אריק איינשטיין, הנח"ל והחיפוש העצמי: אלי מגן מדבר

הזכייה של המוזיקאי אלי מגן בפרס אריק איינשטיין לאומנים ותיקים מטעם משרד התרבות והספורט בקטגוריית מוזיקה אומנותית - הייתה עבורו הפתעה. “לא חשבתי שאזכה בפרס הזה", הוא אומר. 

מאחוריו 56 שנות קריירה: הוא החל דרכו כגיטריסט וכזמר בלהקת הנח"ל בשיאה בשנות ה־60; היה שותף להקמת שניים מהרכבי הרוק'נרול הראשונים - כיף התקווה הטובה ואחרית הימים; שר שירי פופ־רוק שהפכו לקלאסיקות; השתתף כבסיסט בהקלטות ובהופעות של מיטב אומני ישראל; ניגן ג'אז בפסטיבלים יוקרתיים בארץ ובחו"ל עם אגדות ג'אז בינלאומיות; ושימש במשך שלושה עשורים כנגן קונטרבס של התזמורת הפילהרמונית. 

הרבגוניות שלו, הכישרון, המעבר מרוק'נרול לג'אז ולמוזיקה קלאסית, הרומן הארוך עם השירה, ההרפתקנות המוזיקלית והימצאותו בצמתים החשובים במוזיקה המקומית הפכו אותו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. החודש הוא יחגוג יום הולדת 75, והוא שותף לתחושה של אומנים ישראלים ותיקים רבים. “השוק השתנה", הוא אומר, “טעם הקהל השתנה. לא כל כך מחפשים את הקול שלנו, של האומנים הוותיקים. אנחנו באופן טבעי קצת נזרקים הצדה".

אז מה אתה עושה בימים אלו?
“לא הרבה. אני פחות עסוק ממה שהייתי בעבר. בשנים האחרונות התחלתי להתייחס ברצינות לפסנתר בביתי ואני מנגן באך, שזו סוג של תרפיה עבורי. יש לי קבוצות של חברים שנפגשות ומנגנות להנאתנו כמה פעמים בשבוע, וחוץ מזה יש דברים מזדמנים שאני מנגן בהם, ערבים מיוחדים ופסטיבלים, אבל זה לא משהו קבוע. אין לי עבודה קבועה מאז שיצאתי לפנסיה מהתזמורת הפילהרמונית". 
אתה צמא לעבודה או נוח לך ככה? 

“הייתי שמח לעבוד, למרות שאני לא מצפה לנגן סתם ולעשות דברים שלא מעניינים אותי. אני לא מתלונן. אם באמת הייתי רוצה, הייתי יכול ליזום הופעות, לכתוב ולהקליט אלבומים. זה מאוד פשוט עבורי, כי יש לי אולפן קטן בבית". 

שירה בעגלה 
“לא גדלתי בבית מוזיקלי", הוא מספר. “אבא שלי היה דייג ולא היה הרבה בבית. אמא שלי אהבה מאוד מוזיקה אבל לא הייתה מוזיקלית. היא סיפרה שעוד כשהייתי בעגלה נהגתי לשיר וכולם היו מסתובבים לראות מי זה הפעוט ששר. בגיל 7 התחלתי ללמוד לנגן בכינור, כך בעצם התחיל המסע המוזיקלי שלי.

אחרי שלוש שנים עזבתי, כי לא אהבתי את המורה ולא אהבתי את הכלי, אבל המוזיקה כבשה אותי, ואני בכלל רציתי לשיר. בגיל 12 כבר קניתי גיטרה אקוסטית, התחלתי לנגן וללוות את עצמי בשירה. בתיכון הקמתי שלישייה עם חברים, שרנו והופענו. ידעתי ארבעה אקורדים בלבד וזה הספיק לי".

