בשנת 1970 מצאו עצמם חברי להקת עוזי והסגנונות בוואן ישן וקצת מתפרק בדרך ללונדון, כשרובם לא דוברי אנגלית ולא מתמצאים במקום. למעשה, עבור מרביתם זו הייתה הפעם הראשונה בחו"ל. הם הגיעו לשם לאחר שקיבלו הזמנה לקדם באנגליה את התקליטון "Morning Train".
אריק איינשטיין, הנח"ל והחיפוש העצמי: אלי מגן מדבר
"סוף עונת התפוזים": להקת 'תמוז' הלהיבה את הקהל בהופעה נדירה
“כסף לא היה לנו", מספר הזמר עוזי פוקס. “גירדנו כסף, כל אחד בהתאם ליכולתו. במקום טיסה עלינו על אוניית ‘מולדת' והגענו לנמל מרסיי. משם לקחנו את הוואן ונסענו לפריז ומשם לאנגליה. הוואן נטה לצד וגם לא הייתה בו תחתית, זה היה מוזר. היה קור אימים, סבל נוראי, וכמה פנצ'רים בדרך. לא ידענו בדיוק אם אנחנו בכיוון הנכון, וכל בעל מוטל שבו רצינו ללון לא אפשר לנו להיכנס, כי נראינו לו כמו ביטניקים".
“זו הייתה טירונות ממדרגה ראשונה", מוסיף המתופף מאיר ישראל. “היום אני תופס את הראש ולא מאמין איך התמודדנו עם החוויות שחווינו. עוזי, ספר לו על התאונה".
פוקס: “היה לנו נהג קבוע משלנו, יוסי. הוא ידע שבאנגליה נוסעים בצד שמאל, אבל שכח לרגע, סטה מהמסלול והתנגש באוטו חדש לגמרי. הנהג הבריטי ירד מהאוטו והתחיל לקלל אותנו ולצעוק. התווכחנו מי מבינינו יירד, כי רק הקלידן שלנו, אייב אורצ'ובר, ידע אנגלית. הוא פחד לרדת, כי חשב שיחטוף מכות. אז ירדתי למטה והתחלתי לדבר איתו בעברית, ביידיש וברומנית, והוא לא הבין מילה. הוא ראה בנו היפים והמשיך לקלל, אז לקחנו את הרגליים, נכנסנו לוואן ועפנו משם".
כשסוף־סוף הגעתם ללונדון, איך הלהקה התאקלמה שם?
ישראל: “חיינו את החלום. ספגנו את סצינת מוזיקת המחתרת, הופענו ברדיו ובמועדונים וראינו הופעות של כל האומנים הגדולים בעולם. השיר ‘Morning Train' התברג במקום טוב במצעד הפזמונים הבריטי, זו הייתה חוויה של פעם בחיים".
פוקס: “הגיעו להופעות שלנו מלא צעירים וצעירות, ביקשו מאיתנו חתימות. היינו בהלם. גם אולפן הרדיו שבו התארחנו היה שונה ממה שהורגלנו לו בארץ, זה היה באולם ענק. אייב התראיין בשמנו, כי לא ידענו לדבר אנגלית. איכשהו שרדנו את זה. קראו לנו שם ‘עוזי' ולא ‘עוזי והסגנונות'. בהתחלה כעסנו, שאלנו למה. הסבירו לנו שזה בגלל תת־המקלע הישראלי. על אחד הסינגלים שהוציאו לנו בבריטניה היה ציור של כלי הנשק".
למה חזרתם לארץ אחרי ארבעה חודשים?
פוקס: “אחותי נפטרה ממחלת הסרטן. חבריי ללהקה לא רצו לספר לי שהמצב חמור, אז אמרו לי שהיא בבית חולים ושמוטב שנחזור מיד לארץ. כשהגעתי לישראל בדיוק משפחתי קמה מהשבעה. זה היה עצוב".
ישראל: “הרגשנו שאין לנו המשכיות שם מבחינת הסינגלים. חווינו את אנגליה וחזרנו לישראל".
