 הניסיוני: “הם השמיעו את השיר שוב ושוב ומשם זה כבר התפוצץ עוד לפני שהיה לנו אלבום מוכן, וקרה שאנשים היו מקליטים את השיר בטייפ עם קריינות השדרנים שמציגים אותו ועד שכבר אספנו את החלקיקים והוצאנו אלבום – פספסנו קצת את המומנטום”.
איך נולד השיר?
רוזנפלד: “כתבתי את השיר בגיל 17 בדיוק כשעזבתי את מערכת התופים של להקת ‘תינוק’ שבה ניגנתי בנעוריי והחלטתי להיות בפרונט. השיר הזה הלך איתי לכל ההרכבים שקדמו לפורטרט. כתבתי את השיר יחד עם ברוך רבה (ברי רביד), שהיה לימים גם הגיטריסט הראשון של פורטרט”.
בשנת 92’ הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון, “הכל מבינה”, שכלל את הלהיטים “כמה זה מתוק”, “דגיצ’י” ואת גרסת הכיסוי “ואתם רוקדים”. “הקאבר הזה מאוד הצליח כי היה דור שלם שלא הכיר אז את הקלאסיקה הזו של דורי בן זאב ומתי כספי”, אומר רוזנפלד. “בכלל, זה היה אלבום פופ־פאנק שהצליח מאוד”.
“חשוב לציין שהצד החזק שלנו עוד לפני ההצלחה של ‘הכל מבינה’ היה ההופעות כי היינו להקה של הופעות, להקה שמגיעה מהבמה”, טוען ניסן. “רון היה ונשאר פרפורמר ענק. רוב הלהקות שהתחילו לצמוח אז היו להקות מאוד עם הראש למטה והגיטרות אבל הן כתבו שירים נפלאים, הפוזה הייתה מאוד מלנכולית אצלם ואנחנו באנו בהפוך על הפוך, באנו עם שמחה לבמה וזה היה מרענן וחדשני”.
איך קיבלתם את ההצלחה בשנים ההן?
פרי: “נהניתי מאוד, אהבתי הכל, גם את הפרסום”.
ניסן: “נהניתי בטירוף אבל לי אישית זה לא היה קל. נהניתי לנגן ולהופיע אבל לא אהבתי את הפרסום. פחות אהבתי את המשחק הפרסומי, לא אהבתי שאנחנו צריכים לעשות שטיקים לטלוויזיה, ללבוש מה שמכתיבים לנו ולעשות מה שאומרים לנו. כבר אז הבנתי שאת זה אני פחות אוהב. אני אוהב לנגן ולהופיע”.
עזר: “נהניתי מהמעריצים ומהחשיפה, אבל זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית, הופענו שלוש פעמים ביום. לא אהבתי גם, כמו שאלי ציין, את הקטע של הטלוויזיה וההצגות שכרוכות בכך. אהבתי בעיקר את האולפנים, את ההפקה, את העבודה הקשה. זו הייתה תקופה קצרה והכל בסדר”.
רוזנפלד: “זה לא היה קל אבל נהניתי מזה. אני שונא חזרות ואין לי סבלנות לאולפנים. הפרסום היה נורא כיפי אבל היו גם רגעים לא נעימים, הייתי צריך לצבוע את חדר המדרגות שלי שלוש פעמים כי היו מגיעים מעריצים ומקשקשים על חדר המדרגות וצועקים מאוחר בלילה. זה לא נעים וזה לא כיף אבל שאף אחד לא יספר סיפורים, זה נורא מחמיא וזה כיף גדול שאוהבים את המוזיקה שלך”.
אלתור ספונטני
בשנת 93’ הקליטה הלהקה את אלבומה השני “הפורטרט האחרון” (“שם האלבום היה סוג של בדיחה פרטית שלנו”, מגלה רוזנפלד) בהפקתו של יוסי פיין, מתוכו בלטו “קר לי”, “קליפה” ו”עד אלייך” שיצרו רוזנפלד, ניסן ועזר.
“הסאונדמן של ההופעות שלנו היה מני בז’רנו וכשחיפשנו מפיק לאלבום, מני הציע לנו לשתף פעולה עם חברו הטוב יוסי פיין המדהים”, משחזר עזר. “יצרנו קשר עם יוסי, שהתגורר בארצות הברית, ומצאנו את עצמנו עם הגאון הזה בחדר חזרות במשך חודשים יוצרים איתו אלבום מאוד חזק, כמו שעושים בארצות הברית, וזו הייתה חוויה גדולה מאוד”.
“בקשר ל’עד אלייך’ אני זוכר שיוסי (פיין) הכניס אותי לתא ההקלטה ואמר לי לרפרפ משהו, ובאלתור ספונטני ובשחרור זרקתי את המשפט ‘היא גרה ברמת אביב בדירה שכורה’ ומשום מה אנשים זוכרים דווקא את השטות הזו מהשיר”, מוסיף רוזנפלד. “זה כאילו יד הגורל שמה את המשפט הזה וזה מה שאנשים זוכרים”.
לצד ההופעות הרבות במועדונים ובטלוויזיה, "פורטרט" גם הופיעה באותן שנים בבמות הכי גדולות בפסטיבלים המדוברים במדינה, “ליל אהבה בצמח” ופסטיבל ערד. “בפסטיבל ערד היה לנו מופע משותף עם קורין אלאל, זה אחד הזיכרונות הטובים שלי מהתקופה הזו שם”, אומר פרי.
בשנת 1995 הקליטה הלהקה את אלבומה השלישי “פונקי ביזנס” ומאז, למעט גרסת כיסוי ל”אני אצבע את השלכת בירוק” של יורם ארבל שהקליטה הלהקה לפרויקט “עבודה עברית” (1998) – הפסיקה את פעילותה, אך מבחינת חבריה – מעולם לא התפרקה.
