"המפוחית", ספרה המקסים של תמר מאיר, שהופיע בהוצאת "כתר", מביא את סיפורו של שמולק, מילדי בית יתומים בוורשה, שנפעם נוכח צלילים שנישאו אל חדרו מבחוץ. כשפתח את החלון וראה שני ילדים מנגנים במפוחיות, רצה להיות כמותם, אבל לא ידע כיצד ישיג מפוחית.
כשנפלה לו שן ושמע שמנהל בית היתומים, ד"ר יאנוש קורצ'ק, נותן לילדים חצי זלוטי על כל שן שנפלה להם, הבזיק במוחו הרעיון לבקש מהדוקטור מפוחית במקום הזלוטים שהצטברו לו. למחרת ציפתה לו על מיטתו חבילה קטנה. כשפתח אותה והבחין בה בשתי מפוחיות, מז'ור ומינור, לאושרו לא היה גבול ועד מהרה התפשטו צליליהן הקסומים ברחבי הבית.
כך החלה אגדת המפוחיות של האמן ניצול השואה שמואל גוגול, הוא הילד שמולק דאז, שהספר על אודותיו אשר הופיע לקראת מלאת 30 שנה למותו הנמהר, במאי הקרוב, הקפיץ אותי אל ראיון שערכתי עמו ב-89' בביתו הצנוע, בשכונת ביצרון, בתל-אביב.
סיפור חייו של גוגול אפוף צער מאז שחר ילדותו ב-ורשה, שם נולד ב-24'. אמו, ברוניה, שהייתה פסנתרנית, מתה מהתקף לב בהיותו בן שלוש ואביו גורש מפולין בהיותו פעיל מפלגת בונד השמאלנית. כשהיה בן שש, הביאה אותו סבתו לבית היתומים שבניהולם של ד"ר יאנוש קורצ'ק ושל סטפניה וילצ'ינסקה (סטפה), שם ידע רגעים של אושר, אם כי לדבריו סבל מאנטישמיות בהגיחו החוצה, "בגלל האף היהודי שלי".
חייו ניצלו בפעם הראשונה, כשבהיותו בן 16 היה גוגול בין הנערים הבוגרים שקורצ'ק שילח מבית היתומים לפני שהוא ו"ילדיו" נספו כולם ב-42' בטרבלינקה. גוגול הנער ברח עם סבתו ליערות ומשם התגלגל לאושוויץ, מחנה הזוועות שבו הוטבע על זרועו השמאלית המספר 81491. במחנה הריכוז ניצלו חייו בשנית כאשר קצין אס.אס שמע את נגינתו במפוחית והציב אותו בתזמורת שניגנה למובלים אל הירצחם במשרפות קרמטוריום 3.
לאחר שהיה בין משתתפי צעדת מוות בסופה של המלחמה, התגלגל לטולוז שבצרפת, שם הדריך בבית ילדים ופגש את רות, ילידת גרמניה, שאותה נשא לאשה ונולד בנם הבכור, יעקב. הם עלו ארצה ב-48'. במלחמת העצמאות הייתה המפוחית "כלי הנשק" שלו, בהופיעו לפני הלוחמים תחילה בהרכב "צלילי קסם", שבו הופיע עם האקורדיוניסט גד מן, מי שעד מהרה נודע כמלחין "שיר משמר הגבול" ובקוסם הארי - ובהמשך בלהקת "איילון".
לאחר המלחמה הופיע ברחבי הארץ ובשלישיית מפוחיות הפה הראשונה בישראל, כשעם אמרגנו, גיורא גודיק, הגיע להופעות אף ב"אולימפיה", בפריז. לימים הוציא תקליט ראשון ויחיד ב-88'. מדוע רק תקליט יחיד? - "לא יכולתי להרשות לעצמי להוציא יותר", השיב והוסיף - "אני מחוץ לממסד, לא יודע למה ואין לי מרפקים".
בנו, דני, איננו מופתע, כשאני מעלה באוב את דברי אביו. "אבא חי בצנעה ונהג להגיע להופעות באוטובוסים עד שקנה למברטה", הוא מעיד. "בה היינו כל המשפחה נוסעים איתו להופעות, כשאמא הייתה יושבת מאחור ואחי ואני - בסירה. כך היה עד שרכש מכונית 'אוסטין' ישנה, שכל פעם הייתה נתקעת בדרך".
איזה אבא הוא היה?
"אבא טוב, אבא נהדר, אבל לא אבא מחבק, כפי שהיה מחבק את חניכיו ולימים - גם את נכדיו. אף פעם לא כעסתי עליו בגלל החיבוקים שלא קיבלתי ממנו. גם בלעדיהם הוא היה מטורף עלינו וכשאפילו היינו קצת חולים, זה היה בשבילו סוף העולם, אבל מה שנמנע ממנו בילדותו השפיע עליו".