כשהם נזכרים בימים העליזים של להקות הקצב של שנות ה־60 וה־70, אי אפשר להתעלם מהברק ומההתלהבות בעיניהם. האהבה לתקופה הביאה אותם להתחבר עם המוזיקאי יהודה עדר ליצירת “הדרך הקסומה", מופע מחווה לאבני הדרך של הרוק הישראלי, הכולל להיטים של להקת תמוז, עוזי והסגנונות, שלמה ארצי, יצחק קלפטר ואריק איינשטיין.
שם המופע לקוח משיר של ישראל, שבקליפ שלו מתארחים חבריו לדרך. במופע תשתתף גם לאה שבת. “הרעיון הוא לשים את כל ההיסטוריה במופע אחד", אומר ישראל, יוזם האיחוד. “לכן הוא כל כך רבגוני".
“עד לאחרונה לא יצא לי להופיע עם עוזי", אומר עדר. “התארחנו במקרה באותו מופע, והיה בינינו קליק. עוזי הוא זמר נשמה אמיתי, ומרגש יהיה להופיע איתו, ומאיר? טוב, עם מאיר אני עושה דרך כבר כמעט 50 שנה, מאז שהצטרפתי ללהקת תמוז".
פוקס לא נשאר חייב ומרעיף פרגון לעדר: “ליהודה יש משהו נורא יפה בסגנון הנגינה שלו, הוא מנגן בצורה חופשית שמזכירה את קית ריצ'ארדס מהרולינג סטונס. תענוג לשתף איתו פעולה".
“לכל מקום שבו מבקשים ממני לנגן שירים של להקת תמוז - אני מגיע", מחייך עדר. “כך כאשר מאיר פנה אליי הסכמתי מיד. לדעתי אני מנגן את השירים כיום טוב יותר מפעם וגם שר חלק מהשירים, וזה ממש כיף. תמיד נחמד להיפגש עם החברים הטובים, עם מאיר ועם איתן (גדרון - ד"פ) ולנגן ביחד".
לפי הקצב
הוותיק בחבורת המוזיקאים הוא עוזי פוקס (76), מזמרי הנשמה הגדולים במחוזותינו. לפני שכבש את מצעדי הפזמונים אי־אז בשנות ה־70 עם “אין לך מה לדאוג" (תחתונים וגופיות), “ילדונת", “כן, כן, לא אז לא" ו"קשת בענן" - הוא היה חלק מלהקות הקצב באזור תל אביב. ברזומה שלו אפשר למצוא את להקת FBI, הלורדים וגם השמנים והרזים, שהייתה מלהקות הקצב הראשונות שתועדו על גבי תקליטון.
לא רק פוקס חרש את מועדוני הקצב באזור המרכז עם להקותיו. גם מאיר ישראל (71) עשה את זה. ישראל החל בגיל 6 לנגן על אקורדיון ובגיל 12, לאחר ששמע את הביטלס והתאהב, עבר לתופים. כעבור שנה כבר ייסד את הלהקה הראשונה שנקראה “השדים האדומים". בהמשך נוספו לרזומה שלו גם הלהקות בעלות השמות הלא פחות מעניינים, “פעמוני הקצב", "הנזירים" ו"העכבישים". “בעכבישים הכרתי את אבי קרפל ויחד החלטנו להקים להקה חדשה - ‘הסגנונות' יחד עם הקלידן אלדד שרים והבסיסט רפי שוורץ", הוא מספר. “הופענו בכל מועדון אפשרי עם שירי הביטלס וחיינו בסרט שאנחנו התשובה הישראלית לחיפושיות. אפילו הוצאנו תקליטון ראשון בעברית עם השירים ‘כי את חלום' ו'ילדתי שלי'".