הילדות בתל אביב אפשרה לו להרחיב את השכלתו: “השתתפתי בחוג לדרמה, ושיחקתי בהצגה עם שלמה ארצי ובחוג הלהקות המדריך שלי היה ישראל (פולי) פוליאקוב. הוא היה אז בלהקת התרנגולים, שמאוד הערצתי והיה מכניס אותי להופעות שלהם. זו המוזיקה שהתחברתי אליה". 
את המוזיקה הוא אהב, את התיכון פחות. “בגיל 15 סילקו אותי מבית הספר כי העדפתי ללכת לים מאשר להיות בשיעורים", הוא מחייך. בעודו משלים בגרויות בבית ספר אקסטרני, מגן החל לעבוד בתור נער שליח על אופניים באולפני קול ישראל.

“עשיתי זאת במשך שנה וכך הכרתי את כל המפיקים והמוזיקאים שעבדו אז ברדיו", הוא מציין. “בהפסקות מהעבודה נהגתי לצפות בחזרות של תזמורת קול ישראל בערבית בניצוחו של זוזו מוסא ואפילו זכיתי לראות את יפה ירקוני מקליטה באולפנים שיר חדש. משום שהכרתי גם את עורכי התוכניות, זה הוביל אותי להשתתף בתחרות הכישרונות הצעירים ‘תשואות ראשונות' ששודרה ברדיו".

בגיל 17 ניגש לבחינות ללהקת הנח"ל והתקבל. הוא התגייס לצבא ב־1966 ולאחר טירונות קרבית בנח"ל הצטרף ללהקה, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים: “שירתי עם שלום חנוך, מוטי פליישר, מנחם זילברמן, ששי קשת, שולה חן, מירי אלוני ואופירה גלוסקא. זו הייתה תקופה שהלהקות הצבאיות היו המיינסטרים בארץ, השירים שלהן כיכבו במצעדי הפזמונים, והלהקה שלנו הייתה הכי פופולרית וחשובה. זה היה כבוד עבורי להיות בלהקת הנח"ל. בסך הכל חשבתי שזה המקום הטבעי בשבילי במסגרת צבאית, אבל להגיד לך שזה ענה לי על הציפיות? אי אפשר".

למה?
“כי נבחנתי בתור זמר והתקבלתי בתור זמר, אבל לא נתנו לי לשיר. ליוויתי את עצמי בגיטרה, אז בשלב מסוים הפכו אותי לגיטריסט של הלהקה, חלק מהתזמורת. שרתי פה ושם אבל בעיקר ניגנתי, וזה מה שעשיתי רוב השירות שלי. ידעתי לנגן כמה אקורדים אבל לא הייתי גיטריסט, זה לא עניין אותי. רציתי רק לשיר".

מגן השתתף בתוכניות הלהקה “הנחלאים באים, הנחלאים באים" (1967), “כל הכבוד לנח"ל (1967) ו"התוכנית ה־21" (1968). בתוכנית האחרונה עשה הסבה מגיטרה חשמלית לגיטרה בס, כלי שהפך במרוצת השנים לסימן ההיכר שלו. “לא הייתה לי ברירה אלא לעבור לבס", הוא מסביר. “שלושה חודשים לפני שהשתחררתי הבסיסט של הלהקה השתחרר, אז נאלצתי לתפוס את העמדה שלו וביקשו ממנו לבחון גיטריסט מוביל חדש ללהקה במקומי. הגיעו אנשים להיבחן וקיבלתי את דני סנדרסון. הוא היה גיטריסט של ממש, ברמה גבוהה הרבה יותר ממני, כי הוא למד לנגן". 

רוק למתקדמים 
זמן קצר לפני שחרורו, קיבל מגן הצעה קוסמת משלום חנוך, חברו ללהקה: להצטרף ללהקת השלושרים, שהקים עם חנן יובל ובני אמדורסקי: “הרגש שלי כלפי שלום הוא הרבה יותר עמוק מרגש שיש בין חברים, הוא כמו בן משפחה. בילינו הרבה אחד בביתו של השני, והיה לי קשר עמוק עם המשפחה שלו ועד היום הוא מהחברים הכי טובים שלי. כשהוא שאל אם אני רוצה לנגן איתם כבסיסט בהופעות ובהקלטות, אמרתי לו ‘כן', כי הייתי עוד בצבא ולא היו לי תוכניות מוגדרות לעתיד.

