ב–26 בנובמבר 2013, שהפך לאחד הימים העצובים ביותר בתרבות הישראלית, הלך לעולמו בפתאומיות אריק איינשטיין, והותיר מדינה שלמה אבלה. באותו ערב התמוטט איינשטיין בן ה־74 בביתו בתל אביב, הובהל לבית החולים איכילוב כשהוא סובל מהתרחבות (מפרצת) באבי העורקים הבטני, ושם הלך לעולמו.
המשיך את דרכו: רמי קלינשטיין בשיר לזכר המורה למוזיקה שנרצח בשבת השחורה
"נוצץ בחשכה": יהודה פוליקר בשיר חדש שמוקדש לאלו שאיבדו את יקיריהם
לאחר מותו, רבות דובר על אופיו, אישיותו הביישנית והמכונסת, ההסתגרות בביתו, השמירה ההדוקה על פרטיותו. חברים סיפרו על השיחות האחרונות והידע הפנומנלי, האנציקלופדי, בספורט. גם על השירים האחרונים שלו דיברו, אלו שזכו להתעלמות כמעט גורפת בתחנות הרדיו.
"פעם אחת נסענו לראות משחק כדורגל בשעריים", מספר חברו השחקן שלמה וישינסקי. “אתה מבין? עד שעריים נסענו בשביל משחק. אריק ישב בין הקהל, עם כובע ומשקפי שמש, והיה מעין חוזה לא כתוב בינו לבין הקהל, שידע שהוא נבוך מההתעניינות בו. לאורך המשחק אף אחד לא ניגש אליו, לא דיבר איתו או הצטלם איתו, למרות שהוא היה מאוד נגיש. ידעו שהוא ביישן ולא אוהב את זה, אז כיבדו. הכרנו עשרות שנים.
היינו חברים מאוד קרובים, אבל מרבית השיחות שלנו היו סביב הספורט, פחות שיחות אישיות. הוא היה מאוד פרטי, וזה משהו שהמשפחה עד היום משמרת. בכל שבוע היינו מדברים קבוע בטלפון על ספורט, הוא העריך אותי, כי הייתי כדורגלן בצעירותי. כשהבן שלי ליאור נהרג, אריק הגיע לנחם וכמעט התעלף מבכי".
לרגל יום הולדתו ה־85 ובמלאת עשור למותו, ניסינו להבין כיצד נראו שנותיו האחרונות, על דובשן ועוקצן.
עם התה והלימון
“עכשיו זה הזמן שהכל מתערבב
תמונות, חלומות, צבעים
הגלגל מסתובב, הכל מתחלף
ואנחנו עדיין חיים"
(“שמש רטובה" | אריק איינשטיין | מיכה שטרית | 2002)
בשנת 1982, אחרי שנפצע באורח קשה בתאונת דרכים, שבה נפצעה גם זוגתו סימה ונהרגה חברתם הציירת רבקה רובינשטיין, אושפז איינשטיין לזמן ממושך וסבל מהחמרה בבעיות הראייה שלו, הסתגר בביתו עם התה והלימון והספרים הישנים, זאת בהמשך להחלטתו שנה קודם לפרוש מהופעות.
איינשטיין הצליח לשמור על מעמדו לאורך שנות ה־80 וה־90 וסיפק עשרות להיטי ענק, שתי קלטות ילדים (“כמו גדולים" 1 ו־2) וסרט מערכונים אייקוני בשם “כבלים". בשנת 1999 חזר לשתף פעולה, לראשונה זה 20 שנה, עם שותפו הוותיק שלום חנוך באלבום המופת “מוסקט", שממנו זכורים בעיקר שני שירים, “גיטרה וכינור" ו"כל אחד רוצה", שבזמן אמת זכו לביקורות פושרות. הלהיט האחרון הגדול של איינשטיין, או ליתר דיוק הלהיט האחרון שזוכרים, היה “יומן מסע", שהקליט עם אביב גפן בשנת 2000.
באותה שנה הוא הגיע לראיון טלוויזיוני נדיר אצל מגיש הטלוויזיה דאז יאיר לפיד, שהוקלט מראש וללא קהל, בניגוד לפורמט התוכנית. איינשטיין היה כנראה האומן היחיד שלמענו אפשר היה לחרוג מהנהלים. “אתה מתעסק בגיל של עצמך?", שאל לפיד, ואיינשטיין ענה: “אם אני מתעסק? כן, אפשר להגיד. זה לא העניין של הזקנה שמעסיק אותי אלא הקטע הזה של כמה זמן נשאר לי להיות פה. הדאגות שלי הן ששעון החול אוזל".
