"דם שלי" הוא שם אלבומה החדש של עדן בן זקן היוצא בעיצומה של המלחמה ומונה עשרה שירים בהם נטלו חלק שמות כמו יסמין מועלם, אודיה, רון ביטון, ג'ורדי, יובל מעיין, אבי אוחיון ועוד. 

האלבום שומר על המתכונת הקבועה של בן זקן, זו שמשלבת מצד אחד בלדות נחמה מלנכוליות ונוגות, ומצד שני שירי רחבת ריקודים, או במילים אחרות ההווי הישראלי שלנו שנע בין דמע לצחוק ובין עצב לשמחה. האלבום נפתח בדיכאון ההולם את הלך רוח התקווה בשיר "חיפשתי אותו בנרות" של מישהי הממתינה לשובו של אהובה, הפעם זה זוכה למשמעות יותר מצמררת לאור מאורעות ה-7 באוקטובר. 


שירים נוספים באווירה כבדה זו ניתן למצוא ב"דם שלי", "היית אחותי", "מקום חזק בלב",  "אהובי" ו"כמו מטומטמת" שמתכתבים באופן בולט עם אווירת הנכאים השוררת במדינתנו ובחברתנו בימים אלו, שיברון לב, הכאה על חטא, צער, געגוע ועצב שמרחף באווירה. הבלדות כתובות היטב, מושתתות על פזמון ש"מתפוצץ" בטיימינג הנכון וההפקה המוזיקלית העשירה והמתוזמרת לעילא ולעילא משרתת היטב את המילים והלחנים.

לצד האווירה הרצינית יש באלבום, ובצדק, מקום גם לשירים קצביים יותר, אלו שמכוונים נטו לדור "הרדבול והוודקה" או דור הקריוקי אם תרצו, המנסים לספק אסקפיזם מנותק מהמצב (אך נדרש, כמובן): "תמיד נשאר אני" של דתיה בן דור עם תוספת מילים של רון ביטון והפקה מוזיקלית של איתי גלו יהפוך, סביר להניח, ללהיט מועדונים, כי הפזמון מוכר לכל ילד ומשהו בנוסטלגיה תמיד מדבר וגם הבתים קליטים מאד; "אווירה" (עם רון חיון) הוא שיר פופ-היפ הופ שמנסה לייצג שבלונה א-לה נועה קירל ואנה זק רק בגרסה כושלת, גם בגלל הטקסט אבל בעיקר בגלל הביצוע והבלגאן המוזיקלי בו שלא מגובש ולא עשוי טוב; השיר הנורמלי ביותר מסגנון הקצב השמח הוא "ידיים באוויר", שיר חפלה ים תיכוני, קליט ומצוין שקל לעכל ולזמזם. 

בכלל, היתרון הגדול באלבום זו האקלקטיות בו, שמציגה שלל גוונים מוזיקליים שמכוון לקהל רחב יותר, ולכן מגדיל את הסיכויים ללהיט, בייחוד כשמדובר לרוב בשירים מצוינים ועשויים טוב.

אם יש רק משהו אחד פצפון שקצת גרע לי מההנאה באלבום זו המבצעת – הזיופים הנוראיים מאד, אי הדיוקים בדיקציות ובשירה, עיוותי הקול בחלק מהשירים שנשמעים כמו גרסה כושלת של AI או סירי, והצעקות בחלק מהפזמונים שלפעמים צרמו באוזן. במקרה ראיתי בטיקטוק גרסת AI ל"אני נשאר אני" ושמתי לב שהיא נשמעת יותר אמינה ואותנטית מהמבצעת המקורית, ואז זה הכה בי: השירים המצוינים האלה מחזיקים את האלבום הרבה יותר מהמבצעת. לפחות באלבום ספציפי זה.

בעבר בן זקן נתנה יותר ביטוי לקול שלה, התאמצה לזייף פחות והשקיעה בלהישמע כמו זמרת (באלבומים הראשונים זה עבד מצוין, ונהניתי מכך מאד) אבל באלבום הזה יש תחושה שהביצוע זה הדבר הכי פחות חשוב לה, הגם שבתוכנות אולפן אפשר לתקן את הזיופים לפני שמוציאים אותם לאוויר העולם (למרות שגם מורה לפיתוח קול עוזרת לעיתים) וחבל, אני מתגעגע לזמרת הרעבה והכישרונית שהתגלתה בריאליטי. ההיא ידעה איך לשיר.