ליאור פרחי, שהלך לעולמו היום בפתאומיות בגיל 53, היה אחד המבצעים הארצישראליים המיוחדים, כזה שמיזג בין מוזיקה ים תיכונית אסלית לרוקנ'רול, וזכה בזכות, ולא בחסד, להיות אחד היוצרים-מבצעים הכישרוניים והאהובים בתעשיית המוזיקה המקומית.
אבל כבד בעולם המוזיקה: הזמר ליאור פרחי הלך לעולמו
כשראיתי את ההודעות בפייסבוק על פטירתו של ליאור פרחי הייתי בהלם. ליאור פרחי, בן 53 בלבד, עם החיוך התמידי, החיבוק, האהבה לכל מי שנקרה בדרכו, הצניעות והכישרון, אוח, הכישרון. אחרי בירורים עם קולגות הבנתי שהחדשות נכונות, כשהנסיבות הראשוניות היו שהוא פשוט הלך לישון שנת צהריים ולא התעורר. נדמו נשמתו וקולו.
בעודי כותב שורות אלו עודני בהלם, שכן מלבד זמר מצוין, ליאור פרחי היה ידיד טוב שלי, תמיד מפרגן, תמיד עוזר, תמיד דואג ואני משוכנע שכולם, עיתונאים, שדרנים וקולגות שלו לבמה – יעידו זאת בדיוק כמוני, מהזווית שלהם.
הפעם הראשונה בה נחשפתי לשירים של ליאור פרחי הייתה בחטיבת הביניים אורט סינגאלובסקי בתל אביב, כשחברי לספסל הלימודים, עידן יניב, אז בשנות נעוריו, עלה לבמות ובאחד הטקסים ביצע את "כתבתי לך מכתב" של ליאור, שיר שמיד אהבתי. בבירור קצר אחרי כן התברר לי כי מדובר בשיר מקורי של ליאור פרחי, ובהמשך נחשפתי כמובן ללהיטים הנוספים: "גבר משתגע", "תיזהר ממנה", "ילדתי", "חשמל באוויר", "רומיאו ויוליה" ואחרים, זאת לצד להיטים שיצר לאמנים רבים, בהם שרית חדד ("ים של אהבה"), אייל גולן ("בשבילך נוצרתי"), זהבה בן ("תגיד לי מותק").
לליאור היה קול מאד מיוחד, מאד ארצישראלי, כזה שנע בין מזרח למערב, קול שהיה תפור לכל סגנון מוזיקה שהוא, מים תיכוני ועד רוקנ'רול ופופ, ולכן הוא שיתף פעולה עם אמנים רבים, מדואט עם יפה ירקוני ("במשעולי הזמר") ומשה דץ ("גבר משתגע") ועד ביצועו את "נשל הנחש" של מאיר אריאל והכנסתו למצעדי הפזמונים בשנית. הוא ידע לתת פרשנות אישית ומאד מקומית לשירים, ועם זאת – היה משומרי הגחלת של המוזיקה הים תיכונית האסלית (שידר לא מעט שנים, כולל בשבוע האחרון, את תכנית הרדיו "חשמל באוויר" ברדיו לב המדינה בה חלק כבוד למוזיקה הים תיכונית).
לאורך השנים חשף גם את בעיותיו הכלכליות, חזרתו לגור בבית אמו וגירושיו, ובצורה הכי פתוחה דיבר גם על החולשות, הקשיים ורגעי השבירה, אך גם את היכולת להתרומם ממצבי קושי, לשנס מותניים ולהמשיך בדרכו שלו. זה מה שהוא עשה עד יומו האחרון.
בשנת 2016 פגשתי את ליאור לראשונה כשהגיע יחד עם איש יחסי הציבור שלו אלון (אלונזו) יהודה להתארח אצלי באולפן 103fm ולדבר על אלבומו החדש והמצוין, "ישראלי מילדות" (חלק א') מאלבומי הקאברים האהובים עליי, ביצע כמה שירים בלייב ופשוט חישמל את האולפן בכישרונו. שמרנו על קשר, וגם כשביקרתי לשלילה שיר שהוציא ופחות אהבתי – קיבל זאת בהבנה, חיבק והחליק הלאה. כי כזה היה ליאור, מקבל כל דעה ולא לוקח ברצינות או באופן אישי ביקורות. שמרנו על קשר ובכל שיחה איתו אי אפשר היה שלא להידבק בחיוך התמידי שהיה לו על הפרצוף, להתמלא באנרגיות החיוביות והאופטימיות שלו.
ליאור היה מסוג האנשים שכל תעשיית המוזיקה כיבדה, כזה שתמיד נותן במה לאמנים (אחראי בין היתר לפריצת ההרכב "הפרויקט של רביבו" בתחילת הדרך), מטפח כישרונות צעירים ולא מזניח את הוותיקים. על אף שהיה כותב ומלחין כישרוני, הוא היה קודם כל אמן מבצע, אמן שיכל לבטא בקולו את הישראליות. הוא יחסר לי, ובעיקר למוזיקה הישראלית.