זמן קצר אחרי כן, בינואר 2001, רגע לפני הבחירות לראשות הממשלה ותחילת כהונתו של אריק שרון, הוציא איינשטיין יחד עם מיכה שטרית את אחד משירי המחאה הנוקבים ביותר שלו, “פוליטיקה" (מכונה “פרנצ'סקה פוליטיקה"). בניגוד ל"יושב על הנייר" משנת 1986, שכתב על רקע עליית הכהניזם לשלטון ובו ביכה את שינוי פניה של הארץ, בטקסטים שחיבר אחרי רצח רבין הוא ביקר את המערכת הפוליטית.
שיר מחאה זה, ישיר ומריר, בוטה ובועט שמשווה את הפוליטיקה לזונה - הוא אחד מהם. למעשה, איינשטיין הקפיד במשך השנים לא להגיב בצורה נוקבת על אירועים פוליטיים. השיר “פוליטיקה" היה הפעם הראשונה שבה הביע מחאה ביצירתו. במובן מסוים, אחרי רצח רבין, איינשטיין כבר לא התנזר מנושאים פוליטיים.
אלבומו “לאן פרחו הפרפרים" (1997) הושפע מהרצח והתייחס אליו ולאווירה בעקבותיו באופן ישיר. שנה לאחר מכן הוא התייחס בראיון לבועז כהן ב"ידיעות אחרונות" ליחס מהתקשורת שלו זכה ראש הממשלה דאז והיום בנימין נתניהו. “נוהגים בו באי־צדק נורא", אמר.
"מתעללים בו, ואני פשוט מזועזע מעוצמת הזלזול והשנאה שמפגינים כלפיו. עד כמה אפשר למצוץ לו את הדם, עד לאן אפשר ללכת עם הכניסה לחדרי החדרים?". איינשטיין ציין כי כל חייו נטה לשמאל, הודה כי הוא רחוק בדעותיו מנתניהו וכי לא הצביע לו בבחירות, ועם זאת היה חשוב לו לצאת להגנתו בשל ה"עליהום", כדבריו. במהלך כהונתו הראשונה, איינשטיין אף צלצל לנתניהו לחזק את רוחו.
באותו ראיון אמר: “ירדו עליי נורא פעם כששרתי ‘הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן', אבל כמה חודשים אחר כך פרצה האינתיפאדה. התחושה שלי של ‘מה יהיה, מה יהיה' היא לא חדשה. היא הולכת איתי מאז מלחמת לבנון. מה אפשר לעשות, אני לא יודע. הרצון הבסיסי שלי הוא לא להיות בדיכאון. למרות כל הכאב שאנחנו עוברים כאן. מה שקורה בארץ כלפי חוץ ומה שקורה בפנים, בינינו. אני מיואש לגמרי מהקיטוב הזה.
הפירוד בין החלקים השונים בעם נראה לי לפעמים בלתי ניתן לגישור. קשה לי בארץ מתחרדת והולכת. קשה לי עם השנאה האיומה בין שני המחנות, הדתיים והלא־דתיים. המילה ‘חילוני' מפריעה לי.
אני לא סובל אותה כי היא מעוררת אסוציאציה של חול לעומת קודש, כאילו לדתיים יש מונופול על הקדושה. לי יש הרבה דברים שהם מקודשים לי. אני רוצה להיות חף ממליצות, אבל כבוד האדם וחירותו קדוש לי, וגם האהבה קדושה בעיניי".
בהמשך הוציא איינשטיין שירים ביקורתיים נוספים כמו “סדום ועמורה", “חמלה" ו"אין הבדל בין טוב לרע". “אני בן דור שגדל על זה שאחרי אלפיים שנים של צרות וגלות, סוף־סוף העם המטורף הזה חוזר לבית שלו", אמר ב־2004 לעיתונאי יגאל סרנה. “ארץ קטנה, מתוקה ורגועה. פינה משלנו אחרי כל הצרות והגלויות. אבל גדלנו והבונבוניירה נהייתה למפלצת. צביעות ושקר ופרוטקציה, כוחנות ואיש אוחז בצוואר רעהו.