ניגנתי איתם במשך כשנה וחצי. אהבתי לנגן על הבס, אבל החלום לשיר היה תקוע לי במוח ולא עזב אותי. בשלב מסוים הצטרף לתזמורת של השלושרים המתופף והמוזיקאי זהר לוי. וכשהשלושרים התפרקו, זהר, חנן ואני זממנו להקים להקה משלנו. צירפנו את הגיטריסט שלמה מזרחי וחיפשנו זמרת שתשלים את התמונה - ומצאנו את ג'וזי כץ".

להקת כיף התקווה הטובה הוקמה ב–1970, עם שם שנתן להם בני אמדורסקי. “המטרה הייתה שגם חנן, גם אני וגם ג'וזי נקבל סולואים כזמרים, וזהר לוי יהיה על תקן המוזיקאי, המפיק ומי שיזם את הקשרים עם היוצרים", מספר מגן. “היינו עושים חזרות במרתף ברחוב פרישמן בתל אביב. עבדנו המון. ליקטנו שירים מכל מיני חברים: שמוליק קראוס הלחין בפעם הראשונה שיר של יענקל'ה רוטבליט, שלום חנוך כתב לנו, חנוך לוין וזהר לוי כתבו יחד וגם רוב האקסלי מהצ'רצ'ילים".

הלהקה נטתה לכיוון הרוק המתקדם, שלא נשמע כמותו בארץ. היא לא האריכה ימים בשל סכסוכים בין חבריה והתפרקה עוד לפני שהספיקו לצאת להופעות. “שמוליק קראוס, אז בעלה של ג'וזי, החל להתכסח עם זהר לוי, והכל התפוצץ בבת אחת", משחזר מגן. “מי שיצא הכי מתוסכל מהפיצוץ היה חנן יובל, שלא הספיק להקליט במסגרת הלהקה ופרש".

עם זאת, הספיקה הלהקה להקליט מספר שירים. השניים הראשונים שיצאו לרדיו היו בשירת סולו של מגן: “ד"ר יארינג" ו"בלדה לעוזב קיבוץ", שהפכו ללהיטים וצעדו בראש מצעדי הפזמונים. “קשה לנבא אם להקה תצליח או לא", מסביר מגן. “זה עניין של טיימינג. אנשים לא היו מוכנים לחומר של הלהקה - טקסטים של משוררים וסופרים עם מוזיקת רוק'נרול בועטת - שהיה קשה לעיכול בשנים ההן, למעט אותם שני שירים שהצליחו. מי שניגנו עד אז רוק'נרול היו בעיקר להקות קצב, להקות מחתרת. גם אני ניגנתי מוזיקה כזו בלהקת השניצל, שהקים דני סנדרסון. ניגנו רוק בלועזית של ג'ימי הנדריקס ולהקת קרים והופענו בבתי ספר כמוזיקה לריקודים. זה היה מחתרתי".

לוי ומגן החליטו להקים להקת המשך, ובשנת 1971 נולדה להקת אחרית הימים, שכללה גם את יצחק קלפטר, גבי שושן ולתקופה קצרה גם את מירי אלוני. “בחרנו בשם ‘אחרית הימים', כי זה נשמע לנו אופטימי", הוא מציין. “התחלנו לקיים חזרות בבניין מוזנח ביפו, והקו המנחה שלנו היה להמשיך ליצור רוק'נרול בעברית, כי אף להקה לא עשתה אז. זהר לוי רצה שנעשה רוק מתקדם, אגרסיבי ובועט, ללא שום גבולות. רצינו שהטקסטים יהיו ברמה גבוהה, ולכן זהר הביא טקסטים מהטופ של הטופ, כמו חנוך לוין, דליה רביקוביץ', יענקל'ה רוטבליט, עמוס קינן וחיים חפר. כל הלחנים היו של זהר. כשראינו שהעסק לא מתניע יותר מדי, צירפנו את מירי אלוני, אבל היא לא נשארה זמן רב".

