בעל החלומות: אברהם דשא (פשנל) - האמרגן הכי גדול שהיה כאן

קשה לדמיין איך עולם הבידור היה נראה אלמלא אברהם דשא (פשנל) היה מעז לחלום ולהגשים. למעשה, גם כשכולם סביבו חשבו שהוא "משוגע" ובדרך ל"התאבדות כלכלית", הוא הוכיח שאם יש משהו שבטוח בעולם הזה אלו הן האינטואיציות שלו.

“אי אפשר להגיד שפעם היו שירים יותר טובים”: ריאיון מיוחד עם יאיר קלינגר
"דמיונות": הפסנתרנית אודליה אליעזרוב סבר והבימאית מירה לשם במופע משותף

הילד שגדל בבית עני, ללא דמות אב, זייף בגיל 16 את חתימתה של אמו כדי להתנדב לצבא הבריטי. הוא עבד כנהג מונית וכשהסיע את שחקני תיאטרון הקאמרי - שאף לנהל אותם. הוא חלם על חו"ל - והביא את חו"ל לישראל. תמיד חשב מחוץ לקופסה והצליח לשבור מוסכמות. מעל לכל פשנל היה אדם מאמין, והאמונה היא שסללה לו את הדרך להפוך למלך הבידור של שנות ה־60 וה־70.

הוא האמין ששלישיית הגשש החיוור תהפוך למצליחה ביותר במדינה, גם כששייקה, גברי ופולי היו בטוחים שהוא ירד מהפסים ולא האמינו בעצמם. הוא היה היחיד שחשב שכוורת יכולה להפוך לדבר הלוהט במדינה, בזמן שהקולגות שלו זרקו את חברי הלהקה מכל המדרגות ולא חשבו ששיר על מגפיים הוא לגיטימי. הוא התווכח עם צביקה פיק ואסי דיין כדי שעפרה חזה תככב בסרט "שלאגר", אף שלא הייתה שחקנית, ו"שיר הפרחה" הפך אותה לכוכבת.

פשנל ידע לזהות כישרונות צעירים ולהפוך אותם לסטארים בשמי הבידור והזמר המקומי. בין השמות ברשימה הארוכה אפשר למנות את אורי זוהר, חיים טופול, יעקב בודו, מירי אלוני, רבקה זהר, ציפי שביט, גדי יגיל, ירדנה ארזי וניצה שאול. הוא גם ניהל הרכבים מצליחים כמו שוקולד מנטה מסטיק, בצל ירוק, התרנגולים, גזוז ועוד.

למעשה, ידו של פשנל נגעה בכל. בקולנוע הפיק סרטים באורך מלא ("כל ממזר מלך", "השכונה שלנו" ו"גבעת חלפון אינה עונה"). בטלוויזיה הפיק את הסיטקום המצליח "איצ'ה", בכיכובם של ספי ריבלין ועליזה רוזן. בתיאטרון הפיק הצגות כמו "אוויטה", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", "כנר על הגג", "עוץ לי גוץ לי" ו"בן המלך והעני".

על בימות הבידור הפיק מופעים מוצלחים כמו "מוישה ונטילטור" עם יעקב בודו, "נישואין נוסח גירושין" של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי, "אני וסימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי ועוד. ואם כל זה לא מספיק, אז הוא גם ייבא מופעים בינלאומיים לארץ.

כאדם שנתן את הלב לכל פרויקט, הוא נעלב כשמיזמים שאפתניים שלו כשלו כישלון מוחץ, וזה קרה לא מעט בשלהי הקריירה שלו. אך הוא מעולם לא חדל לנסות, לחלום ולשאוף, גם כשהזמנים השתנו והעולם שהכיר וייסד במו ידיו הפך ללא רלוונטי.

הדלתות שנסגרו בפניו, ההחלטות המקצועיות השגויות שקיבל והנפילה הכואבת של מי שהיה כל יכול השפיעו על מצב בריאותו, שהלך והידרדר. אקורד הסיום היה בשנת 2000, כשהגששים, פרויקט חייו, זכו בפרס ישראל על מפעל חיים, בלעדיו. סוף השלישייה המיתולוגית באותה שנה בישר גם על תחילת הסוף עבור פשנל הגדול, שנפטר כעבור ארבע שנים, בגיל 77, לאחר מאבק במחלת הסרטן. סיפור חייו האישי של פשנל כרוך בסיפורו של עולם הבידור. בואו נצא למסע אל החלומות הגדולים שהגשים לו. וגם לנו.

מוישה ונטילטור
(1958־1966)

בשנת 1949 הקים איש התיאטרון מיקו אלמז את תיאטרון זירה, מתיאטראות הפרינג' הראשונים במדינה, שהתיימר להביא את ניו יורק לתל אביב. הקהל לא נהר בהמוניו לתיאטרון, שנתפס אוונגרדי למדי, ונקלע לקשיים כלכליים. אלמז ביקש מפשנל, שהיה אז נהג מונית שהסיע שחקנים להצגות, לעזור לו בניהול התיאטרון. גם כשהיה חסר ניסיון, חושיו החדים של פשנל הובילו אותו להעלות הצגות קלילות. בין היתר העלה את "מוישה ונטילטור", הצגה המבוססת על מחזה שהועלה בלהקת פיקוד צפון ב־1955 בכיכובו של שחקן הלהקה, יעקב בודו.