התחלנו עם חלוצים שנאחזו בציפורניים, ואנחנו היום מתעללים בפועלים זרים שאנחנו חיים בזכותם. אני לא מסוגל להבין את כל הרוע שהצטבר, כל האטימות. מצד שני, אני כל כך מלא אהבה למקום הזה, בעיקר לאנשים. הניגודים פה כל כך חזקים.
יש פה דברים כל כך מרושעים, ומצד שני יש פה יופי וקסם… נדמה לי שאנחנו מיוחדים בקיצוניות שלנו. קוטביים. פעם האמנתי כי הכוונה ב'להיות אנושי' זה להיות מוסרי. היום אני יודע כבר שהאנושי כולל בתוכו גם רשע ואטימות. והרוע תמיד בולט".
אתמול עוד היה מלך
“שעת כוכבים טהורה.
אור לילה מלוא החזה.
אם טוב העולם
ואם רע -
הוא שלי העולם הזה"
(“כוכבים התחבאו בדמי" | אברהם חלפי
| פיטר רוט | 2004)
הפוליטיקה לא הייתה הדבר היחיד שהסעיר את איינשטיין באותן שנים. באוגוסט 2002, אחרי שהוציא את אלבומו המשותף עם שטרית “שמש רטובה", מצא עצמו בלב הסערה כשהגיש תביעה נגד המפיק והאמרגן מיכאל תפוח, יד ימינו במשך 24 שנים. איינשטיין טען כי בין השנים 1976־1999, השנים שבהן יוצג על ידי תפוח, לא נחתם הסכם המסדיר את יחסיהם, כמו גם בינו לבין חברת NMC שהפיצה את תקליטיו, אלא רק בין תפוח לחברה. איינשטיין טען כי רווחיו היו גבוהים בהרבה מהסכומים שהועברו לו על ידי תפוח.
התביעה הובילה לקרב בינו לבין תפוח, שכלל השמצות הדדיות. בכתב ההגנה שהגיש תפוח לבית המשפט המחוזי בתל אביב כינה את איינשטיין “תלותי, בעל מבנה אישיותי מסובך, חסר יוזמה, שמתקשה לבצע פעולות בסיסיות בשגרת יומו של כל בגיר שאינו חוסה… כמו כתיבת צ'ק, משיכת כסף בכספומט, התנהלות מול חשבון הבנק שלו, חיפוש דירה, ביצוע שיפוץ בדירה וכו'". כתב ההגנה עסק גם בזוגתו של איינשטיין, סימה אליהו, שלדברי תפוח “לא הפגינה רצון, אם לנקוט בלשון המעטה, להתעסק בכל אלה באותם הימים והעדיפה להשאיר זאת לנתבעים".
הסכסוך בא לידי ביטוי בשיר “תוף בודד", שהלחין ברי סחרוף למילותיה של לאה גולדברג (“הם אהבו אותי מאוד, עד שעליתי לגרדום, הם אהבו אותי מאוד, אבל עליתי לגרדום / הם לא אמרו מטוב עד רע, יום בו עליתי לגרדום, וכך קרה אשר קרה - וכך עליתי לגרדום"). “בשנתיים־שלוש האחרונות עברתי תקופות לא קלות של נתק ופרידה מאנשים שעבדתי איתם המון שנים", סיפר איינשטיין בראיון באותה תקופה.
“זה היה ממש כואב ומעצבן. נכתבו כל כך הרבה דברים שהיו כל כך פוגעים. באופן טבעי ציפיתי מהקרובים לי, או חברים או חברים מהעבודה שישמיעו איזשהו קול, והייתה דממה מוזרה. נטשו אותי. בשיר ‘תוף בודד' לאה גולדברג הקדימה אותי בזה שפגעו בה פגיעות כאלה בפרהסיה. זה שיר על בגידה, שיר שיש בו הרבה מאוד עלבון".
הסכסוך בין איינשטיין לתפוח הגיע לסיומו ביוני 2009, בהסכם גישור שעיקרו תשלום שהעביר תפוח לאיינשטיין והעברת זכויות על תקליטיו.
בפברואר 2005 איינשטיין, שסירב בקביעות לאורך השנים לקבל את פרס ישראל, הוכרז כזוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים בפזמונאות העברית.
הוא לא הגיע לקבל את הפרס, ומי שהעניקה לו אותו שלא בנוכחותו הייתה הפזמונאית והמשוררת חנה גולדברג, שהסבירה כי איינשטיין לא יבוא משום שהוא “אוהב להיות בבית".