בספטמבר של אותה שנה קיימה הלהקה את הופעת הבכורה שלה במועדון צוותא בתל אביב, ולא בדיוק הצליחה, בלשון המעטה. “הקהל עדיין לא היה מוכן למוזיקה כזו", מסביר מגן. “בשלב מסוים, כשראינו שההופעות לא הולכות טוב, יצרנו קשר עם אריק איינשטיין והעלינו מופע משותף איתו עם העמדות של ניסים אלוני והכוונה של אורי זהר וצבי שיסל. הופענו במקומות מכובדים, אבל זה גם לא הצליח. אנשים לא מילאו את האולמות, והתוכנית ירדה כעבור כמה חודשים. עזבתי את הלהקה לאחר שבער בי הצורך לנגן יותר ג'אז וראיתי שעם הלהקה זה לא יקרה. מה עוד שהיא לא התרוממה. אחרי שעזבתי, הלהקה התפרקה".

אז מצד אחד אחרית הימים נבחרה כ"להקת השנה" במצעדים שונים ואף זכתה בפרס כינור דוד, ומצד שני הופעותיה לא הצליחו. במרוצת השנים היא נחשבה לאבן דרך ברוק הישראלי ואלבומה היחיד משנת 1972 נחשב לאלבום מופת, עם הלהיטים “העץ הוא גבוה" ו"פתחי לי את הדלת" שמגן שר כסולן ו"יש לי יום הולדת", שבו בלטו קולותיהם של מגן וגבי שושן. 

לוי, שושן וקלפטר אינם עמנו עוד. אתה מתגעגע?
“בוודאי. הם היו חברים קרובים שלי. זהר היה חבר, כמו אח. כשהוא חלה, הוא התרחק ולא רצה לראות אף אחד. הוא כעס שעשינו איחוד של אחרית הימים בלעדיו, אבל אז הוא היה חולה ולא היה מסוגל פיזית לנגן. גם גבי שושן היה חבר קרוב שלי, ניגנו הרבה ביחד גם בשיריו האחרונים, עד שהוא התאבד. עם יצחק גם הייתי בקשר טוב ועבדנו הרבה ביחד. זו הייתה הרבה מעבר ללהקה, זו הייתה משפחה".

איך היה עבורך לעבוד עם אריק איינשטיין?
“מאוד אהבתי את אריק. הוא היה אדם מתוק, צנוע ומוכשר. הוא לא רצה להופיע, אז היה רק מקליט. הוא היה מעורב בהקלטות ולא היה משאיר את העבודה רק למפיק, גם כשהיינו מקליטים פלייבקים של הלהקה הוא היה מגיע, למרות שלא היה חייב".

עם פירוק הלהקה, פצח מגן בקריירת סולו. שירו הראשון כסוליסט היה “עד סוף הקיץ", שכתב אהוד מנור והלחין מישה סגל עבור פסקול הסרט “שתי דפיקות לב", שיצא לאקרנים בשנת 1972. השיר הפך לקלאסיקה ועד היום נחשב לאחד השירים המזוהים ביותר עם מגן: “מישה סגל ואני היינו חברים ועבדנו יחד, אז הוא פנה אליי שאקליט את השיר. מי יכול היה לדעת שהוא יהפוך לכזו קלאסיקה". 

בפסטיבל הזמר של 73' ביצע מגן את שירם של מישה סגל ואהוד מנור “יליד הארץ", וכעבור שנה הקליט שיר נוסף של השניים, “דרך הברוש", שהמנגינה שלו נכללה במקור ללא טקסט בסרט “שתי דפיקות לב". לימים, השיר הפך ללהיט דווקא בלחן אחר של אריאל זילבר. 