בנובמבר 68' נערך באולם הסינרמה בתל אביב “פסטיבל להקות הקצב" הראשון בחסות “העולם הזה". כמעט כל הלהקות הישראליות השתתפו בו, גם הסגנונות וגם להקת “הכוכבים החדשים", שבה היה שותף פוקס ושזכתה שם במקום הראשון. באותו פסטיבל הגיעה לאוזני ישראל השמועה שלהקתו של פוקס עומדת להתפרק בגלל חילוקי דעות מקצועיים בין חבריה, והוא מיהר להגיע אליו עם הצעה. “הלהקה שלנו הייתה מורכבת בעיקר מנגנים", אומר ישראל. “כולנו שרנו אבל לא היה לנו סולן, והתפקיד הזה היה חסר. כשגילינו שהלהקה של עוזי עומדת להתפרק, האמרגן שלנו הציע שנפנה אליו. וזה מה שעשינו. עוזי הסכים להצטרף בתנאי אחד - שנקרא ללהקה ‘עוזי והסגנונות'. ידענו שזמר כזה גדול שווה את השינוי, אז הסכמנו. שם התחיל הרומן שלי עם עוזי. הפכנו מהר מאוד לחברים קרובים, ממש כמו משפחה".
לא לקח הרבה זמן עד שלהקת עוזי והסגנונות הפכה לאחת מלהקות הקצב המובילות בארץ עם שערים בעיתון “להיטון", הופעות בטלוויזיה וברדיו, להיטים כמו “Morning Train" (שכאמור הגיע למצעד הבריטי), “Daytime Nightime" ו"Walking Through The Sunshine".
בשנת 70', עם שובם של חברי הלהקה מלונדון, הקליטה הלהקה את התקליט “Friends", שזכה אומנם להצלחה אך בישר על סופה, בעיקר בשל מה שהסתמן כסיבה הנפוצה לפירוקי להקות אז - חילוקי דעות מקצועיים. “הדבר המשמעותי האחרון שעשינו היה להשתתף במחזמר ‘קפוץ'", משחזר פוקס. “זה היה מחזמר בעברית עם שירים שכתבו דני סנדרסון ואייב אורצ'ובר, בהשראת המחזמר ‘שיער'. הוא אומנם לא הצליח, אבל הייתה לו מוזיקה נהדרת, רוק ישראלי בעברית שהקדים את זמנו. שיחקתי בתפקיד הראשי, וכשהמחזמר ירד מהבמות, אחרי הצגות ספורות - עזבתי את הלהקה".
פוקס פיתח קריירת סולו מצליחה, בעיקר לאחר שלוהק לתפקיד הראשי במחזמר “אל תקרא לי שחור" בשנת 72'. “זו הייתה הפריצה המשמעותית שלי למיינסטרים", הוא אומר. “הייתה מורה שלימדה אותי דיקציה והתרגלתי לשיר בעברית, למרות שבהתחלה זה לא היה לי טבעי. הבנתי שהמעבר הזה הוא הכרחי, כי המועדונים שבהם להקות הקצב הופיעו החלו להיסגר, וקרץ לי הרעיון לעשות רוק'נרול בעברית".
בשנת 74' הקליט פוקס את אלבום הבכורה המצליח שלו בעברית “כן כן" וכעבור שלוש שנים הוחתם על חוזה הקלטות ענק בצרפת ובשוודיה, אבל בדרכו לקריירה בינלאומית עבר תאונת דרכים קשה, שקטעה את החלומות. הוא עבר להתגורר בארצות הברית ועם שובו לארץ ב־90' הקים את אולפן הדיבוב המיתולוגי אולפני נ.ל.ס. “כשאני מסתכל היום על הקריירה שלי, אני למד שלא הייתה לי עצירה", הוא אומר. “בארצות הברית נחשפתי בצורה עמוקה לעולם הדיבוב, וזה מאוד משך אותי, לצד כמובן ההופעות וההקלטות שם. האולפן שהקמתי בארץ היה פורץ דרך". קריירת הדיבוב של פוקס כללה סדרות כמו “פוקימון", “אוטובוס הקסמים" ו"בובספוג מכנסמרובע".