בשנת 2006, ביום הולדתו ה־67, הוציא את אלבומו החדש “רגעים", פרי עבודתו המשותפת עם פיטר רוט כמפיק מוזיקלי, שהגיע רק כעבור עשור למעמד אלבום זהב. האלבום זכה להתעלמות מוחלטת מהתקשורת. “אף שיר לא הושמע ברדיו", סיפר לי רוט בעבר. “אריק היה כל כך פעיל ולא הייתה סיבה לסרס את המקום הזה ולהוריד לו את התריס. אני לא מבין למה ההתעלמות הזו נוצרה, כי הוא תמיד הקליט ויצר ולא לקח פסק זמן מזה לרגע".
וישינסקי טוען כי איינשטיין לא חש תסכול: “הוא לא שם קצוץ על זה, הוא המשיך ליצור מוזיקה ולהקליט ולא עניין אותו מה התקשורת חושבת או אם משדרים את השירים שלו. הוא לא התעניין בזה. הוא לא יצר בשביל רייטינג, הוא יצר בשביל עצמו". לעומת זאת, צבי שיסל המנוח סיפר לי בעבר באחת משיחותינו: “העובדה שלא השמיעו את השירים החדשים שלו הכאיבה לאריק. הוא לא דיבר על זה ולא החצין את זה, אבל יכולת להרגיש את זה".
איינשטיין סיפר בראיון לערוץ 24 על השפעת שינויי הזמנים עליו: “זה לא נהיה יותר קל זה בטוח, זאת אומרת המעיין זורם, אבל הזרם יותר חלש, ואני לא מדבר על הפרוסטטה. נוצרה לי בתקליט הזה איזו עייפות מבחינת כתיבת טקסטים".
אחד השירים באלבום, “אריה בחורף", שכתב יענקל'ה רוטבליט והלחין רוט, נכתב כפי שסיפר רוטבליט בעבר, על מפגשיו עם אריק באותה עת: “הוא הגיע סוחב רגל ועם כאבי גב, והשיר עסק בכל הנושא הזה של הזקנה, ושיר על אדם במצב כזה היה מתאים לאריק. הוא פעם שאל אותי אם השיר עליו, אז אמרתי לו ‘גם עליך, מה לעשות?'".
מילותיו של השיר אולי שופכות אור על ימיו של איינשטיין באותה עת: “כמו זר לו העצב, שממלא את כולו, ציפור מצייצת מן הענף מולו, עוד אתמול היה מלך, החיות רעדו מצלו, עוד אתמול היה זה היער שלו. אריה בחורף, אריה בא מן הסתיו, סוחב את הרגל, נתפס לו הגב, רק זה עוד חסר לו, כמו קוץ בזנב, הרוח משנה כיוון עכשיו".
פרדיגמה שנסגרה עליו
“מי עזר לי לקום, מי תמך בי ללכת
כושל והמום אל מעבר לקו
מעולם לא מיררתי שוב ככה בבכי
מתחת לגשר ביקשתי לשכב"
(“אחד עשר מטר" | יענקל'ה רוטבליט |
פיטר רוט | 2006)
בשנת 2006 מצא איינשטיין שותף חדש - גיא בוקאטי. רבים בתעשיית המוזיקה הרימו גבה, שכן בוקאטי היה צעיר ואלמוני מבחינת הקהל הרחב, חרף ניסיונו. “רותי ירקוני, הבת המתוקה של יפה ירקוני, הכירה לי את גיא בוקאטי", סיפר איינשטיין.
“השירים שלו מצאו חן בעיניי, אבל הייתי זהיר כי אני מחפש חתונה, אני לא מחפש הרפתקה. זה צריך להתאים לי, זה צריך להתאים לו, זה הדדי כמובן, ונוצר קשר טלפוני והיינו חברים נהדרים רק דרך הטלפון. יום אחד הרמתי לו טלפון והצעתי לו שנעשה שיר ביחד".
בראיון לרבקה מיכאלי ברדיו MF103 אמר איינשטיין: “אני, תמיד כשעבדתי על אלבומים, חיפשתי מוזיקאי מוכשר שיהיה גם המפיק המוזיקלי, גם המלחין, ואם הוא כותב מילים, אז בכלל טוב. אני לא מחפש סטוצים, שיר פה, שיר שם, אלא איזשהו ריכוז שיהיה. טעם ותפיסה מוגדרים".