ונטילטור הוא חייל הדוגל בחיסכון בכל מצב, דבר הגורם לו להיזרק מתפקיד לתפקיד בצבא בקומדיה של טעויות. "כדי לפרסם את ההצגה תליתי פוסטרים עם תמונתו של כוכב ההצגה, בודו, בכל העיר, מה שלא היה בישראל", אמר פשנל בעבר. "עד אז לא נהגו לשים את תמונת השחקן הראשי בפרסומות להצגות".

"פשנל, שראה אותי מופיע עם משה ונטילטור בלהקת פיקוד צפון, שאל אותי: 'מתי אתה משתחרר?'. אמרתי לו שאני בקבע ויש לי עוד איזה שנה וחצי", מספר בודו. "אז הוא אמר: 'כשתשתחרר, תבוא אליי'. הוא שאל: 'כמה אתה מקבל בצבא?'. אמרתי לו: '120 לירות לחודש'. הוא אמר: 'אני אשלם לך כפול ואממן לך דירה בתל אביב'.

לקראת השחרור הוא פנה אליי שוב ושאל: 'מתי אתה משתחרר?'. אמרתי לו: 'ב־4 בינואר'. אז הוא סיכם איתי שאת החזרות אעשה בחופשה, וב־5 בינואר כבר הייתה הפרמיירה של 'מוישה ונטילטור' בתיאטרון זירה. סך הכל הצגנו יותר מאלף פעם".

ב־1966 הפיק פשנל עם אורי זוהר את הגרסה הקולנועית ל"מוישה ונטילטור", שזכתה להצלחה מסחררת. במקביל, קיבל בודו הצעה לככב בסרט "שני קוני למל". "הייתי צריך לבחור", הוא אומר. "פשנל אמר שאם אלך לעבוד אצל מישהו אחר, הוא לא רוצה לשמוע ממני. הוא היה אז האיש הכי חזק בעולם הבידור ולא רציתי להתעסק איתו, אז ויתרתי על 'שני קוני למל', ומייק בורשטיין זכה בו. הצטלמתי ל'מוישה ונטילטור', אבל את קוני למל זוכרים יותר".

בצל ירוק
(1958־1960)

כשהשתחררו מלהקת הנח"ל, הקימו חיים טופול ואשתו גליה, יחד עם אורי זוהר, נחמה הנדל, אליהו (ברקו) ברקאי והאקורדיוניסט יוסל'ה אורג את להקת בצל ירוק. התוכנית הראשונה, "שמור על הגבול", הורכבה בעיקר ממערכונים ופזמונים שביצעה החבורה עוד בימיה בלהקה הצבאית. את התוכנית השנייה והמקורית "כביסת הרש", כתבו אפרים קישון, חיים חפר ונעמי שמר. פשנל נכנס אליה כמפיק, או ליתר דיוק הוכרח להיכנס על ידי זוהר וטופול.

"פשה ואני היינו מאוד קרובים", סיפר לי טופול בעבר. "יום אחד, כשנפגשנו בבית קפה יחד עם אורי זוהר, פשה אמר שהוא רוצה לנסוע לחו"ל, לראות עולם. שאלתי אותו: 'למה אתה לא נוסע?'. הוא אמר: 'אין לי כסף'. אורי ואני החלטנו לתת לו את הכסף בתנאי שכשהוא חוזר, הוא ינהל את בצל ירוק. הוא הסכים, נתנו לו את הכסף, וכשהוא חזר מחו"ל הוא הגיע לחדר העבודה שלי והגיע לנהל אותנו. בהמשך נעשינו שותפים".

עד פירוקה ב־1960, בצל ירוק העלתה בתקופתו של פשנל חמש תוכניות מוצלחות ונתנה את הבמה האזרחית הראשונה לאריק איינשטיין, גבי עמרני, עליזה קשי, עודד קוטלר, יונה עטרי, זהרירה חריפאי ועוד. "היינו חברי קולקטיב, חבורה אחת מגובשת", סיפר לי האקורדיוניסט יוסל'ה אורג. "פשה עבד אצלנו כשכיר, הוא היה חלק בלתי נפרד מהחבורה הזו, ותרם רבות להפיכת הלהקה לסיפור הצלחה".

התרנגולים
(1962־1963)

בדומה לבצל ירוק, גם להקת התרנגולים, שהוקמה בשנת 1960, הורכבה מיוצאי להקות צבאיות. היו חברים בה יהורם גאון, חנן גולדבלט, ישראל פוליאקוב, עמירם ספקטור, תובל פטר, צביקה גרטל, יוסי צמח ושייקה לוי. במאית הלהקה והמנהלת האומנותית הייתה נעמי פולני, שביימה רבים מחברי ההרכב עוד בתקופתם בלהקה הצבאית.

ב־1962, לאחר תוכנית ראשונה מוצלחת, עבר ההרכב שינויים פרסונליים. גאון, גולדבלט, גרטל וצמח עזבו ובמקומם הצטרפו גברי בנאי, ליאור ייני, דבורה דותן ועליזה רוזן. לתוכנית זו הצטרף פשנל כמפיק, במטרה לתרגם את ההצלחה האומנותית גם לכסף. "פשנל הצטרף כמפיק ולא היה מעורב בעניין האומנותי", סיפרה פולני. "הבאתי לו את התרנגולים על מגש של כסף. הוא ראה שיש פוטנציאל כלכלי ועשה עבודה נהדרת בשיווק הלהקה".

