"ענבל פרלמוטר - אם זה נגמר”, סרטן התיעודי של היוצרות שרון לוזון ואביגיל שפרבר, זוכה פרס “הסרט הטוב ביותר” בתחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב, עוסק בחייה ובמותה של מנהיגת להקת "המכשפות", בין היתר דרך יומניה הפרטיים שנחשפים בו לראשונה ומעניקים הצצה לנפשה של המוזיקאית, שנהרגה בתאונת דרכים ב־1 באוקטובר 1997.
איור של פרלמוטר
“האיור הזה של ענבל, על הקצה של הנייר, תפס אותי מהרגע שנתקלתי בו ביומנים שלה והמשיך ללוות אותי ככל שהכרתי אותה יותר במהלך עשיית הסרט”, מספרת דנה גוטי, מפיקה בפועל של הסרט ומפיקת פוסט. “אני רואה בו כל כך הרבה ממנה - קודם כל מבחינת נקודת המבט שלנו באיור וגם בסרט. היא יודעת שהיא הולכת על חבל דק, דרך שהיא אפילו לא רואה אותה, ולא רואה את הקצה שלה. היא מנסה בעזרת המקל - או עזרים אחרים נרקוטיים בחייה - לצלוח את הדרך, את החיים שלה, ולא ליפול לתהום שממנה אין חזרה. אפילו העניין המגדרי והמיני בא לידי ביטוי בהדגשת החזה הנשי, הלא מתנצל. אבל בעיקר מה שאני רואה כאן הוא אישה מאוד חכמה ובעלת מודעות עצמית גבוהה שמבינה כמה חייה שבריריים - צעד לא נכון והיא נופלת. המאפיין הזה של ענבל, המנסה לאזן בין כל הצדדים באישיותה - בין חברים שהכירו כל פעם צד אחר, בין רצון לחיות לרצון למות - עובר כאן לטעמי היטב. זוהי אישה מאוד חדה, כריזמטית ומוכשרת, שהולכת על חבל דק ושברירי, שדורש עבודה קשה ויומיומית של שמירה על איזון השדים והחלקים בה שיכולים להפיל אותה לתהום. והנפילה כל כך עצובה”.
ברכת “שנה טובה” ליעל כהן
“ברכת ה’שנה טובה’ האחרונה שקיבלתי מענבל הובילה גם לשיחת הטלפון האחרונה בינינו”, מספרת המוזיקאית והמתופפת יעל כהן, חברתה של פרלמוטר ללהקת "המכשפות". “השיחה הייתה חרוטה לי עמוק בלב. שיחה ארוכה, זורמת, שבה דיברנו על כל הנושאים האפשריים. דיברנו על האהבה שהייתה לה באותה תקופה והיא תיארה אותה כגדולה. דיברנו על התקווה שלה להצליח להישאר נקייה מסמים, דיברנו על החששות שהיו לה מההופעה שהייתה אמורה להיות לנו כמה ימים אחרי ערב החג, ובסוף זה היה היום שבו קברנו אותה. בשיחה ניסיתי לחזק אותה מהפחד לאכזב את הקהל בהופעה, לעודד אותה ולומר לה שאנחנו משולש ומה שמיוחד במשולש הוא שתמיד יש שתיים מלמטה שמחזיקות אחת כשיותר קשה לה, ושהכל יהיה בסדר, הקהל מחכה ויחבק אותה ואותנו בכל מצב. ראינו שאנחנו גולשות לשיחה ארוכה וקבענו להיפגש אחרי ארוחת החג ולהמשיך לדבר. לצערי, הרגע הזה לא הגיע, וזאת הייתה שיחתנו האחרונה”.
ציור של יעל כהן שציירה פרלמוטר
“זה ציור שענבל ציירה אותי”, מספרת כהן. “ישבנו לפני הופעה ותמיד היו לה עט ונייר. לא שמתי לב שהיא מציירת אותי ובתוך כמה דקות היה ציור, סוג של דיוקן. אין לי מושג מאיפה העניבה הגיעה לציור, זה פרי דמיונה של ענבל המוכשרת”.