גם אלבומם המשותף “כל הטוב שבעולם" - האחרון שהוציא איינשטיין - לא זכה לעניין תקשורתי, ואף ספג ביקורות קוטלות. העיתונאי יעקב לויתם כינה אותו “אלבום בועות סבון", וטען ש"כבר יותר מעשור איינשטיין מקיים את המסורת האסקימוסית ונאסף אל גוויעתו האומנותית בערבות הקרח הסתמי".
“אריק נדהם", סיפר בוקאטי בראיון לסדרה “שיר אהבה סטנדרטי" (יס דוקו). “הוא התחיל להבין שיש פה כנראה פרדיגמה שנסגרה עליו, ושזה לא כל כך משנה מה הוא יעשה, אבל עד הרגע האחרון הוא ניסה להחזיק את התקווה שאולי הפעם לא, שאולי בשיר הבא זה יקרה. הוא נכנס אליי פעם הביתה, התיישב על הספה ואמר לי: ‘אני לא יכול יותר לשמוע את השם הזה אריק איינשטיין'".
בעוד היצירה העכשווית שלו גססה לאט־לאט, איינשטיין של “פעם", זה של “אני ואתה", “עטור מצחך" ו"סע לאט" נהנה מפריחה: ביום הולדתו ה־70 כל כלי התקשורת פרסמו דיוקנים ושידורים מיוחדים מלווים בשיריו הנוסטלגיים.
ב־2010 היה לאומן המושמע ביותר בתחנות הרדיו בישראל לפי נתוני אקו"ם, כמובן שהושמעו שיריו הידועים והישנים. אגב, השנה, עשור לאחר מותו, איינשטיין מדורג במקום התשיעי, בין איתי לוי לחיים משה, בהשמעות הרדיו על פי נתוני “מדיה פורסט", עם כ־14 אלף השמעות.
אלבום אחד נוסף הוציא איינשטיין לפני מותו, האוסף “שר יצחק קלפטר", שסיכם את שיתוף הפעולה ביניהם בשנות ה־80 באלבומים “יושב על הגדר" ו"שביר", וכלל גם קאבר ל"צליל מכוון". מאחורי הקלעים התברר כי האלבום חידש את החברות בין השניים. “במשך 30 שנה היה נתק ביניהם", אומר המוזיקאי יוחאי ובר, שעבד עם קלפטר. “לא הייתה סיבה לכך, כל אחד חשב שהוא מפריע לשני. יצחק היה אומר: ‘אריק גדול מהחיים, בטח משגעים אותו כל הזמן על שירים. אני לא אפריע לו'".
הקשר חודש כשרוני בראון מהליקון רצה להפיק אלבום מחווה לקלפטר. ובר פנה לכמה מוזיקאים, בהם גם איינשטיין: “אריק הסכים מיד. הוא אמר לי: ‘אני אוהב את יצחק, לא יכול לחשוב על עצמי בלעדיו ובלי היצירה שלו. אני לומד ממנו ולמדתי ממנו המון. אחר כך, בתיווך ורד קלפטר וסימה אליהו, הצלחתי להפגיש ביניהם, ומאז הם לא נפרדו שוב. יצחק ראה את אריק כאחיו הגדול".
ב־2011 הקליט איינשטיין את השיר “עכשיו כשאתה כאן", שכתב והלחין בוקאטי לרגל חזרתו של החייל החטוף גלעד שליט. כעבור שנה שיתף פעולה עם אייקון נוסף, שלמה ארצי, בדואט “חוזרים הביתה". לשיר, שנכלל באלבומו של ארצי “אושר אקספרס", צולם גם קליפ שלא כלל את איינשטיין, שהעדיף בשנותיו האחרונות להימנע מצילומים, ולכן שולבו בו קטעי וידיאו ישנים שלו מהסרט “מציצים".
“כשעלה הרעיון לשיר משותף שלי עם שלמה, התגובה הראשונה שלי הייתה הסתייגות, חשבתי שאנשים יתעסקו יותר בפיקנטריה, בגימיק של שני זמרים מפורסמים שמשתפים פעולה, וזה לא היה לרוחי", התייחס איינשטיין לחיבור ביניהם. “אבל אז, במחשבה שנייה, אמרתי לעצמי: ‘קיבינימט, מה אכפת לי מה יחשבו?'. השיר מצא חן בעיניי, נראה לי שיתאים, וחשבתי שיהיה טוב אם נקליט אותו. הלכנו על זה. אני מאוד אוהב את התוצאה".
