ימים ספורים לפני שמלאו לו 91 שנים, הלך לעולמו שדר הרדיו האגדי שמואל שי. לפני כשנה, ערך דודי פטימר ראיון עם שדר הרדיו, שהתברר כראיונו האחרון. בפגישתם סיפר שי לפטימר על הקריירה ארוכת השנים, החל מהחברות עם יוסי בנאי בלהקת הנח"ל, דרך ההמלצה משייקה אופיר שהכניסה אותו לרדיו ועד הפגישה המשעשעת בביתו של דוד בן־גוריון.
כששמואל שי (שמיל) פותח את פיו, קשה שלא להתרגש מקולו המוכר, שליווה מיליוני מאזינים לאורך השנים - מתוכנית הבידור והזמר המיתולוגית “חוחים וחיוכים" בסיקסטיז, דרך תוכנית הראיונות הפומביים הראשונה בקול ישראל “מי שבא בא" ושעשועוני הטלוויזיה המיתולוגיים “זה הסוד שלי" ו"זוג או פרט", ועד לתוכניתו האחרונה “שי לשבת", ששודרה במשך 27 שנה, עד סגירת רשות השידור.
מלבד שלל תוכניות הטלוויזיה והרדיו שערך והגיש במשך למעלה מ־60 שנה ב"קול ישראל" ובגלי צה"ל, הקריירה של שי, שמציין בימים אלה את יום הולדתו ה־90, כללה גם שירות בלהקת הנח"ל בתחילת דרכה יחד עם יוסי בנאי, יונה עטרי, דובי זלצר וגאולה גיל; ייסוד ערבי ראיונות בשנות ה־60; ועבודה עם פרנק סינטרה וקליף ריצ’רד בעת ביקורם בישראל.
“נולדתי בלודז’ שבפולין בשנת 1932 ובגיל 3 עליתי עם הוריי, דודיי וסבתי לישראל", הוא מספר. “סבתי מכרה את כל הונה בפולין וקנתה דירה בתל אביב. שנות ילדותי בישראל היו אחת התקופות הנוראות בחיים שלי. ההורים שלי היו עניים, ואבי היה מחוסר עבודה, הוריי הסתכסכו כל הזמן ולא הייתה אווירה טובה בבית. רק ריבים וצעקות.
המזל היה שהייתי מספיק אידיוט כדי לא להבין את חומרת המצב בבית. לא הייתי ילד פופולרי. בזמנים ההם העריכו את הילדים שעושים ספורט או את אלה שמרביצים מכות, ואני לא הייתי לא זה ולא זה. זה מה שגרם לי להיות מצחיק ולספר סיפורים. זה עזר לי להתקבל".
בהמשך הצטרף להכשרת הנח"ל ויועד ללכת לקיבוץ מעיין ברוך. “את חיי הקיבוץ אהבתי מאוד", הוא מספר. “רוב הזמן שימשתי כרועה כבשים, יחד עם חברי להכשרה, מנשה קדישמן, ששם קיבל את אהבתו לכבשים. בסוף הטירונות נערכה מסיבת סיום, ובה נתתי קטעי חיקוי של דוד בן־גוריון, משה שרת, מנחם בגין ועוד. בתום המסיבה ניגש אליי סמל בשם גיורא מנור ואמר שהוא רוצה לצרף אותי ללהקת הנח"ל.
הוא סיפר שהוא גייס כישרונות כמו יוסי בנאי, יונה עטרי, אסתר גרינברג וגאולה גיל. הגעתי למחנה הנח"ל, והלהקה עבדה על תוכניתה הראשונה ‘מיריק מסתדרת’. הופעת הבכורה בקולנוע ברמת השרון הייתה פלופ והרגשנו שזה כישלון, אז הצענו להקים חוליה שתופיע בשירים ובמערכונים. דובי זלצר הלחין את המוזיקה לשירים כמו ‘הורה היאחזות’ ו’יא ירח’ והופענו ברחבי הארץ עם אקורדיון בלבד, ללא מיקרופונים".
שי השתתף בשתי תוכניות הלהקה הראשונות והשתחרר בשנת 1952. יוסי בנאי הפך לאחד מחברי הנפש הקרובים לו ביותר. “בגלל שיוסי ואני, בניגוד לשאר חברי הלהקה, גרנו רחוק מהמשפחות שלנו והיינו די בודדים, נוצר בינינו קשר מיידי והיינו כל הזמן ביחד", הוא מספר. “מבין כל חברי הלהקה, אני הייתי היחיד שיוסי הזמין אותו אליו הביתה לסופי שבוע, ואני זוכר את ארוחות השבת בבית משפחת בנאי כמשהו משמח במיוחד.