בשנת 2008 הוציא פוקס את אלבומו “אמצע החיים", שזכה להתעלמות מהתקשורת. “אני חושב שזה אלבום מעולה ואיכותי ומושקע, לא בגלל שהוא שלי, אלא כי הוא כולל שירים טובים. הרדיו לא השמיע אותי, וזה מציק לי עד היום. אני שוקל להוציא אותו מחדש", הוא אומר.
אל אל ישראל
עם פירוק עוזי והסגנונות, ישראל הצטרף ללהקת קצב בריטית־ישראלית, אחרי אפיזודה קצרה נוספת בלהקה אחרת, החליט לזנוח את הכיוון הזה והפך לנגן הקלטות מבוקש. “התבגרתי", הוא מסביר. “הבנתי שהעניין של לנגן שירים באנגלית בלבד מוצה, ועבורי המוזיקה הייתה כל החיים. בתקופה ההיא היה צמא בתעשייה למוזיקת רוק בעברית, אבל לא היו נגנים שידעו לנגן רוק'נרול, בעיקר לא מתופפים, כי הם לא באו מהמסלול של להקות הקצב, ולכן נוצר ביקוש וחלל שאליו נכנסתי כמתופף. מוזיקאים ידעו שכאשר הם רוצים לשמוע מישהו מנגן רוק'נרול כמו בחו"ל - אני הבנאדם בשבילם. זו הייתה עבודה קשה ושוחקת, ניגנתי באלפי הקלטות עם כל אומן אפשרי".
בעוד פוקס וישראל חוללו מהפכת רוק בתל אביב, יהודה עדר (71) היה רחוק שנות אור מכך, או ליתר דיוק, מעל 150 קילומטר משם. “נולדתי וגדלתי בקיבוץ כפר הנשיא, מזרחית לראש פינה", הוא מסביר. “בהתחלה היינו בקיבוץ די מנותקים מכל הסצינה התל אביבית של להקות הקצב, אבל מאוד אהבתי לשמוע רוק'נרול בינלאומי. בתקופה ההיא ניגנתי קצת בגיטרה ובעיקר למדתי לנגן על מנדולינה, ממורה למוזיקה שלימד אותי בקיבוץ".
כיוון שלהיות מוזיקאי לא בדיוק היה בראש סדר העדיפויות שלו, בשנת 69' התגייס עדר לנח"ל כחייל קרבי ועשה טירונות עם השייטת. דווקא אז אירעה התפנית. “חטפתי צהבת והפרופיל שלי ירד", הוא אומר. “לקחו אותי לבית הבראה, שם אמרו לי שיש גיטריסט מדהים בלהקת הנח"ל שמחפש מחליף. להיות גיטריסט בלהקת הנח"ל היה אז בעיניי כמו לנגן בלד זפלין. החלטתי ללכת לאודישנים, למרות שלא ידעתי לנגן כמעט, מלבד כמה אקורדים בגיטרה אקוסטית. מי שבחן אותי היה דני סנדרסון. הוא שאל אותי איזו מוזיקה אני אוהב לשמוע, וכשעניתי לו שאני אוהב את פרנק זאפה, ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון, בלי להסס הוא אמר לי: ‘התקבלת', זאת למרות שהיו הרבה גיטריסטים שנבחנו לפניי וניגנו פי אלף יותר טוב ממני. הסברתי לו שאין לי ניסיון, והוא אמר: ‘אני לוקח את זה עליי'. באמת, הוא לקח אותי כטירון שהגיע מקיבוץ בגליל העליון ובמשך כמה חודשים לימד אותי את התפקידים שלו. בזכותו למדתי תוך חודשיים מה שלומדים בדרך כלל במשך עשר שנים. מאותו הרגע ועד היום הוא הפך לגורו ולמנטור שלי".
עדר ניגן בשתי תוכניות של הלהקה: “הפלנח"ניק" (1971) ו"סיפורה של להקה" (1974), בתחילה עם המחזור של ירדנה ארזי, גידי גוב ואפרים שמיר ובהמשך במחזור של אסתר שמיר ואיתן גדרון. בזכות גדרון הצטרף בשנת 74' ללהקת תמוז, שם מאיר ישראל היה המתופף, שלום חנוך הגיטריסט והזמר ואריאל זילבר הקלידן והזמר.
