זה היה הראיון השני שלי עם חופני כהן. בראיון זה ובקודמו לא עטיתי את כובע העיתונאי אלא הצגתי את עצמי במקצוע הבסיסי שלי כמתעד מוזיקה ישראלית ובעיקר כמעריץ שלו. המפגש הראשון שלנו היה בספטמבר 2018, זמן קצר אחרי שעבר השתלת כליה ושב אל ביתו אחרי אשפוז ארוך. הגעתי אליו ב”שידוך” חברי הזמר הוותיק משה הלל, בן דורו, ושנינו ביקרנו אותו בביתו ברמת גן בבוקר חמישי שמשי למדי.
בגיל 76: הזמר והיוצר חופני כהן, אחיו של יזהר כהן, הלך לעולמו
"אהדת הכדורגל של חופני כהן לא הייתה קשורה לשום פוזה"
אחרי שהעלינו חוויות מימי הזוהר של הסבנטיז, חופני פחות התמקד בהיסטוריה שלו ויותר דיבר על חוויות מההופעות עם זהר ארגוב, מרגלית צנעני, ג’קי מקייטן ודקלון ויותר מכל על הסחוג שהוא היה מכין וחשף בפנינו את המתכון. מכאן השיחה התגלגלה לרגעים בלתי נשכחים ממועדוני הלילה שבהם הופיע ערב־ערב וגם לזיכרונות ממלחמת יום הכיפורים. מבחינתי זכיתי גם להחתים אותו על תקליטו הראשון שברשותי ולהפתיעו (לטובה) שערכו בשוק האספנות כיום הוא כ־200 שקלים.
הריאיון השני, שנעשה כבר בטלפון, היה לפני כארבעה חודשים וחצי. גונבה לאוזניי שמועה שמצבו הולך ומידרדר, והבנתי שאני מוכרח לנסות ולתעד, עם כל הקושי שבדבר. לא העליתי בדעתי שאצא מאותה שיחה דומע ובטח שלא שיערתי שזה יהיה הראיון האחרון שלו. אם בפגישה הראשונה הוא דיבר בביטחון וגם סיפר בדיחות, אז בשיחה השנייה הוא כבר היה יותר רציני, דיבר בקול חלש ועייף ונשמע מעט מבולבל, אך כשהגענו לשוחח על הקריירה הענפה שלו – ההתרגשות בקולו ניכרה.
“אני חי בינתיים”, ענה בפתח הראיון כששאלתי בעדינות לשלומו. “למה אתה רוצה לראיין אותי? אני כבר לא שר, לצערי אני לא מסוגל. לא האמנתי שיגיע יום שבו לא אוכל לשיר. זה עצוב אבל אני מתמודד עם זה ולמדתי לחיות לצד זה ולהשלים עם המצב”. הוא לא הכביר מילים והרגשתי שלא קל לו, אך היה חשוב לו לכבד את מי שמעבר לקו ולהשתדל לענות. בכדי לדלות מידע רב ככל האפשר, המטרתי שאלות ובסבלנות (ובתקווה) חיכיתי לשמוע את דבריו.
“התחלתי לשיר לפני שהתחלתי ללכת”, אמר לי חופני, שנפטר שלשום בגיל 76. “כמו שאתה יודע, הבית שלנו, בית משפחת כהן, היה בית שכולו מוזיקה ולי ולאחים שלי, פיני, יזהר וורדינה לא היה גורל אחר מאשר להיות זמרים. אבא שלי, שלמה כהן ז”ל, שכונה ‘סולימאן הגדול’ ואמא שלי, שרה, שתיבדל לחיים ארוכים, היו חלק מ’חבורת האש’ (להקה שהורכבה ברובה מחברי המחלקה הערבית של הפלמ”ח ועשתה קומזיצים בליווי שירה בציבור) ועשו את החפלות הראשונות במדינה.
כשאתה גדל לבית של מלכי הזמר העברי, טבעי שהמוזיקה תהיה חלק בלתי נפרד ממך. אמא שלי הייתה המנוע והיא זו שהובילה את ההופעות ועמדה במרכז העניינים. אבא שלי היה עובד ביום בעיריית תל אביב ובלילה מופיע, והיה קם בבוקר אחרי מינימום שינה ולכן הוא היה לא מרוכז וצעקן ודאגן ואמא הייתה זו שהרגיעה אותו. היא הייתה גם זמרת מצוינת”.