"ההצגה הראשונה של התרנגולים הייתה פיצוץ", סיפר פוליאקוב בסדרה "פשה" (הוט 8) שיצרה בתו, שירילי דשא. "אבל כסף לא ראינו מזה. פשה בא והציע לעשות הפרטה: אין יותר סוציאליזם, יש קפיטליזם. פשה קנה אותנו, נתן לכל אחד כסף והעסיק אותנו כשכירים שלו. מאותו רגע שפשה נכנס לעניין - התחלנו להרוויח כסף".

שיגעון התרנגולים הגיע לשיאו במצעד הפזמונים השנתי של 1963, כש"שיר השכונה" זכה בתואר שיר השנה. מעטים יודעים על התרמית מאחורי השיר: התרנגולים הוציאו את השיר לרדיו על גבי סלילים, לפני שהקליטו אותו על גבי תקליט. בזמן הזה חברת התקליטים מקולית קיבצה בחשאי מספר חיילים מלהקת פיקוד המרכז והקליטה עיבוד זהה ל"שיר השכונה".

על התקליטון שהוציאו התנוססה תמונה מאוירת של שכונה ושם הלהקה, להקת השכונה. הקהל חשב שמדובר בשיר של התרנגולים ורכש בהמוניו את התקליטון, עד שפשנל עלה על התרמית. חברת מקולית נקנסה, והחיילים נקנסו ורותקו לבסיס. כעונש, החליטו יוצרי "שיר השכונה" חיים חפר וסשה ארגוב לא לכתוב ללהקת פיקוד המרכז שירים חדשים למשך שתי תוכניות.

התרנגולים הוציאו להיטי ענק, בהם "הכל זהב", "כשאת אומרת לא", "ככה סתם", "שיר אהבה חיילי" ו"יוסי, ילד שלי מוצלח". "הקשר ביני לבין החומרים האלה, למוזיקה הזו ולקבוצת האנשים שהייתה, היה קשר כל כך מתאים. הם עשו בידור שונה ממה שהאחרים היו עושים", סיפר פשנל.

התרנגולים יצאו לסיבוב הופעות בפריז, הולנד ואנטוורפן. "בסיבוב הזה לא הרווחנו גרוש", אמר פשנל. "רוב המקומות שילמו על אירוח או שקניתי אוהלים ועשינו קמפינג". כשחזרה הלהקה מחו"ל - התפרקה.

שלישיית הגשש החיוור
(1963־2000)

עוד במהלך סיבוב ההופעות של התרנגולים בחו"ל, פנה פשנל אל שייקה לוי, גברי בנאי וישראל (פולי) פוליאקוב והציע להם להקים שלישייה תחת חסותו. הגשש החיוור הפכה לשלישייה הקומית המצליחה והמשפיעה בכל הזמנים, והעבודה איתם ביססה את מעמדו של פשנל כמפיק הכל יכול של עולם הבידור.

"היו המון סיבות לסיים את התרנגולים", הסביר לוי בעבר. "פתאום ההוא לא דיבר עם השני, החברות בין כולם קצת התערערה. זה כבר היה בלתי אפשרי. פשה הרגיש את זה, כשהוא הציע לנו להקים הרכב שישלב שירים ומערכונים, הסכמנו כי היינו נאמנים לו במאה אחוזים. כבר באותו מלון בחו"ל, עוד בטרם התרנגולים התפרקו רשמית, התחלנו לעבוד על 'ספר לי' ו'עוזי עוזי', השירים הראשונים של הגשש החיוור".

"פשה אמר: 'מה דעתכם שנעשה שלישיית בידור עם מערכונים ופזמונים?', לא הבנו למה הוא בדיוק מתכוון, אבל אמרנו 'בסדר'", סיפר פוליאקוב. "בלי פשנל לא היו הגששים, הוא לקח שלושה תרנגולים והפך אותם לחברים טובים", סיפר לוי. 

פשנל האמין בשלישייה, אף על פי שכולם אמרו לו שאין לה שום סיכוי להצליח ושהוא מבזבז עליה זמן וכסף. הוא מינה לתפקיד הבמאי את מיוצגו וחברו משכבר הימים - שייקה אופיר. הוא החליט לקרוא לשלישייה המתגבשת "הגשש החיוור". לימים קרא לבנו "גשש".

"חיפשתי שם אבסורדי לגמרי, כי הייתי מושפע מהמחזות האוונגרדיים", אמר פשנל בסדרת הדוקו "פשה". "כשאמרתי שאקרא להם 'הגשש החיוור', הם לא הבינו אותי, אף אחד לא הבין. אמרתי להם שבגלל שאף אחד לא מבין, זה יפרסם את הלהקה. מי שיקרא מודעה שבה מופיע השם 'הגשש החיוור' יהיה סקרן לראות את ההופעה, כי הוא לא יבין מה זה, אם זה להקה שרוקדת, או להקה ששרה או להקת מערכונים. פנינו לנעמי שמר לכתוב לנו שיר, ולצערי הרב היא אמרה שללהקה בשם כזה היא לא כותבת. אחרי כמה זמן היא הבינה שטעתה".

התוכנית הראשונה של הגששים נקראה "שמחת זקנתי", והצגת הבכורה שלה התקיימה ב־29 בנובמבר 1964 במועדון ביפו "הסנטר הכפול", עוד שם שהגה פשנל. זה לא בדיוק עבד בהתחלה. "היו רגעים שהתייאשנו מכל העסק", סיפר בנאי. "היחיד שהאמין היה פשנל. הוא היה צוחק מאיתנו. 'מה אתם מבינים? זה יהיה שלאגר'. חשבנו שהוא השתגע או שהוא לא מבין מה הולך פה. פשה אמר לנו: 'תעשו תוכנית אחת ואחרי זה תהיה לכל אחד מכם דירה, אוטו וטיול מסביב לעולם'. הסתכלנו עליו כעל לא נורמלי".