“מי שאשם בהקמת תמוז הוא אריק איינשטיין", אומר ישראל. “שלום ואריאל חיממו את המופע של אריק ‘סע לאט'. הבעיה הייתה שהקהל לא רצה לשמוע אותם, ובירך אותם בקריאות ‘בוז'. אז הם פנו אליי ושאלו אם אני יכול ללוות אותם במופע החימום, כי חשבו שאולי תופים ירגיעו את הקהל. החלטנו להקים שלישייה, אבל די מהר חיפשנו גם בסיסט וגיטריסט. איתן גדרון הגיע לאודישן. שמענו אותו והוא ניגן טוב מאוד. הוא סיפר שיש לו חבר מלהקת הנח"ל והציע שנבחן גם אותו. חשבנו שאם יהודה מנגן טוב כמו איתן הוא יתאים. בהתחלה הייתי סקפטי, כי לא חשבתי שיוצאי להקת הנח"ל או כל להקה צבאית אחרת יכולים באמת לנגן רוק. אנשי להקות הקצב הסתכלו על הלהקות הצבאיות כקוריוז. לשמחתנו, הייתה לנו כימיה עם יהודה, כי הוא ניגן ברגש ובתשוקה, היה ‘חרמן' לנגינה. התחלנו לעבוד. היינו צריכים להדריך אותם כי הם לא היו מורגלים לסגנון שלנו. לאיתן וליהודה לא היה עבר של רוק'נרול אלא עבר של להקות צבאיות".
עדר מציין שבהתחלה ישראל לא עשה לו ולגדרון חיים קלים: “מאיר כבר היה ממש מקצוען, שניגן והופיע, והוא תמיד התלונן שאנחנו לא מקצועיים. אבל זה אתגר אותנו לנגן יותר טוב. הירידות שלו עלינו עזרו לנו להשתפר. בגלל שיצאנו מלהקת הנח"ל, חשבנו שאנחנו כמו אלוהים. היינו צעירים ושחצנים, ומאיר נתן לנו את הכאפה. האגו שלנו היה בשמיים, והוא גרם לנו לנחות על הקרקע. בכלל, בהתחלה חשבתי שהם זקנים, כי אריאל מבוגר ממני בשמונה שנים ושלום בחמש. רציתי להקים להקה עם איתן, אבל הוא שכנע אותי להצטרף לתמוז. גם כשהם אמרו לי שאין להם תקציב לעוד נגן, איתן אמר שהוא יתחלק איתי בשכר. וכך היה. עד היום אני מודה לאיתן ולאלוהים על החיבור שנוצר עם חברי תמוז וההזדמנות שהייתה לי שם".
“אריק איינשטיין האמין בנו ודחף אותנו, הוא גם הגה את השם ‘תמוז'", מוסיף ישראל. “מי שהשלים את התמונה היה המפיק והמעבד לואי להב, שחזר בדיוק מארצות הברית אחרי שעבד עם ברוס ספרינגסטין, והוא הפך את החומרים לקלים לעיכול וזה עשה את השינוי, כי בהתחלה הקהל לא ידע איך לאכול אותנו. לא שמעו מוזיקה כזו פה".