מתי התחלת להצטרף אליהם להופעות?
“בשנת 58', כשהייתי בן 12, ולגמרי במקרה: יום אחד האקורדיוניסט שליווה את ההורים שלי לא הגיע והייתה הופעה, אז אמרתי לאבא שלי ‘עזוב, אל תכעס עליו, אני אנגן’. בקושי ידעתי לנגן אבל ליוויתי אותם לאורך ההופעה – והמשכתי ללוות במשך כמה שנים. אחר כך התברר להוריי שאני יכול גם לשיר אז מגיל בר מצווה הצטרפתי להרכב גם כזמר וזכיתי לכינוי ‘סולימאן הקטן’. בהמשך, כשהאחים שלי גדלו – גם הם הצטרפו אלינו להופעות”.
איזה בית זה היה?
“למעשה כל החיים שרתי. כשאבא היה חוזר הביתה מהעבודה, הוא לא שאל אם עשינו שיעורי בית אלא השאלה הראשונה שלו הייתה: ‘ניגנתם?’. ואם מישהו לא ניגן, הוא היה ‘מנגן’ עליו בצעקות שלו. היה לו קול חזק. יהורם גאון אמר פעם על אבא שלי שאין לו מיתרי קול אלא חבלים. כל ההשפעה על החיים שלי באה מהבית. הצלחת הפרט היא הצלחת הכלל.
כשיזהר (כהן), אחי, זכה באירוויזיון – העולם השתגע ואנחנו שמחנו שהוא שמח. אין קנאה בינינו, רק פרגון. עד היום הם רואים בי אח גדול כמו אבא, והם מתייעצים איתי ומבקשים את ברכתי והכל בכבוד ובהערכה. ככה חונכנו”.
"זמר ישראלי, לא מזרחי"
בשנת 62', כשמלאו לו 16, יצא חופני ממה שכינה “הבועה המשפחתית” לדרך עצמאית: “התחלתי לעשות את הגרושים הראשונים שלי אז בהופעות. חלטורות. הופעתי אז רק עם שירים עבריים. לא היה אז את הנושא של לשיר שירים לועזיים. התקשורת הדביקה לזה שם של ‘מוזיקה מזרחית’ אבל אלו היו שירים עבריים, שירים ישראליים, ‘מה יפים הלילות בכנען’, ‘אל גינת אגוז’, ‘סורו מני’ וכו’.
הופעתי בשלושה מועדונים בלילה בתקופה הזו. הייתי ‘מחרטט’ על הגיטרה שלושה אקורדים ומעביר עם זה ערב. שמע סיפור, פעם באתי ללוס אנג’לס, ישנתי במלון הילטון ונחתי לפני ההופעה. פתאום שמעתי צליל אקורדיון וכמה אנשים שרים שירים עבריים. נכנסתי לחדר שממנו בקעו הצלילים ואף אחד לא זיהה אותי, רק האקורדיוניסט, והחבר’ה שרו שירים שהם למדו בהופעות של אבא שלי. אז הם החליטו שמביאים אותי פעמיים בשנה להופיע בארצות הברית עם שירים עבריים”.
אז מדוע דבק בך הטייטל “זמר מזרחי”?
“תראה, שני שליש מהרפרטואר שלי אלו שירי ארץ ישראל. אז אם פה ושם אני שר שיר של זהר ארגוב או חיים משה, זה לא הופך אותי לזמר מזרחי. תראה את אביהו מדינה למשל, הוא לא מלחין ‘מזרחי’. הבחור הזה עושה חיל ויש לו עברית צחה. אם אתה מדבר ואתה טועה – הוא ישר יתקן אותך, וכל השירים שלו לא מזרחיים. ‘הפרח בגני’ זה מזרחי? לא. ‘כבר עברו השנים’ זה מזרחי? לא. הדביקו לזה תווית של מזרחי, אז מה? אני לא זמר מזרחי, אני זמר ישראלי”.
בשנת 68', אחרי שחרורו מהצבא, החל להופיע במועדון באילת ושהה שם מספר שנים. “הייתי לובש תלבושת תימנית ועושה שם ריקוד”, הוא נזכר. “שם כבר ליוו אותי נגנים כמו רפי גבאי ז”ל, שהלחין את ‘שארם א־שייח’’ ו’ים של דמעות’, ואלי קניאל. נגנים אייקוניים. בעל המועדון פינק אותי בדירה, אוכל ורכב. זו הייתה תקופה של אחרי מלחמת ששת הימים, תקופה שהתיירות גאתה במדינה, ואנחנו פשוט קידמנו את העניין הישראלי ופחות חו”ל. אחר כך התחלתי להופיע בפני תיירים באשקלון ובעוד מקומות.