השואה הייתה נוכחת בביתכם?
"מאוד! גם אם היה בונקר, כשלא סיפר לנו על מה שעבר בשואה. אני זוכר אותנו מרותקים למקלט הרדיו במשפט אייכמן ומפגשים אצלנו, על זכרונות, וודקה ודג מלוח, עם חברים מבית היתומים ומהמחנות".
ב-57' נסע גוגול לראשונה לגרמניה עם רעייתו, לבקר אצל דוד שלה ולהשתטח על קברי אבותיה, כדבריו. "הייתה לנו שם הרגשה נוראה", סיפר לי. "חלינו מהחשד שכל גרמני מבוגר שראינו היה מהנאצים וכשעברנו את הגבול לצרפת, החלמנו מיד".
לאחר שנים, חזר לגרמניה, כשבמפעל המפוחיות "הונר" נערך טקס לציון קריאת מפוחית על שמו ו"אז ראיתי לנגד עיניי את ילדותי בבית היתומים של קורצ'ק ובבת אחת צפו הזכרונות מהנגינה ליד הקרמטוריום באושוויץ". "לא החשבתי את הכבוד שניתן לי שם כנקמה", הדגיש. "שום כבוד שיינתן לי לא יחזיר את ששת המיליונים".
לצד הופעותיו, הורה גוגול נגינה במפוחית. בין תלמידיו הוא מנה את הפסנתרן ירון בכר, שהופיע בימים אלה בטקס השקת הספר "המפוחית", שנערך ב"בית עדות", בניר-גלים ואת משה בראונר ורות וירניק. גם הזמר בני ברמן היה בין תלמידיו. בהופעותיו בבית ההבראה בקיבוץ חניתה הוא "שם עין" על ילד שהיה בא שם בקביעות לשמוע את נגינתו ולפי בקשתו הובא על-ידי הוריו ללמוד אצלו נגינת מפוחית. "כבר אז הייתי בטוח שיצא ממנו משהו גדול", סיפר על מתי כספי.
ב-63' פתח גוגול פרק חדש בחייו, כשראש העיר רמת-גן, אברהם קריניצי, התלהב מהופעתו והטיל עליו להקים את תזמורת מפוחיות הפה של ילדי עירו, שלה התמסר בכל מאודו. "לצד המוזיקה, אני מגשים עם הילדים ייעוד חינוכי", אמר לי.
כעבור 27 שנה התלוו אליו ילדי התזמורת, כששב לראשונה מאז השואה לפולין, שם ביקר בבית היתומים ב-ורשה והרטיט לבבות באושוויץ, כשניגן שם את השיר על העיירה בעלז. זה היה קדימון לנסיעתו האחרונה, ב-93', כשנענה לפניית ראש הממשלה, יצחק רבין, להצטרף אליו לנסיעה ממלכתית לטקס לציון 50 שנה למרד גטו ורשה. הוא עשה כן למרות נסיונות להניא אותו מכך עקב מצבו הבריאותי המעורער. לבו לא עמד בהתרגשות הגדולה שהסב לו המסע הזה וימים אחדים לאחר שובו ארצה נדם לנצח.
"הספר שכתבה תמר מאיר הוא הנצחה לאבא שחיכיתי לה כל השנים", אומר דני גוגול. "גדולתו בכך שכספר לילדים הוא לא עצוב, מה גם שהשואה לא מוזכרת בו, בכך שהעלילה שלו התרחשה לפניה".
"הסיפור של הספר התחיל במקרה", מעידה הסופרת. "לפני שש שנים הוצאתי, גם כן עם המאיירת המוכשרת יעל אלברט, את ספרי הראשון, 'חנות הגלידה של פרנצ'סקו טירלי' ובו סיפורו של חמי, שכנער ניצל עם הוריו בשואה, כשהם הסתתרו בחנות גלידה בבודפשט, נושא שאפשר היה להעביר אותו לילדים.
הספר הביא אלי את רחל רז, שסיפרה לי שהייתה בילדותה שכנה של גוגול ושנים התכוונה לכתוב עליו ספר ולא הגיעה לכך. לפי הצעתה, נרתמתי לעניין, כשראיתי בספר על גוגול גם הזדמנות להנגיש לילדים את דמויותיהם ההרואיות של קורצ''ק ושל סטפה שאיתו ולספר להם עליהם בגובה העיניים, לאו דווקא בהקשר השואתי המאוחר יותר".