הקהל לא קלט
בשנת 75' הקליטה הלהקה את אלבומה היחיד “סוף עונת התפוזים", שמלבד שיר הנושא כלל שירים שהפכו במרוצת השנים לאבני דרך ברוק הישראלי, בהם “פנס הרחוב", “לא יודע איך לומר לך", “הולך בטל", “אהבה שקטה" ו"ככה את רצית אותי". “הושמענו המון ברדיו, אבל בהתחלה הקהל לא ממש הגיע להופעות, כי היה פער בין זה שהשמיעו אותנו לבין זה שהקהל קלט שאלו אנחנו", מסביר עדר. “לאט־לאט התחלנו למלא אולמות. התפרקנו בשיא ההצלחה ב־10 ביולי 76', כשההופעה האחרונה הייתה בקיבוץ איילת השחר ביום הולדתי ה־25. הבאנו אלף איש. תמוז הייתה להקה שהורכבה מאנשים שלא היה להם מה להפסיד: מאיר בא מלהקות הקצב ורצה לשנות את זה, אריאל ושלום באו אחרי תקופה שבה ניסו ללא הצלחה יתרה את מזלם בחו"ל, ואיתן ואני יצאנו בדיוק מלהקה צבאית. היה איזה נועם בכל הפגישות שלנו, בחזרות ובהקלטות. היה המון כיף. כשפגשנו את לואי להב, הוא העצים את זה ברמות־על".
“ברדיו זיהו את הפוטנציאל של הלהקה לפני שהקהל זיהה אותה, לכן נוצר פער בין ההשמעות להופעות", אומר ישראל. “אהבתי שיש להקה שלוקחת את המוזיקה שאנחנו, חברי להקות הקצב, הבאנו, ועושה רוק נפלא בכמה צעדים קדימה מבחינת הנגינה וההפקה", מפרגן פוקס.
למה תמוז התפרקה?
עדר: “היחסים הבין־אישיים היו בעייתיים מכל מיני סיבות. ככל שהצלחנו יותר - ככה המתחים והלחצים על חברי הלהקה גברו. כשלא הצלחנו הכל היה פיקס".
ישראל: “אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל כבר מערכת היחסים בין חברי הלהקה לא הייתה מספיק נעימה בשביל להמשיך. עם זאת, כולנו מעריכים ואוהבים זה את זה".
אחרי תמוז ישראל כאמור ניגן כמעט בכל אלבום, הפך לאחד המתופפים המבוקשים במדינה והשתתף באין־ספור פרויקטים ואלבומים. עם האומנים שבאלבומיהם ניגן נמנים דויד ברוזה, שלום חנוך, דני סנדרסון, שלמה גרוניך, שמוליק קראוס, אושיק לוי ועוד.
עדר, לעומתו, החליט לתפוס אמריקה ולמד מוזיקה במכללת ברקלי במשך שלוש שנים. כשחזר לארץ, סגר מעגל עם סנדרסון, שהזמין אותו להצטרף ללהקת דודה שהקים עם גידי גוב. “דודה הייתה כישלון מפואר", הוא אומר. “דני לחץ עליי להצטרף ללהקה, למרות שכבר הייתי בראש של מוזיקה קלאסית וג'אז לאחר לימודים בארצות הברית, ונטשתי את הרוק'נרול. אבל הוא לא שחרר והשתכנעתי. הוא אמר לי שהוא רוצה להקים להקת רוק כמו כוורת, אבל עם שני גיטריסטים. ניגנו בדודה אינסוף סולואים. נורא נהנינו בהופעות, אבל הקהל לא הגיע. מי שכן הגיע וציפה לראות את גידי ודני כמצחיקנים, ראה רצינות ורעש וביקש את הכסף בחזרה".
הכישלון של דודה עודד את עדר לעשות שינוי כיוון ולהתפתח כמפיק מוזיקלי. “המנטור שלי היה לואי להב, ששינה לי את החיים", הוא אומר. “העבודה הראשונה שלי כמפיק מוזיקלי הייתה האלבום ‘קלף' של דויד ברוזה ומי ששמע אותו שמע את ההשפעה של לואי עליי. אחר כך עבדתי צמוד עם מאיר אריאל, שהפך לחבר קרוב שלי, ואז הפקתי את ‘מהגרים', האלבום של חוה אלברשטיין. במקביל, הקמתי ב־85' את בית הספר למוזיקה רימון, שזו הייתה משאת חיי והחלום הגדול שלי - לחנך ולטפח את הדור הבא".