מה שכן, לא הייתי ‘יקרן’ ודאגתי לשמור על מחירים ‘עממיים’ כדי להגדיל את מספר האנשים שהזמינו אותי להופיע, משפחות שלמות נהגו להזמין אותי לכל שמחה משפחתית, כך דאגתי לשמור על עבודה רציפה כל הזמן. הבנתי שלהיות זמר זה לא מספיק וכיוון שמטבעי אני אדם עם חוש הומור מפותח, שילבתי בדיחות בין השירים, כך שעשיתי גם סטנד־אפ וזה הוביל לכך שהזמינו אותי להנחות הרבה אירועים יוקרתיים”.
"90 הופעות בחודש"
הפריצה הגדולה שלו התרחשה בשנת 76' בפסטיבל הזמר המזרחי, שבו ביצע את שירם של אליעוז רבין וג’ו עמר “בת הזמן” (המוכר גם כ”כשהשמש עולה”), שאומנם לא זכה במקום הראשון אך הפך ללהיט היסטרי: “מרשות השידור פנו אליי והציעו לי לבצע את השיר הזה בפסטיבל. כולם היו בטוחים שהשיר יזכה במקום הראשון כי הוא תפס מהרגע הראשון בצורה לא נורמלית, אבל מפה והלאה הקריירה שלי נסקה”.
באותה שנה הוציא את תקליטו הראשון “חברים כותבים ל..” שכלל מלבד “בת הזמן” גם שירים שיצרו עבורו חבריו, שלמה ארצי, צביקה פיק, נתן כהן ועוד, ובו להיט נוסף: “המסטול” (“בחיק הטבע”): “העיבודים היו של מרטין מוסקוביץ’ במקצבי רוקנרול, פופ וג’אז. אלו שירים שקיבלתי במתנה מחבריי האמנים ואנשים בתעשייה הרימו גבה על כך. התקליט לא כל כך הצליח וחברת התקליטים לא קידמה אותו אז נאלצתי למכור אותו לבד, הייתי מוכר אותו בעשר לירות במועדון ‘כאליף’ שבו הופעתי”.
בסוף שנות ה־70 ושנות ה־80 ביסס חופני את מעמדו כזמר מועדונים פופולרי, כבדרן וככזה שמטפח ונותן במה ראשונה לאמנים שהפכו לימים לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית. “באותן שנים הופעתי 90 הופעות בחודש, זו הייתה תקופה מטורפת”, אמר לי. “הייתי יכול להופיע יום אחד בצפון, יום אחרי כן להופיע במיאמי ויום אחרי זה כבר לפתוח ערב במועדון בתל אביב. הייתי כל כך מבוקש שחתן וכלה היו מזיזים תאריך חתונה לפי יומן ההופעות שלי. חייתי את החיים הטובים ונהניתי מכל רגע. מה שכן, בזבזתי כסף בלי היכר כי לא האמנתי שאהיה חולה ואזדקק לו”.
ב־84' הגיע גם לקולנוע כשכיכב בתפקיד הראשי בסרט הפולחן “כאסח” בבימויו של חיים גיל, סרט הלל למוזיקת הקסטות של מיטב כוכבי הז’אנר הים־תיכוני, ובו השתתפו לצדו זהר ארגוב, חיים משה, דקלון, אביהו מדינה, ג’קי מקייטן, משה גיאת, שימי תבורי וכן יונה אליאן, אילן דר ואחותו ורדינה
“יום אחד דפקו אצלי בדלת הבמאי חיים גיל והתסריטאי אהרן בכר, ישבו על הספה ואמרו לי ‘יש לנו תפקיד בשבילך בסרט’. כך מצאתי את עצמי בתפקיד ראשי. לא משנה שהם ערכו את הסרט לא כל כך טוב, אבל הפרסום שקיבלתי היה עוצמתי ביותר. הפרצוף שלי על הפוסטר היה בכל בית קולנוע בתל אביב. השיא היה שפורסמה בשער של ‘לאשה’ תמונה שלי בסצנת המיטה עם פנינה רוזנבלום, שכיכבה לצדי. אנשים היו רואים אותי ברחוב וצועקים לי ‘חופני, יא מניאק! איך השגת אותה?’.
