במשך שנים רבות נתפסו מופעי הסליחות שליוו את חודש אלול והתקופה שלפני ראש השנה ויום הכיפורים כמופעים בעלי אופי דתי־חרדי וכאלה שרובם הגורף מבוצעים על ידי גברים. “אם לפני שני עשורים היית מציע מופע סליחות שתבצע אישה, גם אם לקהל נשי בלבד – הדבר לא היה יכול להתקיים", מציינת הפייטנית, היוצרת והזמרת ליאת יצחקי, מהנשים הראשונות במחוזותינו שהעלו מופעי סליחות לקהל מעורב של גברים ונשים. “החברה הישראלית לא הייתה בנויה לזה כנראה, וכמו שכל דבר, בייחוד חברתי, כרוך בשינויים ובתהליכים, גם בקרב החברה הדתית היה תהליך של שינוי כזה, שהיה אטי יותר.
"צריך לחשוב פעמיים לפני שאתה מוציא מילה": עידן חביב על המצב הפוליטי
"המגרעות, החששות והקושי": יונתן ארצי, בנו של שלמה, יוצא לקריירת סולו
החוסר בקול נשי בפיוט החל לבעבע לא מעט שנים לפני שפרץ החוצה. בהתחלה היו מופעי סליחות שנשים שרו לנשים בלבד, וגם זה היה במיעוט ובעיקר פיוטים בנוסח יהדות אשכנז. בעדות המזרח המונח לא היה קיים. לפני עשור הופעתי עם התזמורת האנדלוסית וראיתי שלא קיים מופע סליחות נשי שמיועד לקהל מעורב, בטח שלא בנוסח יהדות המזרח, אז החלטתי להרים את המופע ‘פתח לנו שער’, שהיה צעד ראשוני וחלוצי בתחום. הפיוט הגיע באיחור לקהל החילוני והפך בשנים האחרונות לקונצנזוס, אז עכשיו הגיע תורו של הפיוט הנשי".
איך זה התקבל כשעשית את הצעד הזה אז?
“זה היה לחצות דרך חדשה. פתאום נשים אמרו: ‘וואו, סוף־סוף מצאנו בית’. אני משלבת במופע פיוטים אשכנזיים ומזרחיים. הרגשתי שנשאתי כובע כפול: גם שנשים ישירו סליחות, גם שנשים ישירו זאת לקהל מעורב כמו גם לקהל נשי, וגם להביא את הפיוט. בעונה הראשונה היו לי שלושה מופעים, ומאז זה הלך וגבר. אני מופיעה עם אנסמבל ‘אלבי’, הרכב של נגניות כישרוניות, ומרגישה את השליחות בכך".
היו שהרימו גבה על כך שהעזת לשבור מוסכמות?
“ברור. היו שכתבו לי ‘מה עם צניעות?’, ‘למה אישה צריכה לשיר?’. ספגתי יותר אש בהתחלה וגם כיום תגובות כאלה קיימות, אבל בעיקר בשוליים. בשנת 2020, הרבה בזכות הקורונה, כשהיה הרבה זמן פנוי, החלטתי להיכנס לאולפן, להגשים חלום ולהקליט את אלבום הפיוט הנשי הראשון בארץ – ‘אחות קטנה’ (2021), וזה משהו שהרגשתי שאני מחויבת לעשות אותו. זה בער בי. עכשיו אני כבר חושבת על אלבום הסליחות הבא".
