מחר (שני), כמה ימים לפני יום ה־30 למותו, ייערך במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב המופע “חברים שרים אדם”, לזכרו של הזמר אדם שהלך לעולמו לפני כחודש ממחלת הסרטן. אחת ממפיקות המופע היא מירי פרלמן, מי שהייתה המנהלת האישית וחברתו הקרובה של אדם במשך כ־30 שנה וגם סעדה אותו בימיו האחרונים, עד למותו. בראיון לפודקאסט "מעריב" היא סיפרה על הדרך הארוכה שעשו ביחד.
את זוכרת את הפעם הראשונה שפגשת את אדם?
"הייתי חיילת משוחררת, בת 20. קיבלתי עבודה ראשונה במשרד של שלמה צח, שהוא חבר נפש שלי, ודבר ראשון שלמה לקח אותי לראות את הכוכב הכי גדול שיש לו במשרד, וזה היה אדם. הגענו לסינרמה וראיתי פשוט טרפת של אנשים סביבו. מלא דוגמניות בבגדי ים. זה כאילו חייזר שהנחיתו אותו במקום אחר. עשו בינינו היכרות והפגישה הבאה שלנו הייתה כשבאנו אליו הביתה, לדבר על מה הולך לקרות איתו בשבוע הקרוב. זה רגע שאני לא אשכח בחיים. היה לו בסלון מעיל יפהפה, שעלה אולי אלפי שקלים. הסתכלתי ואמרתי לו ‘איזה מעיל יפה’. ואז הוא פשוט שם אותו עליי ואמר ‘קחי, שלך’. זה היה אדם”.
איך זה היה לנהל את אדם בשנים של "אין מוצא" ו"סוד", כשהוא הכוכב הכי גדול בארץ ואת נמצאת שם לצדו?
"זה באמת היה טירוף שאי אפשר לתאר אותו. אני זוכרת שהייתי מסיידת קירות כי היינו מגיעים למשרד כל בוקר, וכל הקירות היו מלאים בקשקושים של המעריצות. היו גונבים לנו את הדואר של המשרד. היו גונבים את הזבל. בכלל לא ידעתי שיש כזה דבר. אני נפלתי לתוך סיטואציה, שבאמת לא הבנתי איך היא מתנהלת". אבל, אומרת פרלמן, "כבר אז, בתור ילדה צעירה, הסתכלתי עליו וראיתי שהוא לא שמח. הלב שלו היה עצוב. רק אחרי הרבה שנים, כשעשיתי את הסרט 'חיים ואדם' באמת העמקתי לתוך הסיפור המשפחתי, האישי שלו. הוא גדל בבית קשה, עם אמא ניצולת שואה שסבלה ממאניה דיפרסיה. הוא סחב המון־המון כאב בלב שלו".
וביום אחד, כל המעריצות שמחכות לו בדלת נעלמות?
"זה לא היה ביום אחד, זה לקח כמה שנים. אבל כן חשוב להגיד שזו הייתה אהבה שהיה בה איזו אובססיה שהיום אין אותה, כי יש היום רשתות חברתיות ודברים כאלה. אבל אז זה היה לחכות לך מתחת לבית. אני זוכרת שהוא היה מתקשר ואומר 'אני יושב בחושך כי מציצים לי מתחת לחריץ של הדלת. אז אני לא יכול להדליק את האור'".
הוא היה אומלל בשנים האלה?
“אני חושבת שהאומללות נבעה מכמה דברים. קודם כל, לא מספיק נתנו הזדמנות להכיר את הפרסונה שהוא".
כי אם אפילו זה לא השם שלך, אז איך באמת יכירו אותך?
“נכון. שם באמת היה עניין כזה. אבל אם אתה לוקח עוד אחורה בזמן, הוא רצה להיות שחקן, זמר ורקדן. זאת אומרת, לשם הוא כיוון".
אבל הוא לא רצה את ההצלחה הזאת או שהוא לא ידע לעכל אותה?
“אני חושבת שכל אחד שנופל עליו כזה דבר, גם אם זה הדבר שהוא הכי רוצה, לא בטוח שהנפש שלו מסוגלת להכיל את זה, ואם היא מסוגלת, לא להרבה זמן. באיזשהו שלב צריך רגע לנשום, צריך רגע להבין שזה קשה וזה בולע אותך. שנינו מכירים את המקצוע הזה. אני במקצוע הזה עשרות שנים. עבדתי עם המון אמנים. זו קרוסלה. אתה כל הזמן נמצא במקום אחר בקריירה. אתה רגע אחד למעלה, שנייה אחרי זה אתה על הרצפה, שנייה אחרי זה אתה שוב עולה למעלה. החוכמה היא לשרוד במקצוע הזה, והיא נובעת מזה שבאמת הנשמה והנפש שלך הן של אמן, ואתה לא יכול לעשות שום דבר אחר. אז גם אם אתה תעמוד על פח אשפה באיזשהו מקום, או גם אם תעמוד בפארק הירקון מול מיליונים, אתה תמיד תהיה מצוין. וזה מה שהוא היה".