בשנת 73' חבר מגן לשמוליק קראוס ולג'וזי כץ להקמת הוורסיה השנייה של להקת החלונות הגבוהים, שהספיקה להקליט שני שירים מקוריים - “אלישבע מה נחמדת", שבוצע בפסטיבל שירי משוררים לילדים, ו"אצלי הכל בסדר", שיצא אחרי שההרכב התפרק: “בסוף 72', אחרי שלהקת אחרית הימים, שבה הייתי חבר התפרקה, שמוליק ואני התחלנו להיפגש ולהעלות רעיונות ואז עלה הרעיון שנחדש את החלונות הגבוהים, וזה התקבל מצוין והיה מעולה, רק שמלחמת כיפור גמרה לנו את הלהקה.

היו לי יחסים קרובים עם שמוליק, היינו באותה תקופה ביחד ממש מהבוקר עד הלילה. היינו יושבים ומנגנים ימים שלמים, וג'וזי הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר וקונה בייגלס, כאילו חיינו ביחד כמו משפחה, סוג של כת. זה נמשך הרבה זמן. ניגנתי והופעתי איתם עד 1975, אחרי שהלהקה התפרקה".

מעטים יודעים שמגן היה גם המבצע המקורי של השיר “זה קורה" של אריק לביא: “שמוליק קראוס הוזמן להשתתף בסרט ‘אדם', שהפיק וביים יונה דאי, איש העסקים שרצה להפוך ליוצר קולנוע. שמוליק תרם לסרט את השיר ‘זה קורה' וביקש שאני אשיר אותו. עשיתי זאת. אבל בדיעבד התברר שאשתו של יונה לא כל כך אהבה את השיר וחשבה שהוא לא מתאים לסרט, אז הוא נגנז. כעבור זמן מה אריק לביא ביקש משמוליק שיר ושמוליק נתן לו אותו - והשאר היסטוריה".

באותה תקופה התאהב מגן עד כלות במוזיקת הג'אז, והחליט להניח בצד את החלום להיות זמר מצעדי פזמונים: “הבנתי שאני לא יכול ולא רוצה להיות שלמה ארצי, אני לא בנוי לזה ולפוזה הזו ולמעמד של להיות על הבמה כסופר־סטאר, ליצור קשר עם הקהל, לספר בדיחות, להתנועע ולרקוד. זה לא אני. כשהבנתי את זה, עשיתי תפנית של 180 מעלות. באותם ימים נדלקתי על ג'אז ודבר הוביל לדבר. במשך כל הקריירה שלי החיים הובילו אותי. לא תכננתי שהדברים יקרו אלא נתתי לעצמי ללכת אחרי האינסטינקטים שלי ולהיכנס לדלתות שנפתחו בפניי".

בשנים ההן מגן היה בכל הפקה אפשרית: הוא ניגן בתוכניות טלוויזיה כמו “ראש כרוב", “מועדון הצועני השורק", “זמרת הארץ" ו"שרתי לך ארצי"; ניגן בפסטיבלי הזמר השונים; השתתף בהקלטות ובהופעות של הגשש החיוור, יוסי בנאי, יהורם גאון, אילנית, רותי נבון, בעז שרעבי, חוה אלברשטיין ועוד; ובמקביל הקפיד כאמור לנגן ג'אז, סגנון ששבה את לבו.

הקונטרבס ואני 
בשנת 75' החיים הובילו אותו לארצות הברית, לשהות בת שמונה שנים. “עברתי לארצות הברית כדי לנגן ג'אז", הוא מסביר. “עזבתי את הארץ בשיא הקריירה המוזיקלית: הייתי נגן מבוקש בהקלטות ובהופעות. ליוויתי את כל אומני ישראל, השתתפתי בהמון הפקות והייתה לי מלא עבודה. עבדתי מהבוקר עד הלילה, אבל רציתי לנגן ג'אז, אז קניתי קונטרבס והתחלתי ללמד את עצמי.