עדר, אשר שימש כמנהל המחלקה הישראלית בהד ארצי, זכה בשנה שעברה בפרס דירקטוריון אקו"ם על תרומה ייחודית לזמר העברי ולתרבות הישראלית.
הכל בזכות שלמה
בשנת 92' נפגשו עדר וישראל בזכות שלמה ארצי. זה קרה כשעדר הפיק עבורו לראשונה את אלבומו המופתי “ירח", שבו ניגן ישראל. “אני הגעתי לעבוד עם שלמה ארצי בתקופה קצת פחות טובה שלו, אחרי האלבום ‘כרטיס ללונה פארק', שלא ממש הצליח", משחזר עדר. “לואי נסע לארצות הברית, ושלמה חיפש מפיק חדש, והגיע אליי. בתחילת העבודה הוא היה קצת חסר ביטחון. אבל אחרי שעשינו את העיבוד על ‘ירח' הוא כבר הקליט את השירה בלעדיי, הרגשנו שמדובר ברגע נצחי".
“'ירח' היה אלבום שהחזיר את שלמה בחזרה למעלה, ואני זוכר התרגשות מאוד גדולה כששמענו בפעם הראשונה את הנגינה של יהודה, שהוליד את עיבוד השיר. הרגשנו שמשהו קורה", מוסיף ישראל. “אני מכיר את שלמה מאז 85', וכמו אצל גבר ואישה יש בינינו עליות ומורדות, אבל עובדה, אנחנו עד היום ביחד".
מה אתם חושבים על מעמד הרוק הישראלי כיום?
ישראל: “אתה מתכוון מעמד הרוק המזרחי (צוחק). כיום הרוק'נרול הוא לא כמו שהיה פעם. ככה זה גם בעולם. קח את הרולינג סטונס, לד זפלין, הדורז ודיפ פרפל - יש להקות כאלה? אין. גם בארץ אין, כי הצעירים בראש אחר".
עדר: “אני נורא אוהב את אלון עדר (הבן שלו - ד"פ), שמעת עליו? בשבילי הוא מאוד אותנטי. הקבוצה הזאת של המוזיקאיות דניאלה ספקטור, עינב ג'קסון, הילה רוח, דאנה אבגי ודורון טלמון, תלמידות שלי, יוצרות רוק אותנטי. בעיניי זה מדליק שיש כמות נכבדת של נשים שהשתלטו על נוסחת הרוק הישראלי ושהן חזקות יותר מגברים".
פוקס: “אני מופתע לטובה, כי יש דור צעיר שאוהב ומתחבר לרוק'נרול. יהודה עשה לנו סיור ברימון והראה לנו כמה הרכבים צעירים של רוק, וזה מרגש".
איך אתם תופסים את הכישרונות הצעירים של המוזיקה הישראלית?
עדר: “כל כך הרבה אנשים טובים יצאו מרימון בשנים האחרונות: נונו, יסמין מועלם, נטע ברזילי ובניה ברבי. לפני כן יצאו אביב גפן, החבר'ה של אתניקס, אתי אנקרי הגאונה, אחינועם ניני ועוד רשימה אינסופית. רימון בשפיץ של הדבר הזה. יש אצלנו צוות שעושה עבודה מדהימה ורואים את התוצאות בשטח".
ישראל: “יש כישרונות פנומנליים כיום, אבל כשאתה יותר מדי תלוי בטכניקה זו בעיה. בגלל שהכל נגיש זה הופך את האנשים לכאלה שלא מתאמצים לדעת לנגן, יש להם את הכל מוכן. זה פחות נכון למוזיקאים. לעומת זאת, יש כמה קולות יוצאי דופן, למשל תמיר גרינברג, הוא זמר מטורף, פרפורמר ממעלה ראשונה ומוזיקאי כישרוני. אני מתרגש לשמוע אותו ולראות אותו מופיע".
מה יש לכם לומר על היחס שלו זוכים אומנים ותיקים כיום?