הרבנים חלוקים
בשנות ה־90 וראשית שנות ה־2000 לא היה ולו מופע אחד של אישה שמבצעת פיוטי סליחות לקהל מעורב, אלא קומץ מופעים קטן, בעיקר של אתי אנקרי ורותי נבון, שיועדו לנשים בלבד. למעשה, השאלות “האם מותר לגברים ונשים לשיר ביחד?" או “האם מותר לגבר לשמוע אישה שרה סליחות" נידונו לא מעט לאורך השנים, ואף זכו לפרשנויות שונות: הרב ד"ר יחיאל ויינברג (נפטר ב־1966) השיב כי לדעת רוב רובם של הפוסקים הדבר אסור בפרהסיה ומותר בעיקר בתוך המשפחה עצמה; במאמר שפרסם הרב נועם דביר מייזלס בסוגיה זו הוא קבע כי לגבר אסור לשמוע שירת נשים וכי לאישה אסור לשיר בפני גבר; הרב עזריה אריאל גרס כי נשים לא חייבות באמירת סליחות וכי המקובל הוא שגברים אומרים (לצורך העניין שרים) סליחות, אך זה כדבריו בגדר מנהג בלבד; מאידך, במאמר שפרסם הרב משה ליכטנשטיין ובו הביא סימוכין מהגמרא, הוא טען כי אין איסור על נשים לשיר סליחות גם בפני גברים.
בשנים האחרונות, עם כניסת מופעי הסליחות לקונצנזוס, לא מעט בזכות דוד ד’אור, ישי ריבו, האחים זו־ארץ ועמיר בניון, שהפכו את הפיוטים לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים ולסולד־אאוטים בחודשי אלול, נשמעו לא מעט קולות ביקורת על כך שמופעי הסליחות הגדולים הללו לא כוללים אמניות וכי עדיין אין שוויון בחזית זו.
ואכן, עד לפני כחמש שנים ניתן היה לספור על כף יד אחת את מספר הזמרות שמופיעות במופעי סליחות בפני קהל מעורב, בראשן יצחקי, הפייטניות עדי ארד, מורין נהדר ושיר יפרח (הפייטנית הצעירה בישראל). עם זאת, בתקופה האחרונה, ובייחוד בשנה הנוכחית, ניתן לראות זינוק משמעותי במופעי הסליחות של נשים, ולא רק פייטניות: מירי מסיקה, שירי מימון, רונה קינן, יובל דיין, מאיה בלזיצמן ונרקיס, זמרות שנמצאות בפלייליסטים, משתתפות בהפקות שונות של שירי סליחות, זאת לצד עשרות זמרות נוספות, פחות מפורסמות, שהשנה תופענה לראשונה במופעי סליחות.
השנה גם יצאו שני אלבומי סליחות בהשתתפות נשים: האחד - פרויקט “סליחות" בהשתתפות נטע אלקיים ושי צברי, שנועד להנגיש את הפיוטים והתפילות לכלל הציבור. השני - “סליחות נוסח תחריר" של הפייטנית יהלה לחמיש והמוזיקאי־זמר יאיר כוכב; יתרה מזאת, ארגון “נשים וסיפורים בירושלים", יוזמת תיירות של עיריית ירושלים שנועדה לחבר בין נשים חילונית וחרדיות בעיר, יוצא השנה בפרויקט “סליחות באירוח ביתי", שבמסגרתו נשים יפתחו את ביתן למופעי סליחות פרטיים לקהל גברים ונשים בשילוב בישולים.
“חשוב לציין גם כי יש פיוטים שבוצעו תמיד בפי גברים אבל ברגע שאישה מבצעת אותם הם מקבלים עוצמה אחרת", מסבירה יצחקי, שב־4 בספטמבר תקיים מופע סליחות בגן הארכיאולוגי בטבריה, אחד ממופעי סליחות רבים שהיא מקיימת בחודש זה, עם אורחות כמו גילה בשארי ומרים פרץ. “יש למשל את הפיוט ‘עת שערי רצון’ שמדבר על הכאב של שרה בעקידת יצחק. אני חושבת שכשאישה שרה את זה יש בזה משהו הרבה יותר מרגש ומצמרר".
