עוד שנים רבות ידובר על המלחמה הנוכחית וכל מה שהיא מביאה איתה. אחת ההשלכות הידועות והנוכחות ביותר, היא ההתמודדות עם פוסט טראומה וחרדות שמגיעות בשל מצבי הקיצון והלחימה. היצירה של עמית אבני, מוזיקאי ויוצר בן 22 מדברת בדיוק על זה.
כחייל מילואים ששירת בעזה יותר ממאה ועשרים ימים בחודשים האחרונים, פלוס שירות סדיר, קרבי ואינטנסיבי לפניו בגדוד 13 של גולני, הוא חי את המציאות הכאוטית של חייל בתוך מלחמה גם כשהוא נמצא בבית. כמו אצל חיילים רבים, השירות הצבאי מייצר רגשות של כאב, פחד וחוסר אונים. אבל במקרה של אבני, כשהרגשות מציפים אותו, הוא מתרגם אותם ליצירה ולמוזיקה ובכך נותן לעצמו מזור.
בשנה האחרונה הוא עובד על אלבום בכורה שחלק גדול משיריו נכתבו בין סבב לחימה אחד לשני. "מכונות של מלחמה", שמילותיו נכתבו באחד מקיבוצי העוטף שהפך לשדה קרב, נפתח בציטוט משיר בשם "The Road Not Taken" של משורר אמריקני בשם רוברט פרוסט.
בשיר המקורי, פרוסט מדבר על הצורך לבחור בין שתי דרכים, כאשר גם אחרי שהוא בוחר באחת מהן, הוא ממשיך להתלבט האם זו הייתה ההחלטה הנכונה. עמית לקח השראה מהשיר והביא את המשמעות למקום שלו ולמציאות חיינו – פה, במדינת ישראל, אין לנו בכלל את האופציה לבחור בדרך השנייה. אנחנו נולדים כאן ולכן מחויבים ללכת בדרך הראשונה שמשמעותה להתגייס, להילחם ואולי גם לא לחזור.
ועל השיר הוא מספר כך: "השיר נכתב מתוך ההבנה והכאב שאנחנו נצטרך להילחם לנצח. ואמנם המוזיקה תהיה שם, אבל תמיד בצל הקרבות והכאב. כשכתבתי את השיר לא יכולתי שלא לחשוב על האחיין שלי שבקרוב ייוולד. כשאפגוש אותו אדע שלא אוכל להגיד לו: 'אל תדאג, כשתהיה גדול, כבר לא יהיה צבא', כי אני יודע שזה לא נכון. זה כבוד גדול מבחינתי להילחם עבור המדינה שלי, אבל הכאב על החברים שלי שנפלו ונפצעו גדול אפילו יותר. כולי תקווה לימים טובים יותר של שקט, שכל החטופים יחזרו בשלום, ושהלוחמים, ובהם גם אני, יחזרו הביתה כמה שיותר מהר חזרה לחיבוק הוריהם ולשגרת חייהם".