ואז נסעתי לסיבוב הופעות בינלאומי עם פסטיבל הזמר החסידי והחלטתי להישאר בארצות הברית. למדתי כשלושה חודשים במכללת ברקלי למוזיקה, אבל לא הסתדרתי שם, כי זה לא היה מספיק רציני בעיניי. אספנו את הפקלאות, אשתי, אני ובתי בת השנתיים ונסענו לניו יורק, שם למדתי במשך ארבע שנים בבית הספר למוזיקה Mannes College Of Music. בתום הלימודים לקחו אותי ללמד שם בעצמי".

מה עשית בארצות הברית מלבד ללמוד וללמד?
“ניגנתי בחלטורות. בחתונות ובבר מצוות של ישראלים ובהקלטות של מוזיקה חסידית. כמעט לא ניגנתי ג'אז. למעשה, לא ממש הצלחתי לפרוץ. בכל זאת, זו הייתה תקופה שונה לגמרי מהיום".

נהנית בתקופתך שם?
“מצד אחד היה כיף, ומצד שני קשה מאוד. רציתי לנגן ג'אז ולא התאפשר לי, אז הייתי בן אדם מתוסכל. אבל התגלגלתי ועבדתי תמיד נורא קשה בשביל השאיפות שלי".

במהלך הלימודים בארצות הברית, למד גם מוזיקה קלאסית. “התאהבתי", הוא מציין. “ניגנתי סולו על קונטרבס בתזמורת בית הספר והשקעתי מאוד בפיתוח לימודיי על הכלי. בהתחלה צחקו עליי הבסיסטים בארץ שהחלטתי לנגן על קונטרבס במקום גיטרה בס, אבל זה משך אותי. התחלתי לחשוב על לנגן על הקונטרבס בתזמורת. חיפשתי עבודה שבה אוכל להצליח להגשים את עצמי. החלטתי שאני רוצה לנגן מוזיקה קלאסית, אז כשחזרתי בשנת 82' לארץ, הגעתי להיבחן לתזמורת הפילהרמונית הישראלית".

עוד בטרם הספיק לנחות בארץ, נתקל מגן בקשיים: “הקונטרבס שלי נשבר במהלך הטיסה ולא היה לי כלי לנגן עליו בבחינה. שאלתי מי מהתזמורת יוכל להשאיל לי קונטרבס לנגן עליו עד הבחינה, אבל כולם סירבו. היה איזה מסע נגדי שם. למזלי אחד מהבסיסטים של התזמורת, שהייתי איתו בקשר טוב, הסכים להשאיל לי את הכלי שלו, אבל מכיוון שהוא הופיע בכל ערב, הייתי מגיע ב־12 בלילה כדי להתאמן שעה. זו הייתה תקופה מייאשת, לא חשבתי שאעבור את הבחינה, לא האמנתי שאתקבל, אבל הצלחתי. התקבלתי לתזמורת בראשית 83' וניגנתי בה 32 שנה".

איך אתה מסכם את התקופה בתזמורת?
“הייתי מאושר. זו הייתה חוויה אדירה, כי קודם לכן לא ניגנתי בתזמורת. באתי מכלום לשם: כל הנגנים הקלאסיים שמעו מוזיקה קלאסית וניגנו מגיל אפס ובאופן טבעי התקבלו לתזמורת. אני באתי מרוק'נרול, אז זו הייתה בשבילי חוויה נהדרת. בהתחלה הרימו גבה ושמו לי רגליים, כי הגעתי מרקע שונה, אבל לא חיפשתי להיות מוביל או סטאר, רק לנגן מוזיקה טובה.

במהלך שנותיי בתזמורת עשיתי גם דברים אחרים, ניגנתי עם יוסי בנאי בתוכנית משירי ברסאנס, הופעתי עם אסתר עופרים בפסטיבל ישראל, ניגנתי באלבומים של אהוד בנאי, אריק איינשטיין, יהודית רביץ, יהודה פוליקר, ענבל פרלמוטר, אסף אמדורסקי, וגם ניגנתי ג'אז בפאבים ובמועדונים. החיים שלי היו די מלאים".