שיריה של היוצרת והזמרת הצעירה טוהר גדסי מתכתבים לא מעט עם התפילה. לפני כארבעה חודשים חבקה להיט בשם “טוב להודות" שאותו ביצעה עם אביה, המוזיקאי יאיר גדסי, ושאת מילותיו כתבה בשילוב עם קטע מספר תהילים (צ"ב). השנה היא מעלה לראשונה את המופע “סליחות ופיוטים סביב שולחן השבת" בשיתוף ובתמיכת האגודה לטיפוח חברה ותרבות (תימא). “גדלתי בבית שבו התפילה והפיוטים היו חלק בלתי נפרד ממנו, בייחוד בתקופת סליחות, וזה היה חלק מאוד גדול בבית ובמשפחה שלי", היא מספרת. “כשיצא השיר ‘טוב להודות’, הוא פתח לי את עניין השבת והפיוטים ואבא שלי ואני יצרנו את המופע הזה שבא בטיימינג מאוד מיוחד של חודש אלול והסליחות, והשבוע גם הוצאתי את השיר ‘בן אדם’ המתכתב עם פיוט הסליחות ‘בן אדם מה לך נרדם’ בשילוב מילים שלי על העניין הזה שכל אחד, ולא משנה מה הדת שלו, מרגיש צורך בתשובה ולתקן משהו ולהרגיש שיש לו לאן לחזור".
במופע הקרוב שייערך ב־20 בספטמבר בתיאטרון ענבל בתל אביב, תארח גדסי את אביה. “בילדות לא העזתי לחשוב שאשיר עם אבא שלי סליחות על במה. שרנו סביב השולחן אבל מהמקום שממנו באתי זה היה הכי לא מובן מאליו שאישה תעלה מופע סליחות. לא דחפו לזה וזה לא היה מקובל. אבל הרגשתי את הצורך וזה הכי טבעי לי, וזו סגירת מעגל להופיע במופע סליחות עם אבא שלי, שהלחין את ‘לך אלי תשוקתי’, מהלחנים היפים של ימי הסליחות".
"יש יותר פתיחות"
כחלק מהמגמה של שילוב נשים במופעי הסליחות פרסמה השבוע כנסת ישראל כי תקיים לראשונה במשכנה קונצרט סליחות ב־20 בספטמבר בהשתתפות התזמורת האנדלוסית אשדוד ואמנים בהם שולי רנד, עמיר בניון, אלי לוזון, ולראשונה הפייטנית שיר יפרח, כמסורת חדשה במשכן.
“זה מרגש מאוד שזה מגיע לכנסת ומרגש במיוחד שיש מקום לפיוט נשי", אומרת יפרח, שהתפרסמה כפייטנית עוד בנעוריה ונחשבת לפייטנית הצעירה בישראל. “בתור נערה דתייה, נחשפתי לעולם הפיוט דרך אבא שלי שבכל שבוע שר ליד שולחן השבת וממנו למדתי פיוטים. הוא לקח אותי ללמוד פיוטים בכל מיני מקומות וטיפח את זה אצלי. לאט־לאט גילו אותי עוד אנשים והתחילו להזמין אותי להופעות. זה היה משהו לא רגיל עבור ההורים שלי לראות שדווקא הילדה הכי קטנה פונה לכיוון הפיוט ולא הבנים. בהתחלה, לפי תגובות הסביבה, הבנתי שנערה ששרה פיוטים זה מיוחד, ובהמשך הבנתי שיש אנשים שפחות מקבלים את זה שאישה שרה פיוטים, וגם היו פעמים שנתקלתי בסיטואציות פחות נעימות מהבחינה הזו".
ואיך את רואה את המצב כיום?
“אני מרגישה שהיום יש יותר פתיחות ורוב האנשים שצופים בי, בין שהם דתיים ובין שהם חילונים, מאוד מתחברים לזה. בזמן האחרון קמים הרבה מוסדות לימוד שהופכים את עולם הפיוט ליותר פופולרי, שנותן מקום גם לנשים. זה מרגש. בכלל, התקופה הנוכחית מרגשת".
היוצרת והזמרת לבנת בן חמו, שבשלוש השנים האחרונות מגשימה את חלומה המוזיקלי עם שירים מקוריים פרי עטה, מעלה זו השנה השנייה מופע סליחות בשיתוף פעולה עם המוזיקאי אוריין שוקרון, כשהמופע הקרוב יתקיים בבית הקונפדרציה בירושלים ב־5 בספטמבר. כמי שגדלה וצמחה כאחת השדרניות הבולטות בגלגל"צ ובגל"צ, בן חמו ראתה מקרוב את השינוי שחל בקולות הנשיים בפיוט.