אני במחלקה אחרת
“בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע,
האם פגשת לפעמים את הבדידות?
הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה,
מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב"
(“חוזרים הביתה" | שלמה ארצי | 2012)
דרך התקשורת הבולטת של איינשטיין עם העולם החיצון הייתה טלפונית. “בגלל שהוא לא ראה טוב, הוא לא גלש באינטרנט. הגוגל שלו היה הטלפון", אומר וישינסקי. “הוא היה מצלצל לשאול הכל. הוא החזיק מומחים לכל תחום והיה מצלצל לשאול שאלות גם הכי שטותיות שיש".
בשנותיו האחרונות מיעט איינשטיין לצאת מביתו ברחוב חובבי ציון בתל אביב, למעט מקרים חריגים כמו הקלטות באולפן הביתי של בוקאטי, ביקור חבר קרוב בבית או ביקורים משפחתיים. גם את “כתר המזרח", מסעדת הבית שלו במשך עשרות שנים, הפסיק לפקוד. “כל החיים חייתי בקילומטר מרובע אחד", אמר אז. “לא יצאתי מקילומטר מרובע".
“בגלל שסימה עבדה כמנהלת הצגות בתיאטרון הקאמרי, אז לפעמים אריק היה מגיע להצגות שלי, אבל לא יושב עם הקהל אלא מאחורי הקלעים, לשמוע, כדי שלא יראו אותו. הוא התבייש מהקהל", אומר וישינסקי.
“רוב הזמן הוא היה צופה בבית בספורט על כל סוגיו, מאזין לרדיו, צופה בטלוויזיה ומדבר בטלפון. לפעמים הוא היה מצלצל אליי אחרי משחק לא חשוב שהוא ראה וסיפר לי על החוויה, בלי שידעתי על מה הוא מדבר בכלל".
גם כשעבדה בתיאטרון, שותפיה לעבודה מספרים כי אליהו לא דיברה על בעלה. “היא הייתה כל כך דיסקרטית, גם בעבודה וגם בחיים האישיים", סיפרה הקולגה שלה יפה ענתבי בראיון. אליהו הייתה זו שניהלה גם את משק הבית וגם את עסקיו של בעלה. היא הייתה מרכזת את הפניות שנעשו אליו, והוא היה מחליט למי לענות.
“אריק היה איש מקסים אבל לא קל, לא יוצא מהבית, קצת מפונק וזקוק לעזרה פיזית", סיפר חבר של המשפחה בראיון שפורסם אחרי מותו של איינשטיין. “היא הייתה מבשלת לו ודואגת לכל צרכיו, עשתה את הקניות בסופר כי היה לו קשה. היא הייתה גם אישה נהדרת וגם אמא נפלאה".
את רוב זמנו הקדיש איינשטיין למשפחה: בנותיו שירי ויסמין מנישואיו לאלונה איינשטיין, שחזרו בתשובה עם אמן בסוף שנות ה־70 ונישאו לבניו של אורי זוהר, חברו הוותיק, ובנו אמיר ובתו דינה מהזוגיות עם אליהו. וכמובן סימה, שלה הקדיש את מרבית שירי האהבה שלו. היו לו 18 נכדים ושישה נינים.
“אריק היה איש משפחה למופת, וסימה והילדים היו עבורו הכל", מספר וישינסקי. “הוא היה מחובר לארבעת ילדיו והיה מעודכן בפרטים הכי קטנים של הילדים, הנכדים והנינים. הוא שמר על יחסים מעולים עם משפחתו החרדית ומעולם לא ביקר את דרך החיים שלהם, על אף שהוא היה רחוק מהעולם הדתי".
בשבועות האחרונים לחייו החל איינשטיין לעבוד עם בוקאטי על אלבום חדש משירי אברהם חלפי, המשורר האהוב עליו. “אפשר היה לחוש שהקושי שלו התגבר ושהוא הרגיש מוחלש", סיפר בוקאטי בראיון ב־2013. “בפגישה האחרונה שלנו הוא הסתכל עליי מהכורסה ואמר שלא הכרתי אותו במיטבו.
הוא אמר לי: ‘אתה מדבר כאילו יושב לידך סוס בריא שיכול לרוץ ולהקליט כאילו אין בעיה. אני כבר במחלקה אחרת'. הוא אף פעם לא פירט על מצבו הבריאותי, אבל היה מגדיר עצמו כמישהו שהוא ‘לשעבר'. מצד אחד צחק על המוות, ומצד שני הרגשת שהוא חושש ממנו".