"מההתחלה פשנל דאג לנו לכל, חוץ מלהחליף לנו תחתונים", אמר פוליאקוב. "הוא דאג שאף אחד מאיתנו לא יתבלט על פני השאר, אלא נתן לכל אחד את המרכז בתורו, דרש שנבוא בהופעה מסודרת ומעונבת, שלא נגדל שיער ארוך ונקפיד על צניעות. פשה גם אמר: אנחנו קיימים כקבוצה. זה לא שייקה, גברי ופולי כשחקנים נפרדים. לא יכולנו לעשות שום דבר מחוץ למסגרת הגשש. בשלב מסוים ידעו שאין מה לחפש אצלנו לבד, ואם רוצים אותנו - קחו אותנו כקבוצה. זה שמר אותנו עממיים ובגובה העיניים, וזה סוד ההצלחה".

בהתחלה ההופעות לא תפסו, אבל שינוי קונספט שהגה פשנל - שינה את התמונה. "בשלב מסוים פשנל החליט שהמערכונים יהפכו לחלק העיקרי והפזמונים יהיו החלק הקצר - וזה תפס", סיפר לוי. "בערב יום העצמאות 1965 עלינו על במת היכל התרבות, וכשהגיטרה החלה את הפתיח של 'מה הוא עושה לה', והקהל שאג, הבנו שזהו, שברנו את תקרת הזכוכית".

במשך 37 שנות קיומם העלו הגששים עשר תוכניות בידור מצליחות שהולידו מטבעות לשון, פיתחו שפה ייחודית והכניסו מערכונים כמו "המכונית המגויסת", "דייג אוהב דגים?", "קרקר נגד קרקר", "הצ'ופצ'יק של הקומקום" ואת סרטי הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר". פשנל השכיל לשדך להם יוצרים ובמאים מהשורה הראשונה דוגמת שייקה אופיר, ניסים אלוני, יוסי בנאי, מוטי קירשנבאום ודני רווה.

"פשנל היה לפעמים זורק רעיונות, שאתה אומר 'יש פה הברקה'", סיפר פוליאקוב. "למשל, בחזרה למערכון 'קפיטריה בטבריה' הוא אמר לי: 'פה אתה תוציא את המלפפון, ותוציא מלפפון גדול'. אמרנו לו שהוא מפריע, הוא נעלב ויצא החוצה ואמר 'אתם עוד תצטערו על זה. אם לא תעשו את זה, לא יהיה לכם מה לאכול'. זה היה איום, שכנראה הוא סחב מהילדות. בסופו של דבר עשינו את הקטע עם המלפפון כמו שהוא רצה, וזה היה שוס".

פשנל גם אחראי לכך שהשלישייה ביצעה בפסטיבל הזמר והפזמון 1970 את אחד משיריה המוכרים ביותר - "מים לדוד המלך". בזמן שביצעו את השיר, הרימו הגששים את ידיהם, ותחתוניהם הלבנים בצבצו מבעד לתלבושת, דבר שעורר סערה. "לא מצאנו מבצע לשיר הזה, אז אברהם פשנל הציע את הגששים", סיפר חנוך חסון, מפיק הפסטיבל. "בתחילה הגששים התנגדו, אבל פשנל הצליח לגרום להם לשיר. איך? הם הפסידו בהתערבות כלשהי. לא היינו מודעים לקטע עם התחתונים, הוא בא לנו בהפתעה. היו שטענו כי האקט לא יפה ואף מביך, והיו שצחקו".

הצלחת הגששים נמשכה לאורך שלושת העשורים הבאים, עד שבשנת 2000 החליטו להתפרק. "הסוף היה לא טוב, היה קרע גדול עם יוסי בנאי, שביים אותנו אז", סיפר פוליאקוב. "יוסי רצה ליצור מחזמר ולא כולנו הסכמנו, וכשלא כולם מסכימים אז אי אפשר לעשות. יוסי מאוד נפגע מזה, הוא קם והלך, וכשהוא טרק את הדלת, פשנל אמר: 'זה הסוף של הגשש'. והוא צדק. הייתה תחושה של אסון באוויר".

"בשלב מסוים גם התעייפנו", סיפר לוי. "ביקשנו מפשה להוריד לנו את כמות ההצגות, הוא הוריד מעט אבל לא התפשר יותר מדי ופחד שנעזוב". בשנת 2000 הוענק לגששים פרס ישראל עבור תרומה לחברה. השמחה על הפרס לא הייתה שלמה, משום שפשנל לא קיבל יחד איתם את הכבוד. השלושה טענו שהפרס נגזל ממנו. "בלי פשה לא היה הגשש", אמר אז לוי. "הוא המציא אותו, הוא יצר אותו, הוא היה הלב שלו". "הוא הרגיש נבגד, וזה היה שבר מאוד גדול בשבילו", סיפרה ניצה, אשתו, בסדרה "פשה". "זה היה פרס שהוא מאוד רצה ולא קיבל".