האמינו שאנחנו באמת זוג, למרות שזה רק היה סרט. הביקורות כיסחו את הסרט אבל הוא הוצג ב־12 בתי קולנוע במקביל. זה היה סרט ‘ג’חנון’ ולא סרט ‘בורקס’ אבל היה בו קאסט נהדר. ביצעתי בסרט את ‘לשיר בקול ערב’ עם דקלון שהפך ללהיט גדול גם”.
אתה ידוע כמי שנתן במה לאמנים מובילים בתחילת דרכם. את מי טיפחת?
“תמיד חשבתי שאנחנו, האמנים, צריכים לפרגן זה לזה ולעזור זה לזה ולא להתחרות זה בזה. לשמחתי הייתי בצעדים הראשונים של זהר ארגוב, של משה פרץ ושל פאר טסי. כמובן, התגלית הגדולה שלי הייתה שלומי שבת, חבר בלב ובנפש שהיה הגיטריסט שלי בניו יורק. הוא גם עזר לי לעמוד על הרגליים אחרי שחליתי וסייע לי כלכלית”.
לאורך שנות ה־80 וה־90 המשיך כהן להקליט אלבומים ושירים, בהם הלהיט “אל אל ישראל”, ההמנון הרשמי של נבחרת ישראל בכדורגל. אגב כדורגל, במשך שנים רבות שימש כמנחה הטקסים שנערכו לפני משחקי הנבחרת ואף שר במשך כ־20 שנה את ההמנון הלאומי “התקווה” לפני תחילת המשחקים.
בשנת 2017 עבר חופני השתלת כליה בשל מחלת הסוכרת, אך שפתות הקול שלו נפגעו בעקבות ההליכים הרפואיים שעבר. “אבא שלי היה חולה כליות ועשה דיאליזה אז כנראה קיבלתי את זה ממנו בירושה”, סיפר לי. “בגלל שתמיד הייתי בחור חזק, ניסיתי גם הפעם לשמור על אופטימיות וחוזק, למרות שהיו רגעים קשים.
אחרי הניתוח האמנתי שאצליח לחזור לשיר ולהופיע, וקיוויתי, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא מסוגל. למזלי בורכתי באחים ובאמא ובכלל במשפחה נהדרת שעוזרת לי ותומכת בי, אני חי מביטוח לאומי ומשתדל לשרוד. בשנת 2015 הפסקתי להופיע כי התחלתי טיפולי דיאליזה בבית החולים תל השומר ואז עשיתי את הניתוח המורכב”.
אתה מתגעגע לשירה?
“איזו שאלה? אני רוצה לחזור לשיר ולהופיע, אם לא בשביל הכסף אז בשביל הנפש. המחלה לקחה לי את ה’סבבה של החיים’ וזה עצוב”.
איזה שיר עברי הכי אהבת לשיר?
“’מה יפים הלילות בכנען’”.
לסיום שיחתנו, מה אוכל לאחל לך מלבד בריאות?
“בריאות, זה הכל”.
בנימה אישית, חופני, בן לשושלת הראשונה של הזמר העברי בארץ, שנולד לתוך תעשיית הבידור, היה בעיניי “האח הגדול” של כל האמנים בארץ, בייחוד בזמר הים־תיכוני. הוא השתמש בפופולריות ובבמה שניתנה לו כדי לטפח ולתת במה לקולגות, עזר והשקיע את מלוא מרצו בלשמח קהלים.
האישיות, הכריזמה והכישרון הובילו אותו להצלחות הרבות שנחל ולמעמדו הרם במוזיקה הישראלית על אף שלא היו לו יותר מדי להיטים ברפרטואר, והיותו פרפורמר מדרגה ראשונה, ומהראשונים ששילבו בין בדיחות ושירים, תרמו לכך שהוא עבד בשיא המרץ עד שחלה.
לקחת מאדם כזה את השירה והקול שקול ללקחת ממנו במידה רבה את הטעם לחיות, ועם זאת חופני, חזק ובעל מוטיבציה, מעולם לא ויתר: הוא לא התעצל לנסות ולשיר, לעלות על במות כשהתבקש לכך, ולו בשביל לחוש את הקהל שנתן לו את האנרגיה להמשיך. אותו קהל שעכשיו חולק לו הדרן אחרון. תודה, חופני.