מורדי פרבר, מוזיקאי וגיטריסט שניגן עם איינשטיין, נזכר בביקור האחרון אצלו. “קבעתי איתו פגישה, הגעתי לביתו. סימה פתחה לי את הדלת", הוא אומר. “אריק לא יצא מהחדר. הוא שכב במיטה, לא הרגיש טוב. כאבה לו הבטן. הוא לא רצה לצאת לסלון. ישבתי עם סימה בסלון שעה.
אחר כך היא לקחה אותי לחדר השינה שלו. אמרתי לו ‘אריק, אולי אביא את הגיטרה ואכנס למיטה ונעשה כמו ג'ון ויוקו'. אמרתי לו שיש לי כמה שירים חדשים שאשמח להשמיע לו. ‘בכיף', הוא אמר לי. ‘אבל לא היום, אני לא מרגיש טוב'".
בשנתו האחרונה איינשטיין חידש את הקשר עם שותפו הוותיק מיקי גבריאלוב, אחרי למעלה מ־20 שנות נתק, שהתרחש בטונים צורמים. “ב־2013 שמתי לו בתיבת הדואר דיסק עם 21 שירים חדשים, כי הייתה לי הרגשה לא טובה לגבי מצבו", סיפר בעבר גבריאלוב, שהיה הראשון ששבר את הקרח. “לא הודעתי לו ששלחתי לו שירים, פשוט הנחתי אותם שם. אחרי שבועיים הוא צלצל והתחיל לדבר כאילו לא עברו שנים.
נפגשנו והתחלנו לגלגל עניין. הוא הפסיק לכתוב באותו זמן, כי הראייה שלו הידרדרה יותר, אבל הוא זכר שירים שכתב, ודקלם אותם. הוא נשמע אופטימי ובמצב רוח טוב, אבל לא הספקנו לעבוד הרבה יחד, כי אחרי זמן קצר הוא נפטר".
נשאר רק געגוע
כתבתי לך מיליון שירים וזה יהיה האחרון
נתתי לך מכל הלב אז קחי ממני קצת כאב
קצת כאב, זה הורג אותי ככה לאט לאט
בזמן האחרון רוקד את הטנגו לבד
אני צריך אותך את לא שולחת יד
אל תלכי רחוק כאילו כבר ויתרת
מחכה לך כאן בבית
(“רוקד את הטנגו לבד" |
אריק איינשטיין וגיא בוקאטי | 2007)
יומיים לפני מותו הגיע איינשטיין לאולפנו הביתי של בוקאטי בתל אביב להקליט שיר חדש, אחד מבין שלושה שירים האחרונים, “שנים ספורות", “אדם בחדרו" ו"אמי". באופן נבואי השירים עסקו בסוף הדרך, במוות ובגעגוע. הסקיצות לשירים יצאו אחרי פטירתו באלבום “משירי אברהם חלפי".
באותו לילה ובזה שאחריו, כמדי לילה, שוחח איינשטיין עם שיסל. “לא הרגשתי שום דבר חריג. דיברנו על אותן שטויות", אמר לי שיסל בעבר. מוני מושונוב, חברו הטוב, סיפר בעבר כי בשיחתם האחרונה, שעות ספורות לפני פטירתו, סיפר לו איינשטיין כי ערך בדיקות דם והתוצאות היו תקינות.
יום לפני מותו התקשר איינשטיין במפתיע לגיא לרר, מגיש תוכנית “הצינור" ואמר כי נפגע מדברים שאמר אחד מאורחי התוכנית, שהזכיר את פרשת הקטינות של אייל גולן בכפיפה אחת עם חבורת לול. “אני מכיר את הנושא הזה", אמר בשיחה שפורסמה בתוכנית. “אני יודע כמה דברים הדביקו לנו, כל מיני דברים איומים ונוראים.
אתה יכול להבין את זה עד גבול מסוים. הדבר העיקרי שעניין אותנו זו העבודה. אני לא אתקן את העולם, זה ימשיך להיות וימשיכו להדביק לנו ולאחרים כל מיני דברים הזויים. הבדידות הזו שאני מרגיש… כי אחרי שאנשים שומעים דבר כזה הם זוכרים את מה שנאמר, משהו על קטינות או אורי זוהר. לא מגיע לנו הרפש הזה".