זמן קצר אחרי קבלת הפרס השלישייה התפרקה. "כיבינו את מדורת השבט, מפני שאחרי 37 שנות גשש לא רצינו להיראות פתטיים ושיגידו שאנחנו לא מה שהיינו", הסביר בנאי בראיון ל"מעריב". "החלטנו לפרוש בשיא".

דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ
(1968)

מלחמת ששת הימים הובילה את מיטב המוחות האומנותיים לייצר תכנים שיחגגו את הניצחון המזהיר של צה"ל. פשנל, שנהג לבקר בכל הפרמיירות של הלהקות הצבאיות כדי לדוג משם את הטאלנטים הבאים, החליט לקחת את גדי יגיל מלהקת פיקוד צפון, דבורה דותן ופופיק ארנון מלהקת הנח"ל, צבי שיסל מלהקת גיסות השריון וציפי שביט מצוות הווי פיקוד דרום. עם שייקה אופיר כבמאי הוא הפיק את "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ", קומדיה צבאית בהשראת המלחמה שכתבו שאול ביבר ויורם טהרלב על מושבניק חסר בינה שזוכה בצל"ש עקב שורה של טעויות.

"שאול ביבר, ראש ענף הווי ובידור, אמר לי: 'מחר מגיע פשנל לראות אותך'", משחזרת שביט. "כשפשנל הגיע, ביצעתי את 'טנגו כפר סבא', ומיד הוא אמר: 'זה זה, בואי מחר ותחתמי'. כשנכנסתי למשרד של פשנל, הוא חיבק אותי ואמר: 'את הולכת לעשות את זה. את תלכי, את תשירי, את תרקדי ותעבדי איתי'. זה הרגיש לי כאילו אני בהוליווד".

"ההצגה לא שרדה זמן רב, כי אב שכול שלח מכתב לפשנל ואמר שאין שום דבר מצחיק בלהפוך את המלחמה הזו לפרודיה", סיפר שיסל בעבר. "פשנל הוריד את ההצגה בשיא הצלחתה".

צץ וצצה
(1969)

בשנת 1969, שנת חייו האחרונה, כתב נתן אלתרמן מחזה לבקשת הבמאי שמואל בונים. המחזה המקורי נגנז. במקומו, הם איגדו שירים שכתב ויצרו את "ערב פזמוני אלתרמן". פשנל, שהפיק את המופע, גייס את רבקה זהר, טליה שפירא, בומבה צור, מנחם זילברמן ועזרא דגן. בהמשך שונה שם המופע ל"צץ וצצה", ומתוכו בלטו השירים "אוריאנה", "זמר שלוש התשובות" ו"גדליה רבע איש", שהושרו בפי רבקה זהר והפכו אותה לכוכבת גדולה.

"זה לא היה קונץ גדול לגלות את רבקה זהר", סיפר פשנל לעמוס אטינגר בתוכנית "חיים שכאלה". "היא הייתה בלהקת חיל הים, אישה נפלאה, היה לה קול נפלא. גידלנו אותה, גם קבענו את התסרוקת שלה, את התלבושת שלה, את הרפרטואר שלה".

ג'אמבו מיוזיקל
(1971)

ב־1971 הגה פשנל את הרעיון להפקת מופע מוזיקלי עם 25 משתתפים ב"תיאטרון העממי" שלו. גודל ההפקה הוביל אותו לקרוא למופע "ג'אמבו", על שם המטוס הגדול. כוכבי המופע היו מוטי פליישר, מירי אלוני, ציפי שביט וניצה שאול, כולם בוגרי להקות צבאיות. מרבית שירי ההצגה כללו את הרפרטואר של הלהקות הצבאיות בעיבודים חדשים, לצד שירים חדשים שכתב יורם טהרלב והלחין המנהל המוזיקלי של המופע יאיר רוזנבלום. במאי המופע היה דני ליטאי.

"לפשנל היה חוש לעשות כסף. הוא עשה דיל חודשי, ולכן היה לחוץ למלא את אולם קולנוע 'דקל' בתל אביב", משחזר מוטי פליישר, אליל נוער בדימוס. "קיבלתי 1,200 לירות פלוס 200 לירות הוצאות אופנוע לחודש. רוב השחקנים קיבלו 800 לירות".

"הייתי צריכה לעשות קטע על סקטים ולשיר, התאמנתי שלושה חודשים וביום הפרמיירה, במהלך חזרה בקולנוע 'דקל' החלקתי ושברתי את הרגל", נזכרת שביט, שהופעתה במופע הפכה אותה לכוכבת גדולה.

"עשו לי גבס לשישה חודשים, ואחרי חודש, כשאני יושבת בבית עצובה על מר גורלי, אני פותחת רדיו ושומעת שיר איטלקי מתוק ששבה את לבי. צלצלתי לפשה ואמרתי לו: 'בוא נתרגם אותו, בוא נשיר אותו'. למחרת כבר היה תרגום של יורם טהרלב לשיר 'כולם הלכו לג'אמבו', עם טקסט שעסק במה שקרה לי עם הגבס. הקלטתי את השיר ושעתיים אחרי זה הוא כבר היה ברדיו. זה היה שלאגר, מתנה שקיבלתי מפשה".

שוקולד מנטה מסטיק
(1972־1978)

ירדנה ארזי, רותי הולצמן ותמי עזריה, שלוש חברות, משוחררות טריות מלהקת הנח"ל, הוחתמו ב־1972 במשרדו של פשנל. באותה שנה הוא יזם מופע מוזיקלי בידורי, "קונגרס הצחוק הציוני הראשון", שעסק בהווי החיים בתל אביב הקטנה של שנות ה־30 וה־40. שלוש הבנות צוותו לשיר יחד.