“תוך שבועיים קרה נס”
בסוף 2017 הגיע אדם לבית החולים איכילוב לניתוח להוצאת כיס מרה, אלא שהניתוח הסתבך והוא השתחרר מבית החולים רק אחרי כמה חודשים. "זה היה ניתוח שהכנסנו לו לתוך הלו"ז, והוא יצא ועשה שתי הופעות, ואז פתאום קיבל צהבת. ואז התברר שאיזו אבן איפשהו נתקעה, וצריך עוד ניתוח", אומרת פרלמן.
"עמדנו שם בחוץ, וראינו אותו במצב קשה ביותר, והחלטנו שאנחנו פשוט נפנה למקום היהודי שלנו, ונבקש מעם ישראל ממש להתפלל לרפואתו. זה היה מדהים. הטלפון שלי קרס. אנשים בחוץ לארץ עשו הפרשות חלה. אנשים בכל מיני מקומות שלחו לנו 'אנחנו עושים ככה, ואנחנו עושים ככה, ואנחנו מתפללים לרפואתו'. ומה שם האמא ומה שם הזה. ומה שהיה מדהים, אנשים יכולים להסתכל ולהגיד שאני הזויה, אבל תוך שבועיים קרה נס והוא עבר לשיקום", היא מוסיפה.
אחרי האשפוז הזה הייתה לו תקומה מחודשת. הצגות ומופעים וכתבות. פתאום הוא חזר ונזכר כמה אוהבים אותו.
“נכון, היה משהו מדהים בזה שכל האנשים שהם לאו דווקא קהל שלו, פשוט עם ישראל המופלא, פשוט הרגיש שיש לו חלק ברפואה של אדם. הוא הסתובב ברחוב ממש אסיר תודה כי כל בן אדם אמר לו 'התפללתי עליך, התפללתי עליך'. אני לא כל כך אוהבת את המילה 'קאמבק', כי אמנים הם הרי כל הזמן במקום כזה ואחר, אבל הייתה עדנה מחודשת. פתאום רצו אותו לכל דבר. הוא הופיע בחו"ל ובארץ, הופיע עם אביב גפן. פתאום היו המון דברים, וזה מאוד שימח אותו וחיזק אותו. ואז הייתה קורונה".
פרלמן מספרת עוד: "לפני האשפוז השני הוא התקשר אליי וסיפר שחושבים שיש לו סרטן. הוא עשה ביופסיה וכשהגיעו התוצאות שלה, זה היה הכי קטלני והכי חסר סיכוי. אני זוכר שאני ואת היינו בטוחים שהפעם הוא יבחר באיכות החיים כי הוא ידע שאחותו מתה מאותו גידול ושהסיכויים קטנים. למרות זאת הוא בחר להילחם ולעשות הכל כדי לחיות".
ומוסיפה: “אני אגיד לך יותר מזה. בפגישה הראשונה עם פרופ' וולף, אדם שאל אותו כמה אנשים מכל אלה שהוא טיפל בהם יצאו מהדבר הזה. אז פרופסור וולף אמר לו שאחד. ואדם אמר לו 'אני אהיה השני'. זאת אומרת שהוא בא במטרה להילחם למרות שהוא ידע שזאת מחלה קשה ביותר. הוא לא ויתר, הוא רצה להילחם, הוא רצה אפילו להרוויח עוד כמה שנים".
היא אומרת: "הוא היה מדבר איתי על זה, 'אולי יהיה לי עוד שנתיים, אולי יהיה לי עוד שלוש שנים, אולי לא'. במהלך השנה הזאת היו גם רגעים שהוא היה אומר לי 'את יודעת מה? היום הזה היה שווה. הייתי עם הכלבה, וליטפתי אותה היום, והכנתי אוכל'. בשנה האחרונה הוא גר עם חברה מאוד־מאוד אהובה שלו, יונה, והיו להם גם רגעים. ולפעמים בשביל הרגעים האלה, אתה אומר כן, אני רוצה".
פרלמן אומרת: “אני חושבת שכל מה שהוא בחר היה נכון לו. הוא על כיסא גלגלים, עם מחולל חמצן, הוא היה יוצא החוצה, אוכל ארטיק ואומר לי 'שווה'. אמרתי את זה בהספד שלו. הייתה במחלקה ילדה מקסימה, שכל פעם שהיא הייתה עוברת לידו, הייתה עושה לו 'אין מוצא!' והם כאילו עברו את כל הדרך יחד. יום אחד, ממש בשבוע האחרון, ראינו שהוציאו אותה עם מיטה. ואני חששתי שאם הוא יראה אותה פנים מול פנים, זה יפיל אותו. הוא התעקש. לקחתי אותו אליה. הוא אמר לה שימי את משקפי השמש. תחייכי. לא משנה איפה נהיה מחר, לא משנה איפה את, ולא משנה איפה אני אהיה, תחייכי. ואנחנו מצטלמים עכשיו ככה, ועושים 'אין מוצא'. והוא הצליח לגרום לה לחייך. אחר כך הלכנו משם, והוא התפרק. אבל זה היה לו נורא חשוב".