“ציור הנץ” של פרלמוטר
“לענבל הייתה תכונה כזאת שהיא תמיד רצתה לתת לך את מה שאת מבקשת”, מספרת המוזיקאית והבסיסטית יפעת נץ, חברתה של פרלמוטר ללהקת "המכשפות". “סיפרתי לה שאני חושבת לעשות קעקוע של נץ. למחרת היא נתנה לי את הציור הזה, שמקועקע בתוך הלב שלי”.
ברכת “שנה טובה” ליפעת נץ
“זה מחזיר אותי ליום לפני מותה של ענבל”, מספרת נץ. “גרתי אז ברחוב מאפ”ו בתל אביב. בשעות אחר הצהריים, כמה דקות לפני שהייתי אמורה לצאת מהבית, נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי את הדלת וענבל עמדה שם עם מעטפה ביד. היא אמרה שהיא באה להגיד ‘שלום’ ולתת משהו. שוחחנו מספר דקות שבהן היא סיפרה לי מה בדרך, כל התכנון לעתיד הקרוב, וזאת הייתה הפעם הראשונה אחרי זמן רב שבה היא דיברה על העתיד, על מה היא רוצה, על "המכשפות", על הופעת הקאמבק שהייתה אמורה להיות שלושה ימים אחרי. היא נראתה אופטימית והיה בעיניה זיק של חיים, של אור. מצד שני, ניכר היה שהיא מלאה בפחד. היא הייתה כל כך רזה ושברירית. גמעתי את מילותיה, נמלאתי שמחה והרגשתי שאני מתחילה שוב לסמוך עליה.
"קבענו שניפגש למחרת, אחרי ארוחת החג. התחבקנו חיבוק כל כך חזק, ומשהו בי עדיין לא היה רגוע. כשהיא הלכה, מיד פתחתי את המעטפה כשידיי רועדות והוצאתי מתוכה ‘שנה טובה’ בכתב ידה בצבעים של אדום ושחור. אולי היא ידעה שהיא באה להיפרד. למחרת, בסביבות שש וחצי בערב, ראיתי בפעם האחרונה את הרכב של ענבל מרוסק על מעקה הבטון, כשעברתי במקרה בכביש הנגדי, וענבל בתוכו, כנראה ברגעיה האחרונים. אולי ה’שנה טובה’ לא הייתה סתם. אחרי שצפיתי בסרט אני מתאבלת בפעם השנייה, מפרספקטיבה אחרת, בוגרת. הכאב חד יותר, כזה שחותך את הלב, ושונה מזה של לפני 26 שנים, מלא בחרטות. אולי יכולנו אחרת”.
הופעה בצפון
“זו תמונה מתוך הופעה באולם ספורט בבית ספר בצפון, שם הקימו במה רצינית, ואנחנו נתנו להם בראש בהופעה הזו”, מספרת כהן. “זו תמונה מהתקופה הטובה. רואים את ענבל עם השיער הארוך. הקהל מאוד נהנה ורואים את זה בתמונה”.
הופעה בתל אביב בתחילת הדרך
“זו תמונה שצולמה בהופעה שלנו במועדון ברחוב אלנבי בתל אביב", מספרת כהן. "זה היה המקום שבעצם ‘נולדנו’ בו. פתחנו שם ליין של הופעות מדי שישי בצהריים, ומי שרצה לראות את "המכשפות" – ידע שאנחנו שם. באותו מקום גם קורין אלאל וליליאן שוץ (מנהלת הלהקה) ראו אותנו בהופעה בפעם הראשונה. זה היה מקום מקסים וקטן עם במה קצת מוגבהת, היינו מאוד קרובות לקהל. זה מסמן את ההתחלה של הלהקה”.
צילומים לקליפים בפריז
“זו תמונה מהצילומים לקליפים בפריז כחלק מהאלבום השני שלנו ‘זמנים מוזרים’ בשנת 1995”, מספרת כהן. “צילמו אותנו מסתובבות בכיכר שם, ואני זוכרת שנשאתי תיק כבד על הגב ובתמונה רואים שענבל מושיטה יד ואומרת לי: ‘בואי, אני אסחוב לך’. היה קר, ובכל הקליפים שצולמו בפריז אפשר לראות שהפנים של יפעת ושלי אדומות מהקור, רק לענבל היה נעים. אפשר לראות בתמונה שהיא כבר עם השיער הסגול, בתקופה הפחות טובה שלה”.