בתשע בבוקר ביום מותו התקשרו אל איינשטיין המגישים שי גולדשטיין ודרור רפאל. במסגרת תוכנית הבוקר שהגישו ברדיו MF103. הם ביקשו לברך את איינשטיין על טור קבוע חדש שלו שאמור היה להופיע לראשונה ב"מעריב" בסוף אותו שבוע. איינשטיין, בקול רדום, ענה לשניים בנימוס שהוא ישן וניתק.
אחר הצהריים ביקר אותו בביתו ידידו, עיתונאי “מעריב" אביעד פוהורילס, ששכנע אותו לכתוב את הטור וסייע לו בהכנתו. “הוא שתה קפה שחור, הקראתי לו לבקשתו את הטור, עשיתי תיקונים, הורדתי כמה דברים והוספתי", סיפר פוהורילס בעבר. “בשלב מסוים הוא ביקש לשכב. אמר שכואב לו הגב.
שאלתי אם זה משהו מיוחד, הוא אמר ‘לא, כואב לי'. אחר כך הוא נשכב על הבטן. הוא היה ערני והגיב. הבנתי שכואב לו ושמוטב שנסיים. הוא אמר ‘תודה, יקירי'. עשר דקות אחרי שעזבתי סימה אמרה לי שהוא לא מרגיש טוב ושהחליטו להזעיק מד"א. אחר שעה, בשבע בערב, רגע לפני שאני שולח את הטור, אני רואה הודעה עם תמונה בטלוויזיה שהוא במצב קשה".
ב־22:41 הוכרז על מותו. בטקס הפרידה שנערך בכיכר רבין בתל אביב השתתפו שלום חנוך, ששר לו את “ילדים של החיים", קורין אלאל, שביצעה את “זן נדיר", וגם ראש הממשלה נתניהו ושרת התרבות דאז לימור לבנת. משם הועבר ארונו לבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, הקרוב לביתו.
“סימה ביקשה ממני לארגן לאריק את טקס ההלוויה וביקשה שזה יהיה קרוב לביתו", מציין וישינסקי. “גם בחייו וגם במותו נשאר אריק קרוב לבית". על מצבתו הוגדר “יוצר, זמר, שחקן" וכן צוטטו שורות משני שירים: האחת מתוך “כלים שלובים" של אברהם חלפי - “אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית, שלא להטריד בגופי מלכויות", והשנייה משירו של איינשטיין “עוף גוזל" - “עוף גוזל, חתוך את השמיים, טוס לאן שבא לך".
באותו סוף שבוע פורסם במוסף שישי של “מעריב" טורו הראשון והאחרון של איינשטיין, שבו התייחס למשחק העתידי של קבוצתו האהודה הפועל תל אביב בכדורגל, ובחר לפתוח אותו בתיאור השנה האחרונה כ"מדכאת במיוחד". “אתה פותח עיתון, רדיו או טלוויזיה, והבלגן חוגג", כתב. “כולם רבים עם כולם, הפערים הסוציאליים הולכים וגדלים, האלימות חוגגת, העולם התחתון מרים ראש, ויש גם ניסיונות לעורר את השד העדתי, שכבר מזמן חשבתי שנפטרנו ממנו".
על המצב בחברה הישראלית כתב איינשטיין כי אינו רוצה “להצטרף למקהלת המתלוננים והמבקרים, אבל מצד שני זה בלתי נמנע. אני רואה כל כך הרבה עוול. יצר הרכילות והשאיפה לדם שקיימים אצל האנשים חזקים כל כך שזה משגע. אם היו מדברים על הבעיות האמיתיות ומטפלים בהן כמו שמדברים כאן על רכילות, זה היה טוב".
עם לכתו של איינשטיין שיריו, גם החדשים, אלו שלא הושמעו בחייו, זכו להשמעות לא מועטות, אולי מתוך כבוד, אולי מתוך רגשות אשם והכאה על חטא בגין היחס המזלזל של התקשורת כלפי יצירתו ויצירתם העכשווית של אומנים מבוגרים נוספים.
איינשטיין, שהיה אגדה בחייו, הפך במותו לאייקון תרבות נצחי. בחלוף עשור ללכתו, יצירותיו, כיאה לקלאסיקות אמיתיות, שורדות את מבחן הזמן וחוצות דורות, מתנגנות ללא הרף ומזכירות לנו שפעם היה פה אריק, ועכשיו נותר רק געגוע.