כמרבית הפקותיו של פשנל בשנים הללו, גם המופע הזה גרף הצלחה מסחררת. הוא שינה את שמו ל"שוקולד מנטה מסטיק", הקריאה של מוכרי הממתקים בכניסה לבתי הקולנוע. "כשראיתי את השלישייה הזו, את האיכויות שהיו לבנות האלה ואת הרצינות, זו הייתה חוויה מאוד מהנה", סיפר פשנל. "הן כל הזמן היו ביחד, וזה חלק מהדבק והקסם שלהן".

השלישייה נשלחה על ידי פשנל לבצע את השיר "אברא קדברא" בפסטיבל שירי הילדים שנערך באותה שנה. הן זכו במקום השני. "המפיק אבשלום רובין ביקש מפשנל את ציפי שביט לפסטיבל. פשנל אמר לו: 'אם אתה רוצה את ציפי, אז תיקח את שוקולד, מנטה מסטיק", סיפרה הולצמן בעבר.

ההצלחה הביאה אותם להבין שכדאי להפוך את ההרכב לקבוע, כקונטרה נשית לבייבי של דשא - הגששים. "לא ידענו להגיד לא לפשה", אמרה הולצמן. "הוא דאג לנו כמו אבא".

עזריה עזבה בשנת 1973, ואת מקומה תפסה לאה לופטין, חברתן של ארזי והולצמן ללהקת הנח"ל. עם להיטים כמו "חגיגת אביב", "שירים הם חברים" ו"יש לי שמש", הלהקה הפכה פופולרית. ב־1976 היא נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון שנערך בהולנד, וביצעה את השיר "אמור שלום", שזכה במקום השישי.

בעקבות ההופעה באירוויזיון סגר פשנל לשלישייה סיבוב הופעות באירופה. עד 1978 השלישייה נהנתה מהצלחה מסחררת עם מופעים, אלבומים ולהיטים נוספים. אך ארזי ולופטין החליטו לעזוב. "היינו שלוש סולניות, ובאופן טבעי כל אומן, בייחוד בגילים האלה, רוצה לבוא לידי ביטוי באופן עצמאי", סיפרה ארזי בעבר. "נשארנו חמש שנים יחד בגלל שהיינו חברות. לכל אחת היה טעם ורצון אחרים משלה. עזבתי כשהבנתי שאנחנו בצומת דרכים בתחושה שכל אחת הייתה בתוך ענייניה. מיצינו".

פשנל ניסה להציל את המצב עם שתי טאלנטיות חדשות שהחתים במשרדו, עפרה חזה וישראלה קריבושי, אך הרכב זה לא שרד והתפרק כעבור חודשים ספורים. "לפני שסדנת תיאטרון שכונת התקווה התפרקה, הזמנתי את פשנל לראות את ההצגה האחרונה שלנו", סיפר בצלאל אלוני, מנהלה האישי של עפרה חזה. "פשנל התרשם והתלהב ורצה להחתים את עפרה חזה, אבל היא לא רצתה".

אחרי שהתרצתה, ועם החתימה על החוזה, פשנל צירף את חזה לשלישייה. אחרי תקופת חזרות קצרה הן נסעו לסיבוב הופעות בפינלנד. "אחרי שבוע עפרה צלצלה אליי מפינלנד ואמרה לי: 'אני לא רוצה להיות בשלישייה, זה לא בשבילי. תדבר עם פשנל'", אומר אלוני. "דיברתי עם פשנל, ואחרי שהבנות חזרו לארץ השלישייה התפרקה".

"אחריהן לא הצלחתי באמת להרכיב עוד שלישיות, הן היו משהו חד־פעמי", סיפר פשנל. עם עופרה חזה הוא המשיך לעבוד. "הכנסתי אותה לסרט 'שלאגר' בהשתתפות הגששים, למרות שהיא לא שחקנית, כי רציתי שהיא תצליח ותתפרסם", הוא סיפר.

"היו מאבקים בין פשה לצביקה פיק, כי צביקה רצה את רותי נבון לתפקיד הזה, אבל פשה האמין בי, רצה אותי והתעקש עליי", סיפרה חזה. "כששרתי את 'שיר הפרחה' באולפן, צביקה הקליט את השיר בסולם אחד גבוה יותר בהרגשה שלא אצליח לעלות למעלה ולשיר גבוה, אבל התאמצתי והצלחתי וזהו".

כוורת
(1973־1976)

עד שהכירו חברי להקת כוורת (דני סנדרסון, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין, אפרים שמיר, יוני רכטר ויצחק קלפטר) את פשנל - הם היו הרכב כושל שלא הצליח לראות את הפריצה המיוחלת באופק.

אופרות הרוק שיצר סנדרסון בהשתתפות חברי הלהקה לא הצליחו לעניין את חברות ההפקה; השירים שהוציאה הלהקה לרדיו במימון עצמי לא הושמעו; וכל משרדי האמרגנות בארץ סירבו לעבוד עם הלהקה כי תפסו אותה כאוונגרדית, מוזרה ולא מובנת. בחושיו החדים הפך פשנל במו ידיו את כוורת ללהקה הישראלית המצליחה ביותר בהיסטוריה. הוא היה המפיק הראשון שהאמין בהם וזיהה את הפוטנציאל הגלום בלהקה.

