נדמה שבר צברי פיצח את הנוסחה המתאימה והאופיינית לו, למחשבותיו ולסגנונו האישי בכדי ליצור שירים טובים שהם לא רק מתכתבים עם המיינסטרים בצורה נפלאה ומשלבים בין רוקנ'רול לסלסולים אלא גם מביעים אמירה, ביקורת חברתית (לעתים) ואת תפיסתו האינדיבידואלית את העולם.

ב"פזמון פשוט", שירו החדש, הוא שר לכאורה על ההערות, העצות והביקורות שהוא מקבל מהסובבים אותו על המוזיקה שלי, על הלבוש שלו ועל ההופעה שלו, והמרדף האימתני אחר הרייטינג בעולם כה תחרותי כמו תעשיית המוזיקה. 

התוצאה היא שיר ביקורתי נוקב ומופלא שמצד אחד מגיש כנות ורגש אמיתי שמובאים לידי ביטוי בקולו ומצד שני לחן מלודי, קליט, שמנקז את בליל ההשפעות המוזיקליות על צברי לתמהיל אחד הדוק ונוגע. זה הדנ"א שלו ואם הוא ימשיך ללכת עם האמת שבתוך הנשמה, כדבר השיר, הוא צפוי להמשיך את גל ההצלחה בשנים הבאות.

מהשנייה הראשונה שנכנסים להאזנה ל"שרדונה" של אקו אפשר להתאהב באווירה הכיפית, פופ-דיסקו-היפ הופ משובח, עם טקסט מאד אישי וביצוע מצוין עטוף בביטים מעולים על המציאות הפרטית שלה, הכמיהה לא לרדוף אחרי השקל אלא בעיקר להסתפק במה שיש ובהנאה מהדברים הקטנים של החיים. זה שיר אופטימי, מנת שפיות הכרחית בתקופה טרופה שכזו, הזוכה להפקה מוזיקלית מצוינת.

בכלל, אקו מצליחה בכל שיר לחלוק עמנו את עולמה הפרטי בצורה מיוחדת ואופיינית לה, אף פעם לא חוזרת על עצמה ותמיד מצליחה להפתיע בכל פעם מחדש, ואלמנט ההפתעה הזה הוא הסקרנות שמניעה אותי בכל פעם להאזין ישר לשיר חדש פרי עטה שיוצא לאור.

היה די קל להתחבר לשיר "לאהוב אותך כל יום" של דולי ופן (דולב רם ופן חזות) עם עדן חסון מכמה סיבות פשוטות: הבתים והפזמון מאד קליטים, מלודיים ועטופים, אקוסטית, יפה; הטקסט איכותי, רומנטי ועם זאת לא קיטשי; והביצוע מלא רגש וכוונה אמיתית. בקיצור – כל הפרמטרים הנכונים ליצירת שיר טוב שראוי להפוך ללהיט.

"בעדינות" הוא שם אלבומו החדש של ארי גורלי והוא גם שם הרצועה השמינית במספר החותמת אותו ומביעה את הלך רוח האלבום: כלפי חוץ רך, עדין ורגוע ומבפנים עמוק וסוער לעתים. השיר מתחילה בצורה רומנטית למדי עם "רצית" (ה"נה-נה-נה" בפזמון כבר הופכים את השיר לקל לזמזום). ב"אין עליה" הוא נוטה לכיוון הקאנטרי-בלוז-רוקנ'רול (קצת בסגנון הסיקסטיז) עם נגינת מפוחית מכשפת ועדיין שומר על הקו הרומנטי.

ב"כל העולם לפנייך" הקול המחוספס של גורלי מרגיע היטב בשיר עידוד אולטימטיבי למישהי (אולי זו ילדה או בחורה צעירה?) שבעצם כל אחד יכול להתחבר אליו ולהזדהות עמו, שכן אף פעם לא מאוחר להגשים; השיר "דין או דיין" שובר קצת את הליטוף של השירים שקדמו לו ונדמה שהוא ממשיך את הסיפור באלבום ומהווה קו תפר לזעם ולנקודת שבירה מסוימת מהאידיליה הרומנטית שאפיינה את האלבום עד אותו רגע.

המשך הסיפור מגיע עם השיר הבא, "כמה שרציתי", שהוא יותר שיר שיברון לב ונשמע יותר ריאלי משירי ה"אהבה האינסופית שאינה תלויה בדבר". השיר, בלדה רוקית טובה, הוא גם בעיניי אחד הטובים באלבום.

ב"אם תבוא" שר גורלי "עוד לא מאוחר, עוד ניתן למצוא" ומפיח תקווה שגם כשהכל קשה והטוב נראה רחוק, עדיין האופטימיות נראית באופק ויכולה להגיע. השיר, המבוצע כדואט עם לאה שבת, מתאים לקולם של השניים שמצליחים לרגש ולפרוט על מיתרי הלב.

השיר "אוקייאנוס", בטון רציני ותוהה, מציב הרבה שאלות ואי וודאות עבור גיבור השיר: האם האהבה שלו תצליח להשיב אליו את אהובתו המתרחקת והמתנחמת ב"סערה בכוס מלח"? הוא עדיין אוהב אותה ועדיין מוכן להקריב עצמו למענה – אך האם זה יספיק בשביל שהיא תיתן לו כרטיס שיבה ללבה? גורלי מגיש את השיר בצורה שמשנה קצת את הטון בשירה לאורך הסיפור וזה לדעתי הגדולה בו.

האלבום נחתם "בעדינות" הבלוזי, שהוא מעין שיר סיכום של כל החוויות שהוא עבר לאורך האלבום, אהבה, אכזבה, תהיות ומחשבות. הקצב משכר והבלוז ממכר – מה צריך יותר?

זה אלבום מעולה, מהטובים שגורלי הוציא עד כה: הוא מגובש, הוא יותר רוקי-בלוזי ומספר סיפור כך ששיר אמנם עומד בפני עצמו אבל ביחד השירים משלימים את התמונה השלמה, כמו חלקי פאזל שמתחברים ליצירה אחת שלמה ועשויה טוב. אלבום שצריך לשמוע אותו בבת אחת במלואו ולהישאב לתוך הסיפור.