אצל יוסי למדתי לראשונה מה זו משפחה. בכל ביקור שלי אצלו, אביו נהג להכריז עליי כעל אורח חשוב וביקש שכל אחד מבני המשפחה ייתן קטע לכבודי סביב השולחן: יעקב בנאי קרא קטע מפרשת השבוע, חיים בנאי סיפר איזו בדיחה, יוסי הצחיק וגברי הקטן, שהיה אז צוציק, היה עולה על כיסא ושר. קינאתי במשפחה הנפלאה הזו".
חבר נוסף שלו היה חיים טופול. “טופול היה חבר בעבר במשמר דוד וביקשו ממנו להופיע שם", הוא נזכר. “ואז עלה לו ולי רעיון למתיחה. סיפרנו שמסריטים סרט מחו"ל על חיי הקיבוץ, והבמאי הבינלאומי ביקש שכל חברי הקיבוץ ירקדו עם כבשים על הכתפיים. כל חברי הקיבוץ רקדו ושרו עם הכבשים עד שגילו שמדובר במתיחה וכעסו על טופול ועליי שמתחנו אותם.
במטבח של גולדה
אותנו בקיבוץ וגר לידנו בתל אביב היה יצחק לבני, שהציע לי לערוך את עיתון ‘במעלה’ של תנועת הנוער העובד כנציג מפא"י", הוא מספר. “בעקבות שינויים פוליטיים בתנועה המאוחדת פיטרו אותי. הסתובבתי חסר עבודה ברחובות תל אביב ופתאום פגש אותי חבר שלי, שלוימל’ה בר שביט. הוא הציע לי להיות הדובר של הבימה.
ההצגה הראשונה הייתה ‘ניצוץ של משורר’ מאת יוג’ין אוניל, ומה שהיה חשוב למנכ"ל הבימה היה שיכתבו עלינו בעיתון. כיוון שהבת של אוניל הייתה נשואה לצ’רלי צ’פלין, צלצלתי לעיתונים ואמרתי שצ’רלי יבוא לפרמיירה ב’הבימה’. פתאום כל שערי העיתונים בישרו על בואו של צ’פלין לישראל, למרות שהמצאתי. זה עשה את העבודה.
ההפקה האחרונה עליה עבדתי הייתה ההצגה ‘אירמה לה דוס’ (1962) שבה כיכבו אריק איינשטיין וגאולה נוני. אריק ואני היינו חברים טובים והוא ביקר אצלי רבות בבית. בסוף אחת ההצגות אריק ראה אותי מאחורי הקלעים, העלה אותי לבמה להשתחוות והציג אותי. אנשים לא ידעו מי אני בכלל, ואת אריק זה שעשע. הוא נתן כבוד. זה היה אריק".
בהמשך שי פתח משרד יחסי ציבור פרטי והיה גם איש יחסי הציבור של תיאטרון חיפה, תיאטרון גיורא גודיק ופסטיבל ישראל, כמו גם מנהל יחסי הציבור של הופעותיהם בארץ של אמנים מחו"ל כמו פרנק סינטרה, עמליה רודריגז וקליף ריצ’רד. במקביל טיפח שי קריירה רדיופונית ב"קול ישראל" ובגלי צה"ל. “כשהגעתי לתל אביב ישבתי הרבה בקפה ‘כסית’, ואחד החברים שרכשתי שם היה שייקה אופיר", הוא מספר. “שייקה סיפר לי על תחנה צבאית בשם גלי צה"ל.
הוא אמר: ‘אם תבוא לשם ותגיד שאתה קריין, יקבלו אותך ותרוויח כסף’. שייקה המליץ עליי ונתנו לי תפקיד ראשון, להגיש תקליטים לועזיים בקולות חיקוי של גדולי האומה, דוד בן־גוריון, בגין ועוד. זה היה בשנת 1956. שם גם הכרתי את רבקה’לה מיכאלי, ששידרה בגלי צה"ל כחיילת, ובאותה עת הייתה תקופה קצרה שלא היה לה איפה לגור, אז היא גרה אצלנו בבית. אחר כך ביקשו ממני לערוך ולהגיש תוכניות נוספות. זו הייתה תקופה יפה".