התפנית בגורלה של הלהקה אירעה באפריל 1973, יום העצמאות ה־25 של ישראל. גוב ושמיר הוזמנו, בנפרד, להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון, אז האירוע המוזיקלי הממלכתי והפופולרי במדינה. גוב שר את "יעלה ויבוא" בסגנון רוק'נרול, ושמיר חבר לבת מחזורו מימי להקת הנח"ל ירדנה ארזי ולחנן יובל לשיר המורכב "ליל חניה".

אומנם השניים לא זכו בפסטיבל, אבל השתתפותם השתלמה להם, כי פשנל, שנכח באולם כדי לזהות טאלנטים, ניגש לגוב מאחורי הקלעים והציע לו חוזה. גוב סיפר לו על כוורת והזמין אותו לפגוש את חברי הלהקה. "השם כוורת סקרן אותי", אמר פשנל. "כשגידי שאל אם אני רוצה לראות אותם, אמרתי לו שכן.

בפעם הראשונה שראיתי את הלהקה בחזרה, הם הציגו את 'אופרת פוגי'. חשבתי שמדובר בחומר המוזיקלי הטוב ביותר ששמעתי מאז שעבדתי עם להקת התרנגולים בעשור הקודם. לא הבנתי מדוע חומר כזה מונח ככה, ואמרתי להם שאם הם רוצים שאחתים אותם, אפיק ואייצג אותם, הם מוכרחים להיפטר מהקונספט של אופרת רוק ולבנות תוכנית רגילה שתורכב משירים ומערכונים, כמו שהם היו רגילים בלהקת הנח"ל.

"חלק מחברי הלהקה, כולל סנדרסון, התנגדו להצעה זו, אבל בסופו של דבר הם הסכימו ויצאנו לדרך. בהתחלה הצעתי להם להיות שותפים שלי ושנחלק בינינו את הרווחים. כל חברי הלהקה, חוץ מפניגשטיין, סירבו להצעת השותפות ורצו שכר חודשי קבוע. אמרתי להם: 'תראו, אחרי כמה הצגות האולם יהיה מלא, ואתם תציצו דרך הווילון ותספרו את הקהל ותרגישו את האחוזים שהפסדתם'. בסוף הם אכלו את הלב. אבל לא משנה, בסוף נתתי להם משכורת יותר גבוהה".

לאחר שהשיר "פה קבור הכלב" דשדש במצעדי הפזמונים, הגיעו "המגפיים של ברוך", שצעד במקום הראשון, ו"שיר המכולת", שבישרו את נסיקת הלהקה, שגם מלחמת יום הכיפורים לא הצליחה לעצור. במצעדי הפזמונים השנתיים זכה "המגפיים של ברוך" בתואר "שיר השנה", והלהקה עצמה זכתה בתואר "להקת השנה" עוד בטרם הוציאה את אלבום הבכורה שלה.

"פשנל היה ברומטר של המזג הישראלי", סיפר פעם סנדרסון. "הייתה לו אוזן מאוד רגישה לטיימינג ואיך שיר צריך לבוא. כשהוא היה מגיע לחזרה, היינו מנגנים יפה ושותקים כמו ילדים טובים. הוא היה מאוד אוהב להיעלב, הוא השתמש בעלבון כנשק למשא ומתן".

כשיצא "סיפורי פוגי" בנובמבר 73' - הפכה כוורת רשמית לתשובה הישראלית לביטלס, לפחות בסטנדרטים ישראליים. בשנת 1974 נשלחה לייצג אותנו באירוויזיון שנערך בברייטון עם "נתתי לה חיי", וזמן קצר אחרי כן יצאה בתוכנית שנייה - "פוגי בפיתה", שהעניקה לה בפעם השנייה ברציפות את תואר "להקת השנה".

"כשהתחלנו לעבוד על התוכנית השנייה, הם אמרו לי 'למדנו לקח, ואנחנו רוצים להיות שותפים שלך בהכנסות'", סיפר פשנל. "אמרתי, בבקשה. כשבאתי לחזרות בתוכנית השנייה, שמעתי שסנדרסון כתב שיר אחד, קלפטר כתב שיר אחד, שמיר כתב שיר, רכטר כתב שיר אחד. בתוכנית הראשונה סנדרסון היה הכותב המוביל, ואני חושב שבזכותו קמה להקה. הם כולם היו כישרונות אחד אחד, כל אחד היה מוכשר, אבל כל אחד רצה לכתוב שיר, ושירים נפלאים, אבל הם לא היו שירים לתיאטרון אלא לרדיו, וזה החל ליצור מתחים בינם לבין עצמם".

בתוכנית השלישית "צפוף באוזן" (1975) כבר התחלקו רוב חברי הלהקה בכתיבת השירים, ו"גוליית" מתוכה זכה בתואר "שיר השנה" והעניק ללהקה בפעם השלישית ברציפות את תואר "להקת השנה". בשנת 76' שלח פשנל את הלהקה לסיבוב הופעות בחו"ל, לצורך כך תרגם סנדרסון את הלהיטים המוכרים לאנגלית, אך הקהל התעקש לשמוע את הגרסאות העבריות. באותו סיבוב ההופעות התגברו החיכוכים בין חברי הלהקה ובסיומו היא התפרקה, לא לפני שזכתה בשנת 1976 בפעם הרביעית ברציפות בתואר "להקת השנה".