הסנונית הראשונה
בשנת 2004, כמעט 30 שנה אחרי שהניח בצד את השירה, חזר מגן לאהבתו הישנה והקליט את השיר “לזכור" עבור “סימנים", אלבום משירי המשורר מירון ח. איזקסון המולחנים. “ורד קלפטר הובילה ויזמה את האלבום הזה", הוא אומר. “היא פנתה אליי ושאלה אם אני מוכן לשיר. הסכמתי והשיר פתאום נורא הצליח. זו הייתה הסנונית הראשונה. לא כל כך רציתי לשיר, אבל השיר עורר בי תיאבון לכך".

התיאבון הוליד בשנת 2006 את אלבום הבכורה של מגן “אדם". בשנת 2017 הקליט אלבום נוסף, "ימי אדם". מאז שהתניע מחדש את קריירת השירה שלו השתתף מגן בפרויקטים שונים והקליט לא מעט שירים. ב–2015 אף הוציא אלבום אוסף כפול, “איש העולם הבא", המרכז את עבודתו לאורך השנים. “היום אני הרבה יותר נהנה לשיר מאשר פעם", הוא אומר בגאווה. “אני מרגיש הרבה יותר בשל. יותר קל לי לשיר. אני פחות חושש מביקורת, פחות מתרגש ויותר יודע מה אני רוצה. אני יותר ממוקד".

בדיעבד אתה גאה בקריירה שלך או מרגיש החמצה?
“אני בטוח שאם הייתי גדל בתנאים אחרים ובמקום אחר אז הקריירה שלי הייתה הולכת לכיוונים אחרים, אבל בדיעבד אין לזה סוף. אני חושב שעשיתי דרך די ארוכה, ואני שמח שלא התרכזתי רק בשטח אחד במוזיקה, כי גם באופי שלי אני מגוון. מיציתי את הסקרנות ואת היכולת שלי לעשות את זה ואני די שלם עם הקריירה שלי".

ב־2021 מגן השתתף באלבומו של שלום חנוך “הרצל לילנבלום" בנגינה, שירה, הפקה מוזיקלית ועיבודים, ובימים אלה מתנגן בתחנות הרדיו השיר “עלים יבשים", שבו מתארח מגן כזמר וכנגן באלבומו של המוזיקאי נדב הולנדר (“הזמן האחרון"). בחודש האחרון גם חידש את שיר המחאה “ביי ביי דמוקרטיה", שכתב והלחין קובי לוריא וביצע לראשונה ב־2020 בתקופת המחאות בבלפור, ולנוכח המצב במדינה, הוא רלוונטי גם לימים טרופים אלו. “אני חושב שמה שקורה במדינה הוא בדרך למלחמת אחים, וזה נראה די ברור שתהיה אלימות שתגרור אולי לרצח, לצערי הגדול", אומר. “לדעתי כולם צריכים לדאוג מזה".

מה אתה חושב על אומנים שמביעים דעה פוליטית? 
“הרבה אומנים נמנעים ולא רוצים להיכנס להביע דעה. אני חושב שזה חבל. לכל אחד יש זכות להגיד מה שהוא חושב ולהביע דעתו ומצד שני לנצל את זה שאתה כוכב ויש לך יכולת לדבר בצורה שתגיע להרבה אנשים. ועדיין צריך לזכור שאנחנו אומנים, אנחנו לא פוליטיקאים ולא מתמצאים בכל הפרטים שעליהם מדובר. באופן אישי, אני לא כוכב ולא מישהו שדעתו חשובה, אבל אני אזרח שמודאג ממה שקורה פה ולכן גם נעתרתי להקליט את השיר הזה פעמיים. נקווה לימים טובים יותר במדינתנו".