כך קניתי דירה
את מחלקת הבידור של “קול ישראל". “בשנת 1965 ערכתי והגשתי תוכנית בשם ‘מי שבא בא’, תוכנית ראיונות פומבית ראשונה בפני קהל", הוא מספר. “התוכנית הוקלטה במועדון ‘צוותא’ בתל אביב, וראיינתי שם פוליטיקאים כמו דוד בן־גוריון ושמעון פרס, ואנשי תרבות כמו אורי זוהר, דן בן אמוץ, חנה מרון וגדי יגיל. זה היה שוס, ואחרי שפרצה מלחמת ששת הימים פנה אליי האמרגן והמפיק יוסק’ה זינגר, וביקש שאני אנחה ערבי ראיונות בשם ‘זבנג וגמרנו!’ במלון ‘שרתון’. מהכסף של ערבי הראיונות האלה קניתי את הדירה שלי".
שולמית אלוני הייתה בין האורחים שהגיעו להתארח בערבי הראיונות שלו: “אני זוכר שהיא פתאום אמרה שהיא לא אוהבת שאין פריימריז ושכל ההחלטות הפוליטיות מסתכמות במטבח של גולדה (מאיר). זו הייתה פעם ראשונה שמישהו הזכיר את המונח ‘המטבח של גולדה’, ומאז זה הפך לביטוי שגור. זה נולד בערב הראיונות שלי. גם שר האוצר פנחס ספיר התארח אצלי, ולאורך כל הראיון ראיתי אותו ממלמל לעצמו.
בסוף הראיון, כשליוויתי אותו מחוץ לבמה, שאלתי אותו ‘מה מלמלת?’, והוא אמר לי: ‘ספרתי כמה אנשים יש באולם כדי לדעת כמה אתה מרוויח’. אתה מבין מה שר האוצר עשה בזמן ראיון? שני החברים הקבועים שתמיד עזרו לי במילוי מקום כשמרואיינים דפקו לי ברז היו שמעון פרס ויצחק נבון. פרס היה מגיע עם הבן שלו ושואל כמה צריך לשלם לי על הראיון. זה היה תמוה כי הוא היה מרכז התוכנית. אנחנו היינו צריכים לשלם לו ולא הפוך. זה היה האופי של הבן אדם".
כיצד נרקם הקשר שלך עם בן־גוריון?
“בשנת 1968 פרופ’ חיים שיבא ביקש ממני להנחות אירוע התרמה למחלקת יולדות בבית החולים. בן־גוריון הסכים לבוא, אבל בתנאי שנדבר רק על עידוד הילודה. בפגישה מקדימה בביתו של בן־גוריון, הוא אמר שהוא רוצה להגיד שכל משפחה צריכה ארבעה ילדים: אחד בשביל אבא, אחד בשביל אמא, אחד בשביל היהדות ואחד לזכר השואה.
אבל הוא לא יכול להטיף למשהו שהוא לא עשה בעצמו. הוא אמר שהוא לא יכול היה להכריח את פולה לעוד ילד, אבל לא יכול היה לעצור את הצחוק שלו כשראה בדמיונו כיצד הוא מאלץ אותה לכך. ערב ההתרמה היה הצלחה גדולה וסייע לרכישת מכונות אולטרסאונד למחלקה".
מתי ירדה קרנם של ערבי הראיונות?
“ברגע שהטלוויזיה החלה לשדר גם בשבתות, אז לא הייתה להם הצדקה". בשנות ה־70 וה־80 שי הנחה ברדיו שעשועונים, כשבאחד מהם, “זוג משמיים", אף הוענקה דירה לזוכה. “זה היה משהו שלא נעשה עד אז בארץ, כמו ‘המרוץ למיליון’ כיום", הוא אומר.
בשנת 1977, בעקבות תוכנית שערך והגיש ברדיו בשם “אני חדש בארץ", שעסקה בליווי קליטת עולים חדשים בישראל, הציע לו מנהל מחלקת העלייה להיות שליח עלייה של הסוכנות היהודית בוושינגטון, תפקיד שאייש עד 1980. בתקופה זו השלים לימודי תואר שני בהיסטוריה. עם שובו לארץ חזר לשדר ב"קול ישראל". בין השנים 1990־2017 הגיש את תוכניתו “שי לשבת" - שעתיים של סיפורים ואנקדוטות בשבת בבוקר. במקביל קיים הרצאות באוניברסיטאות וערבי ראיונות.
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“עברה בשלום. הניתוק מהנכדים והנינים היה קשה, אבל עבר בשלום".
במבט לאחור, אתה גאה בקריירה?
“מאוד גאה בערבי הראיונות, בקריירה ברדיו ובעיקר במשפחה: יש לי שלושה ילדים, עשרה נכדים ותשעה נינים. שמח בחלקי".