איפי טומבי
(1976)

"איפי טומבי" היה מחזמר דרום אפריקאי שנוצר בשנת 1974 על ידי היוצרות הדרום אפריקאיות ברטה אגנוס ובתה גייל לאקייה, אשר גולל את סיפורו של צעיר שחור שעוזב את הכפר שלו ואת אשתו הצעירה כדי לעבוד במכרות הזהב ביוהנסבורג. המחזמר נקרא במקור "The Warrior" ויצא גם על תקליט, שהפך לרב־מכר עולמי עם שירים במקצבים אפריקאיים המשלבים פופ ודיסקו.

המופע הוצג בהצלחה ברחבי אירופה, והפזמונים מתוכו עלו לראש המצעדים הבינלאומיים. בשנת 1975 הביא פשנל את המחזמר לישראל, הימור שהביא הצלחה אדירה עם למעלה מ־150 אלף צופים. "עשינו 42 הצגות בהיכל התרבות, וזה הביא לנו הרבה הרבה ברכה. הקהל חטף את כל הכרטיסים", סיפר פשנל בסדרה "פשה". "בשנת 77' הבאנו את הלהקה הזו לניו יורק, והקהל קיבל אותה נפלא, אבל פתאום הופיעו 'כושים' ועמדו עם שלטים ולא נתנו לקהל להיכנס, בטענה שזו הצגה שממומנת על ידי ממשלת דרום אפריקה".

ההפגנות הזועמות של ארגונים אפרו־אמריקאיים בפתח התיאטרון הביאו את פשנל להפסיק את המופע. כדי למזער הפסדים, הוא ערך סיבוב הופעות עם הלהקה באירופה וביפן.

גזוז
(1978־1980)

בשנת 1978, כשנתיים אחרי שלהקת כוורת התפרקה, הקימו דני סנדרסון ופשנל להקה נוספת - גזוז. בשונה מכוורת, גזוז הייתה שותפות עסקית של סנדרסון ופשנל, ושאר חברי הלהקה הועסקו כשכירים.

בלהקה היו חברים גידי גוב ומזי כהן, הבסיסט והזמר מוטי דיכנה, הפסנתרן דני פאר, המתופף שלמה חממי ונגני כלי הנשיפה מאיר שפייזר, גרי רזניק וזיו בן. היא ביצעה שירים שכתב והלחין סנדרסון בסגנון ביג בנד פופי מתקתק ורך.

החזרות נערכו במרתף משרדו של פשנל בתל אביב. בדצמבר 78' הושק מופע הבכורה, וכעבור שנה יצאו שני אלבומיה היחידים ("גזוז", "גלגול שני"), שכללו להיטים כמו "רוני", "אמא ודני", "תשע בכיכר", "תה עושה סחרחורת", "חללית" ו"היא לא תדע".

למרות ההצלחה, הלהקה התפרקה באפריל 1980. "ההופעה האחרונה שלנו הייתה בקיבוץ, והיא נחלה כישלון מוחץ: הקהל שהגיע מילא את שתי השורות הראשונות, וכל שאר הכיסאות היו ריקים", נזכר שפייזר. "בסוף ההופעה פשנל אמר לנו: 'חבר'ה, אני לא פילנתרופ, ממחר תחפשו לכם עבודה חדשה', וכך הלהקה התפרקה. כשהוא הבין שהוא בהפסדים, הוא ידע שהוא לא יכול להמשיך עם זה".

איצ'ה
(1994־1997)

אחרי שורה של הפקות כושלות יחסית, שלא הניבו לפשנל רווחים כלכליים, הוא זכה ללהיט הגדול האחרון שלו, הפעם בטלוויזיה. בשנת 1994 הפיקו פשנל ואשתו ניצה בחברת ההפקה הפרטית שלהם את הסיטקום המצליח "איצ'ה", בכיכובם של ספי ריבלין ועליזה רוזן, פרי יצירתם של ילדיהם, גשש ושירילי (שגם ביימה).

הסדרה עסקה בחיי משפחה ישראלית המורכבת מזוג הורים, איצ'ה שולמן (ספי ריבלין) סדרן מוניות במקצועו ואשתו עקרת הבית שפרה (עליזה רוזן), וכן בתם שולי (שגית אמת) ובעלה ציון (אבי טרמין), שכונה "ג'חנון", המתגוררים עמם בדירתם הקטנה. לסדרה, ששודרה בזכיינית "רשת", הופקו 42 פרקים, והיא מוקרנת בשידורים חוזרים עד היום.

"נפגשנו לראשונה בשנת 1984 על הדשא בכפר המכביה, כשהוא מייצג את הגשש החיוור בצד השמאלי של המפה (המערך) ואני מייצג את הצד הימני (הליכוד) בתעמולת הבחירות", סיפר ריבלין. "נפגשנו והתחיל רומן מאוד יפה. פשה מבחינתי הוא דמות מורכבת ביותר, הוא בעת ובעונה אחת אבא, חבר והבן שלך.

יש לפשה את היכולות להקסים אותך, הוא כובש אותך. בשנת 1990 העלינו יחד את התוכנית הראשונה שלנו 'אשתי ברירת קנס', שהופענו בה מעל ל־300 פעם, ופשה כתב כמעט את כל התוכנית הזו, ולעבוד איתו זה דבר מרתק ביותר. לגבי 'איצ'ה', תכננו לצלם ארבעה פרקים, כי לזה קיבלנו אישור, וזה היה כל כך מצליח שצילמנו 42 פרקים".