"איפה נעלמת?" הוא שם אלבומו החדש של מאור אדרי, כותב, מלחין ומפיק כישרוני שכבר לא מעט שנים נמצא בשטח ושומר על סטטוס קוו. שיר הנושא, שהוא גם הכי טוב באלבום לדעתי, הוא "יום בחיי" הזמר, מורכב מפסיפסי שאלות וביקורות שמופנות לגביו, על החיים האישיים והמקצועיים, כל זאת בטקסט נוקב ונוגע ופזמון מצוין שפותח את האלבום בצורה מסקרנת: "אני פנס בחורף קר, אני גיטרה בלי מיתר, לאט לאט אבל מהר, אני מפליג בים סוער".
בשיר הבא, "זמרת חפלות", שיר ים תיכוני אסלי הפונה לזמרות הים תיכוניות הצעירות ומנסה לתאר את התעשייה (עם כל הניצול שבה, ההצלחות והכישלונות), יש פזמון קליט אבל עד שמגיעים אליו השיר קצת משעמם, ואחרי הפזמון הראשון מתחיל להתפתח.
"טמבל" השקט ו""אינסטגרם פיקטיבי", שנשמעים כמו חיקוי לסגנון של אושר כהן, לא מעניינים יותר מדי אלא שירי אהבה מתעתעת סטנדרטיים בלי אלמנט מיוחד או גימיק שתופס את האוזן לעומת שירים אחרים של אדרי בסגנון זה, שירים סתמיים ובכייניים יתר על המידה שאפשר והיה צריך בקלות לוותר עליהם.
"הלב ששורף לי" הוא מעניין, כי הוא מתחיל רגוע ואז הופך לשיר טכנו ים תיכוני מועדונים קצבי ופרוע שאפשר בקלות לאמץ ולזמזם, ותפור היטב למידותיו הקוליות של אדרי, שיר שמטרתו להרים ומצליח להעביר את הווייב היטב.
השיר החותם שבאלבום, "שלמים", הוא גם הכי מרגש בו, לא מעט בשל הרלוונטיות שלו לתקופת המלחמה, מעין דיאלוג בין ילד להוריו שרחוקים ממנו והתקווה והתפילה שלהם לראותו שוב. הביצוע המאד כן ועוצמתי של אדרי מתמזג היטב עם הטקסט המאד נוגע והמנגינה שמשלימה את התמונה בצורה מושלמת.
לסיכום, אדרי מספק באלבום זה את הסחורה גם למי שחובב אותו בשל היותו חלק בלתי נפרד מהז'אנר הים תיכוני האסלי (מימי "לב קבור"), גם מי שאוהב את הפופ הים תיכוני הקליל וגם למי שמחפש שירים שוברי לב בנאליים שקל להזדהות איתם.