פרי: “אנחנו החברים הכי טובים וזה מעבר למשפחה. בשלב מסוים כל אחד מאיתנו רצה לפנות להתפתחות אמנותית אישית. לא עזבנו בשיא אבל גם לא עזבנו לא בשיא, הרגשנו שאנחנו צריכים גם להתפתח לבד. באיזשהו מקום אני מצטער שלא המשכנו. חשוב להזכיר שהיה גם אירוע טראומטי במדינה ב־95’ – רצח רבין, שהיה סוף עידן התמימות במובן מסוים”.
“הגענו לגיל הזה שכל אחד מאיתנו התחתן, נולדו הילדים ופתאום התעסקנו עם החיים האמיתיים, וגם אני חושב שהגענו לשלב של עייפות החומר”, מסביר רוזנפלד. “זה פשוט איפשהו התמסמס”, מוסיף עזר. “אל תשכח ששבעה אנשים בתזמורת לא יכולים להתפרנס מספיק”.
“בסוף בניינטיז עשינו שלושה אלבומים, מאות הופעות, חזרות, הקלטות וחיינו את החלום של שבעה אנשים כי היינו גם להקה דמוקרטית מאוד”, מסכם ניסן. “בשלב מסוים זה כבר נהיה קשה לנו. אי אפשר למנות סיבה אחת. אף פעם לא באנו ואמרנו שאנחנו מתפרקים, אלא כל אחד זרם לכל מיני מקומות, גם דאגנו לעניין הכלכלי ולמשפחות שלנו, אבל חדוות הנגינה נשארה תמיד. זו להקה נצחית שלנו”.
לאחר שהפסיקו את פעילות הלהקה עזר עבר לניהול עסק הרהיטים המשפחתי שלו (פנטהאוז רהיטים) ומעביר את זמנו גם בגלישה; פרי משמש כדי.ג’יי, משדר באופן קבוע ברדיו “מהות החיים” ועוסק במוזיקה; ניסן משמש כדי.ג’יי וכמפיק מוזיקה אלקטרונית ומופיע ברחבי העולם; רוזנפלד הקים את חברת רהיטי הקופסה המעוצבים “ג’ינג’ר בוקסס”, מופיע עם אמיר פרי ברחבי הארץ, וכן מופיע בשנים האחרונות במשותף עם הזמרים אדם ומייקל הרפז.
לאורך השנים הלהקה התאחדה מספר פעמים, עם נגנים שונים לצד ארבעת המייסדים: ב־2002, ב־2006 (אז גם הקליטו אלבום רביעי – “ארבע על ארבע”) וב־2012. “אנחנו כל כמה שנים עושים איזו חגיגה בשביל הכיף”, אומר רוזנפלד.
“כל פעם אנחנו חושבים להמשיך יותר מאיחוד או שניים, אבל איכשהו זה מתמסמס בדרך כי כל אחד עסוק בענייניו ולכן גם קשה לנו למצוא זמן להקליט חומרים חדשים, אבל החברות נשארת וזה הכי חשוב”, מציין עזר.
ב־22 בפברואר תתאחד הלהקה להופעה חגיגית במועדון ה”בארבי” בתל אביב (בשעה 20:30) בסימן חגיגות 30 שנה לאלבום הבכורה וללהיט “הכל מבינה”.
“אני מתרגש בטירוף מזה כי זו פעם ראשונה מזה המון שנים ששוב פעם כל החברים הכי טובים שלי ואני עומדים יחד על הבמה”, אומר עזר. “יש לי דאבל התרגשות כי אפילו הבן שלי, שחר עזר, יופיע איתנו בכמה שירים. ננגן שירים שחרשנו איתם את הבמות ברחבי הארץ וזה עושה לי טוב על הלב”.
“יש פה גם את העניין של ערך מוסף”, מציין פרי. “כשהתחלנו את העסק הזה לפני 30 ומשהו שנים היינו די בודדים בעניין הזה שנקרא ‘גרוב ישראלי’ ויש פה סוג של קלוז’ר מבחינתי כי הילדים שלנו, שחיו לצד זה כל החיים, גדלו ויוכלו להבין בדיוק במה מדובר ולראות אותנו בהופעה. זה מגיע לנו, וגם הדור שמכיר את ‘פורטרט’ ואת להקות הז’אנר הזה מהאייטיז והניינטיז אלו לא אנשים שתוכל להופיע בפניהם בעוד כמה שנים. דור הולך ונעלם”.
“קודם כל אנחנו בעסק הזה כי כיף לנו לעשות את הדבר הזה”, אומר רוזנפלד. “הכיף הוא שאנחנו הולכים להיפגש כל המשפחות, כולל הילדים, והילדים יוכלו לראות אותנו על הבמה כמו שצריך בהיכל הרוק הישראלי וזה מאוד מרגש ומשמח אותי. אנחנו כבר כמה שבועות מבלים במרתף של יוסי, שיש לו חדר חזרות בבית, וזה כיף נורא. זה וינטג’ בדיוק כמונו”.
“אנחנו בוויברציות מאוד גבוהות”, מסכם ניסן. “אנחנו ממש מתרגשים ומרגישים שהפעם זה איחוד מאוד מיוחד. זה תופס אותנו במקומות שונים בחיים שלנו אבל זה הגיע ממש בזמן. מכתוב מלמעלה. זה עושה לנו ממש טוב ופתאום חזרה גם התשוקה לנגן ביחד את השירים שכתבנו. אנחנו מתמקדים כרגע בעיקר בהופעה הזו אבל התכנון הוא שאם יתאפשר נמשיך את הפעילות המשותפת ואלוהים גדול. קודם תן לנו לעבור את המופע ב’בארבי’”.