“גדלתי לתוך עולם הפיוט, כשהפיוטים הם חלק מאוד מרכזי בשבתות, בחגים ובאירועים משפחתיים", היא אומרת. “כשהגעתי לגלי צה"ל לפני 16 שנה, הגעתי ממשפחה דתית ומרוקאית שתחום הפיוט מאוד נוכח בה למקום שבו הוא לא היה קיים. לא היה קשר בין המקום המוזיקלי שבאתי ממנו ובין המקום שבאתי אליו. התגייסתי ב־2007 ובאותה שנה יצא האלבום ‘שמע קולי’ של מאיר בנאי, אלבום חשוב בהחדרת הפיוט לתרבות הישראלית, ובשנים שבאו אחר כך יצאו עוד ועוד אלבומים של אמנים חשובים, לאו דווקא דתיים, שהקליטו פיוטים ועזרו להם לקבל חשיפה כללית. כשהתחלתי לראיין אמנים, חיפשתי כאלה שהפיוט הוא חלק מהיצירה שלהם, ואין ספק שנשים לא היו חלק מרכזי בכך".
"הקשר שלי לאוריין קרה בטבעיות, כשהוא הזמין אותי להתארח במופע שלו ב’צוללת הצהובה’", משחזרת בן חמו. "שנינו הכרנו פיוטים מהבית וזה היה מאוד טבעי לנו להעלות מופע כזה. אנחנו משלבים במופע שירים מקוריים שלי ושל אוריין וגם שירים עמוקים שהם לאו דווקא מהפיוט. הייחודיות שלנו היא שאנחנו מגוונים ומשלבים כל מיני אלמנטים, למשל פיוט של שלמה אבן גבירול עם ‘אמי אמי’ של אהובה עוזרי ו’טוק טוק טוק על דלתי מרום’ של בוב דילן בתרגום של מאיר אריאל. זה מנגיש את הפיוטים לקהל בצורה מאוד קלה לעיכול".
למרות ריבוי מופעי הסליחות בפי נשים המופיעות בפני קהל מעורב, יש עדיין דרך משמעותית לעבור בדרך לשוויון, בייחוד בתקופה שבה נושא הדרת נשים תופס כותרות. “המוקש הגדול הוא שיש אנשים עם משאבים כלכליים, שיושבים על השיברים בעיריות ובאגפי התרבות, ושמים לנשים תמרור עצור מטורף", טוענת בן חמו. "ביום חמישי האחרון עליתי להופעה בירושלים ומנהלת המנהל הקהילתי שהזמינה את המופע אמרה לי שהיא הייתה צריכה להילחם כדי שיאפשרו את המופע שלנו. אמרו לה שיש אנשים שלא רוצים לממן אישה ששרה מופע סליחות וכי הם מעדיפים את הגבר".
"לצערי, יש עדיין אנשים שמדמיינים נשים ששרות במופעי סליחות כמשהו מאוד מגדרי, נישתי וכמיועד רק לנשים, וזה מרתיח את הדם, ואני אומרת זאת כדתייה. יש יותר זמרות חדשות שנכנסו לזה, כמוני וכמו טוהר גדסי למשל, אבל יש עוד דרך ארוכה. מה שיותר מרתיח את אלה ששמים לנו ברקס זה שאנחנו נשים דתיות שמעזות לגעת בתחום הקודש ומעזות לשיר מול קהל מעורב והם לא ייתנו לזה יד. אלו גם אותם סוגי אנשים שמדירים נשים באוטובוסים, אגב".
“אי אפשר להיות כל כך אופטימיים, לצערי, כי יש עוד המון פסטיבלים ומקומות ממלכתיים שאין בהם עדיין קול נשי ופייטנות נשית. אנחנו מתקדמות לשם אבל אנחנו עוד לא נמצאות במקום המלא והשלם", מסכמת יפרח. “ברוך השם אני חושבת שלאט־לאט זה קורה ויש יותר ויותר פתיחות היום לסליחות נשיות".