"שמעון שירזי זו הייתה אהבה מאוד גדולה שבשנות השמונים אי אפשר היה לשים אותה בפרונט. הוא אמר לי 'זו האהבה של חיי, ואני מצטער שלא היו לנו ילדים. יש בזה משהו... הוא אף פעם לא אמר את זה".
איך היה לראות אותו עוד פעם מחובר לצינורות?
"אני הבאתי את עצמי למצב שאין אותי, יש אותו. אני נמצאת רק בשביל לגרום לו לעבור את הימים האלה הכי טוב שאפשר, הכי בשלמות עם עצמו. כל מחשבה שעברה לו בראש, מיד רצנו ועשינו אותה. החל מהדבר הכי קטן ועד הדבר הכי גדול, שזה המופע הזה והתרומה הענקית, שהוא ממש היה מעורב. הוא רצה לדעת אילו שירים יהיו ואילו אמנים ישתתפו, והוא שמח נורא על אלה שאמרו כן בהתחלה. אני לא יודעת אם הוא בסופו של דבר כבר היה ממש מחובר לזה, אבל התחלנו לדבר על זה כבר באפריל, והוא היה חלק מכל הדבר הזה".
ופתאום את מוצאת את עצמך לא מנהלת, אלא אחות סיעודית. זה לא פשוט גם פיזית.
“זה היה מאוד קשה. אלה באמת רגעים שזה אדם מול אדם. כבר אין פה הגדרות של סוכנים, אנחנו כבר מזמן הפכנו להיות סוג של משפחה. זה לא קרה ביום אחד, והוא בחר את האנשים שהוא רצה שיהיו ליד מיטתו בימיו האחרונים. אלה היו יונה, דודי ואני, ואני יכולה להגיד לך שהיו רגעים קשים".
מאיפה היכולת לסעוד פיזית בן אדם?
“אני חושבת שיש פה רק מילה אחת - אהבה. אין מילה אחרת. אנחנו עשינו כל מה שצריך".
האהבה הזאת עלתה לך במחיר כלכלי מאוד כבד, כי המשרד שלך ושל שלמה שם את כל האמנים האחרים בצד ואמרתם 'אנחנו נמצאים עם אדם, זה המבחן שלנו'.
"זה נכון, אבל אני לא מתחרטת לרגע. אני חושבת שעם כל הקושי זאת הייתה זכות עצומה ללוות אותו. אני יכולה לדבר איתך ברמה הרוחנית. אני אדם רוחני ואני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, ומי שהולך איתנו כברת דרך ומכיר אותנו יודע שנעמוד לצדו. אני זוכרת שפעם אחת הוא אמר לי, 'אתם לא תעזבו אותי עכשיו, נכון?', ואמרתי לו, 'מאיפה הבאת את המשפט הזה? אנחנו לא נעזוב אותך עד השנייה האחרונה'. יותר לא דיברנו על זה כי הוא ידע שלא נעזוב אותו. שלמה היה לצדו, כל המשרד".
היא מספרת: "השותפה שלי אפרת פוגל אימצה את הכלבה, שזה היה הדבר שהכי הטריד אותו כל הזמן - מה יהיה עם ג'וי. יונה נתנה לו בית והייתה רצה מהבוקר עד הלילה להכין לו את הדבר הכי טעים שהוא מדמיין כדי שאולי יהיה לו תיאבון והוא יוכל לאכול את זה".
ספרי על המופע לזכרו שיתקיים מחר.
"הוא ייערך קצת לפני השלושים כי לא רצינו לדחות את זה כדי שלא ייכנס לשלושת השבועות. אמרנו, זה מה שנקבע מההתחלה, וזה מה שנעשה. המופע יהיה מפגן של אהבה, שזה היה אדם. המון אנשים שרוצים להגיד לו תודה ויספרו על הקשר ביניהם דרך השירים שלו, דרך סיפורים אישיים. אנשים נרתמו באהבה עצומה, במיוחד כשהם הבינו שכל ההכנסות ילכו לתרומה על פי בקשתו. שמענו בשבעה סיפורים מרגעים פרטיים שהיו לו עם אנשים, כמו זמרים שהוא עבד איתם בתחילת דרכם, אפילו בשנים הקשות כלכלית. הם זוכרים שהוא ממש נתן להם טיפים איך לעמוד על הבמה".
בשבוע הבא יחול יום השלושים לפטירתו של אדם, ופרלמן חושפת מה הוא ביקש שיהיה כתוב על המצבה שלו. "הוא נתן משפט אחד: 'לוקח פסק זמן מהעולם'", היא אומרת ומוסיפה: "אני עדיין מחכה שהוא יתקשר איזה רגע. פתאום אני אומרת, רגע, אולי הוא שלח לי איזה... אנחנו עוד מחזיקים ברגעים האחרונים האלה. קשה, קשה. אנחנו מתגעגעים, ואני מאמינה שבמופע הזה יהיו הרבה עוצמות והרבה אהבה".
את הריאיון המלא ניתן למצוא בפודקאסט מעריב באתר.