22 שנה חלפו מאז שהזמר שי עמר ריגש מדינה שלמה בלהיטו היחיד, “באושר ובעוני”, וכיום עדיין מזהים אותו ברחוב, למרות חזותו הדתית. “יש שפונים אליי בשאלה אם אני הוא זה מהשיר”, הוא מספר. “זה מביך מפני שאני כבר לא כל כך שם וכפול בגיל מכפי שהייתי אז. מה שיפה זה שכששיר מנצח - עדיין משמיעים אותו ולא נותנים לו להיעלם”.
עמר, בן 45, התגלה בגיל 15 על ידי המפיק המוזיקלי שמוליק נויפלד בלהקה שפעלה במתנ”ס בשכונת מגוריו, נווה עופר (תל כביר), בדרום תל אביב. בעקבות אחיו הבכור, אריק, מתופף חובב, עמר נהה אז אחר להקות רוק דוגמת “הדלתות”, “ג’נסיס” ו”לד זפלין”, “הכי רחוק שאפשר היה מהמוזיקה המזרחית שמסביב”, הוא אומר. “שמוליק היה זה שאבחן את הפוטנציאל שלי וידע לקחת אותו קדימה עד שהגענו לאלבום ‘באושר ובעוני’”.
נויפלד לקח לידיים את הצעיר גבה הקומה (1.87 מ’) וחובב הכדורגל, שלא סיים תיכון ופסח על השירות הצבאי, ויחד עם הפזמונאי מאיר גולדברג - יצרו את השיר “באושר ובעוני”. “גולדברג, בן אדם עם אינסטינקטים מאוד טובים, הביא לי את שני הבתים הראשונים של השיר לאחר שביקר אצלי וראה את השקיעה בין הגגות עם דודי השמש”, מספר עמר. “המילים שלו הדליקו אותי, פתחו לי את הראש לכיוונים חדשים וגרמו לי להמשיך בטבעיות את הכתיבה שלו לכיוון של מחאה חברתית”.
“כך זה היה”, מאשר גולדברג. “זיהיתי את שי כבחור עם המון פוטנציאל ובעל יכולת שירה נדירה, שהיה חדור ברצון עז לעשות את המוזיקה שלו. פרט ללחן הנהדר שהוא הלחין ל’באושר ובעוני’, אהבתי את מילות שני בתי ההמשך שהוא הביא, במיוחד עם השורה על ‘הגורל מכתוב’”.
צפית שהשיר שלכם ייהפך ללהיט כה סוחף?
“לא, ברגע הראשון לא יכולתי לדעת שתהיה לשיר הצלחה כה גדולה, ורק התפעלתי מהכישרון של שי, שהוא אוטודידקט מוחלט".
"השיר שבר בזמנו כל תקרת זכוכית אפשרית, וזאת עוד בתקופת האינתיפאדה השנייה", מציין עמר. "ברחוב עטפו אותי באהבה עם המון מחמאות ובקשות לחתימה. מי אני ומה אני שיבקשו את זה ממני, אבל בכיף. כשנשים בשכונה היו תולות כביסה ומבחינות בי, הן היו פורצות בשירה והיה בכך משהו ממיס. לעומת זאת, כשאנשים היו נתקלים בי וסתם כך ביקשו ממני לשיר את השיר, הייתי אומר להם: ‘תודה, עכשיו אני לא בתפקיד’”.
בהמשך החל עמר ללמוד בבית הספר רימון, אך לא השלים את לימודיו. “קרה מה שקורה כשמנסים להכניס אותי לאיזושהי מסגרת בעוד שאני רציתי לשמור על הראשוניות ועל המקוריות של המוזיקה שלי”, הוא מספר.
מדוע לא המשכת את מסלול ההצלחה?
“כנראה זה היה גדול עליי. נבהלתי מההצלחה האדירה שנפלה עליי. יום אחד הייתי אלמוני לגמרי ולמחרת כבר לא יכולתי לרדת למכולת. קיבלתי מנה גדושה של אהבת הקהל, שבעצם הייתה חיבוק דב. זה קצת חנק אותי, במיוחד כשאמרו לי שהתחלתי גבוה מדי, כאילו שקפצתי ישר לאוורסט, בשעה שלא הייתי מוכן לתחרות העצומה שיש בתחום מול זמרים רבים שרצו גם כן להצליח”.
קיר מוות
במרוצת השנים עסק עמר, בין השאר, בייבוא נעליים וגם בגדים. כיום הוא עוסק בהפצת ספרי קודש, לאחר שחזר בתשובה: “בשיא הרעש של ‘באושר ובעוני’, כשהייתי צריך קצת שקט, התארחתי בצפת אצל חבר, מהחוזרים בתשובה של חב”ד, שם עברתי תהליך מאוד עוצמתי שבו יכולתי לאזן את הנפש והתחלתי להניח תפילין. גם נפילת מגדלי התאומים בניו יורק השפיעה עליי חזק מאוד, כשהרגשתי שבעולם מתרחש משהו עצום יותר מהכל. כיום אני לא מרגיש מחויבות לסממנים חיצוניים, המתקשרים לחזרה בתשובה. יותר חשובים הפנימיות של האדם והלב שלו. כיפה אפשר לקנות בסופר וזקן ניתן להסיר במכונת גילוח. לא צריך תחפושות בשביל להאמין. אם אני עם כיפה על הראש, הרי זה מתוך כבוד לבורא עולם”.
בשלהי 2012 ניסה לחזור לעניינים באודישנים לתוכנית “דה וויס”, אך המנטורים לא הסתובבו אליו.
נפגעת?
“לא אכחיש שהרגשתי איזשהו לחץ, כשסוללת המנטורים לא הסתובבה לכיוון שלי. זה היה שם כמו לעבור קיר מוות”.
כעבור שלוש שנים הוציא ברוח דרכו האמונית הנוכחית את השיר “מכתם לדוד” מתהילים. “במקום לממש חוזה לגבי הוצאת ארבעה אלבומים, דנה, אשתי, ואני הבאנו לעולם ארבעה ילדים, שכל אחד מהם הוא אלבום בפני עצמו”, הוא אומר.
איך אתה מסביר את זה שלמרות ההצלחה של “באושר ובעוני”, לא פרצת?
“כנראה, בחיים צריך יותר מזל מאשר שכל וכישרון. ואם אחזור אי פעם לעניינים, כי זה עדיין מדגדג, אז כמובן תוך השתלבות בגל של מוזיקה אמונית, שפורח כעת. ולא, אמחא כפיים לעילי, הבכור בן ה־17 שלי, שעושה דברים יפים במוזיקה, אם הוא ימשיך מה שהתחלתי”.
בעודנו נפרדים לשלום, מבקש עמר לומר דבר אחרון: “גם כשיצא ‘באושר ובעוני’ היו פיגועים ומבצעים של צה”ל, אבל לא הייתה מלחמה בינינו, כפי שיש היום. את זה, עם השנאה התהומית שאליה הידרדרנו, חייבים להפסיק מיד. זה ממש לא מתאים לנו, עם ישראל”.