פוקס: “לאומנים ותיקים קשה להביא אלפי אנשים להופעות. על כל אדם שמגיע להופעה צריכים להילחם. כשהחלטתי להעלות את מופע המחווה לג'ו קוקר, עבדתי קשה. את היחס שאינו הוגן לאומנים ותיקים אני מרגיש ברדיו ובטלוויזיה, לא מפרגנים מספיק, לא משמיעים מספיק. יש לי יותר מ־160 שירים שהקלטתי ומשמיעים רק ארבעה מהם. כשאני מסתכל על התמלוגים שאני מקבל, זה עצוב".
ישראל: “איך שהקהל רואה אומנים ותיקים, זו בעיה. המופע שלנו נועד להראות את המג'יק של האומנים האלה. לעוזי למשל יש כתר על הראש, ומופע כזה מטרתו להבליט זאת".
ואי אפשר שלא לשאול - תחושותיכם לגבי המצב במדינה?
עדר: “אני הולך בכל שבוע להפגין ומעלה את התמונות שלי מההפגנות לפייסבוק. אפשר לחיות כאן אחרת. תבוא לרימון ותראה איך הוא מתנהל עם האנשים שיש בו, יש בו את כל הגוונים של החברה הישראלית, כל המגדרים והמגזרים. יש אצלנו שילוב של תרבויות ואומנויות ורמות של מצוינות".
פוקס: “עצוב. לא הייתי רוצה לראות את המצב הזה. לא רוצה להגיע למצב שאצטרך לדאוג מה יהיה מחר. עזוב אותי, בגיל שלי אני יכול להסתדר, אבל מה עם דור העתיד? יש לי שתי בנות ונכדים שחלקם עשו צבא וחלק כרגע בצבא. מה עושים? המדינה צריכה להרגיע את הרוחות, כי התלהמות זו לא הדרך. גם ככה לא חסר מתח במדינה, אנחנו צריכים להיות מאוחדים".
ישראל: “האווירה במדינה לא טובה, אבל אני אופטימי, כי ככל שהאווירה תהיה יותר לא טובה - היא תשתנה מהר. האנשים במדינה שלנו לא מטומטמים. אני מרגיש כאילו הקימו בממשלה הזאת להקה שאף אחד לא קשור לשני, הממשלה היא להקה לא מספיק טובה, לא רוקיסטית מדי, וזה מפריע למוזיקה של השלטון, אבל אני מאמין שזה ישתנה לטובה, כי ממקום נמוך יש רק איך להתרומם".
מה עוד אתם עושים בימים אלה?
עדר: “אני עומד בראש המסלול להלחנה ולכתיבת שירים ברימון ומשמש כנשיא בית הספר. זו עבודה אינטנסיבית. בשלוש השנים האחרונות אנחנו מובילים מיזם שבמסגרתו הסטודנטים יוצרים אלבום גמר ואנחנו מלווים את זה באמצעות אומנים ידועים שמסבירים לסטודנטים על התהליך. יש לי גם הרכב שאני גאה בו ועושה רעש עם הגיטרה, אני מופיע עם אנדי ווטס ולפעמים עם חבר'ה בני 20. נהנה לנגן ולראות את הדור החדש צומח".
פוקס: “מלבד המופע המשותף עם מאיר, יהודה ושאר החברים הנפלאים, אני מופיע עם שירי ג'ו קוקר ועם השירים שלי, מקליט אלבום חדש באנגלית עם שירים שאני כותב ומלחין ומתוכו יצא כבר השיר ‘Primadonna'".
ישראל: “בימים אלה אני עובד עם שלמה ארצי, יש לנו בדרך כלל הופעה בשבוע, ואני עובד באולפן שלי על מוזיקה חדשה. כמו כן, אני מקדיש את מלוא מרצי למשפחה שלי ולנכדים האהובים, וכמובן גם לטיולים, ליהנות מנופיה של ארצנו היפה. ליהנות מהחיים".
# ההופעות הראשונות של “הדרך הקסומה":
ב־15 ביולי, 22:00, תיאטרון תמונע בתל אביב;
ב־29 ביולי, 22:00, ב"היכל בעיר" בהרצליה