הזמר קובי אפללו כבר מתקרב לגיל 50, אבל לא מפחד. "יש בי משהו שתמיד חיבק את הגיל. אולי בגלל שבמשפחה שלי מתבגרים יפה, כל המשפחה של אבא שלי, יש לו עשרה אחים ואחיות, אז חמישה אחים, כולם כאלה, אתה יודע, ריצ'ארד גירים כאלה, אז אני מקווה שגם אני אהיה ככה".
"לא הבנתי אז את משמעות השיר": יהודית רביץ חוזרת לשיר שהלחינה בגיל 15
איתמר בן גביר הגן על אייל גולן והותקף: "פרובוקציות ואצבע בעין"
18 שנים אחרי הפריצה הגדולה עם "בא מן השתיקה", אפללו כבר לא בודק כמה פעמים משמיעים אותו ברדיו. “היום אני פחות בודק את זה כל יום. בהתחלה זה היה ככה. מאוד חשוב לך בשנות הפריצה להיות מושמע. אתה רוצה לקבע את עצמך. אני זוכר שהיו תקופות שכל יום הייתי מסתכל ואומר אולי היום יהיה שינוי מגמה כלפיי".
יש לך הרבה קלאסיקות, אתה ממלא אולמות, בנות ששמעו אותך בגיל 25 עדיין מגיעות היום בגיל 45 לערב בנות להופעה שלך. יש היום כבוד פה לזמרים שמתבגרים?
“אני לא יודע. בארצות הברית למשל, האמנים היותר מבוגרים, במיוחד בתעשייה הכי גדולה שם, שזה הקאנטרי, כמו קני רוג'רס, ווילי נלסון ודולי פרטון, הם יותר מכובדים. כמה אמנים ישראלים בני 60 אתה מכיר שעובדים? כמה בני 45 ומעלה? ניקח אמן ענק כמו אהוד בנאי או מוש בן ארי. כמה מהם הביאו שיר שאתה מכיר? שכל המדינה מכירה, שאמא שלך מכירה, שהאחיינית שלך מכירה? אתה חושב שזה בגלל שאין יצירתיות כמו בגיל 20? לא, הכישרון לא הולך לאיבוד".
"השירים עדיין נשארים טובים. פשוט משהו קרה. הברדק שאני מדבר עליו זה שאין את הדרך להנגיש שיר חדש לכל בית בישראל. תעשיית המוזיקה עברה הפרטה. פעם היו ארבע ספינות בנמל הזה שנקרא תעשיית המוזיקה. היה את NMC, את הליקון, את הד ארצי, ואת פונוקול והיו עוד כמה חברות הפצה מסביב. אם רצית באמת להגיע לרדיו, היית צריך להגיע לשם. החברות האלה גם היו מסננת מאוד-מאוד חזקה לאיכות".
היום כל אחד יכול לפתוח אולפן ביתי ולהביא להיטים והצלחות. אולי המאבק הזה שהובלתם הרבה שנים להכניס יותר שירים לפלייליסט ולהוסיף את השירים, גרם לכך.
"אני אף פעם לא הייתי במאבק הזה, וגם תמיד חשבתי משהו אחר. אני הייתי מעדיף, וגם דיברנו על זה פעם, שייכנס לי שיר אחד בשנה או בשנתיים, אבל שיקבל השמעות ושהוא יהיה להיט. אם אתה שואל אותי, אז הייתי מוציא גם שיר אחד בשנה, זה הרבה פחות כסף. הייתי מוציא שיר אחד בשנה שאני יודע שבטוח יצליח. אתה מבין? היום כשאין אלבומים, אתה יודע כמה עולה שיר? בין 50 ל-60 אלף שקלים בלי קידומים".
"אתה כבר ב-40-35, וכדי בכלל להיות קיים ברשתות, פחות מ־15 אלף שקלים לא עובד. כדי להיות באינסטגרם, בפייסבוק, בטיקטוק, כדי להגיע למצב שאתה בכלל מניע, שאתה מודיע לעולם. יותר מזה, אני אגיד לך מה, גם אין טוק שואוז. פעם היה לך את אלי יצפאן כל יום. המשפחה הייתה יושבת בערב, רואה יצפאן ונקרעת ממנו מצחוק. דודו טסה היה נגן הבית, זוכר? והיה כל יום אמן. היום, אם אתה לא בטיקטוק, ואתה לא
באינסטגרם, אין לך איך לחשוף את השיר. אתה בכלל לא נמצא שם. זה כל העניין, להנגיש את השיר".
"אני הוצאתי 15 שירים יפים בעשר השנים האחרונות, אבל אתה יודע כמה פעמים באו אליי ושאלו, מה זה השיר הזה? למה לא שמענו אותו? או יותר מעליב מזה, אתה יכול לפגוש בבוקר מישהו שיגיד לך 'השמנת', בצהריים מישהו שיגיד לך 'רזית', ואחר הצהריים זה 'לאן נעלמת? למה אתה לא מוציא שירים?'".
"אתה יכול להיתקל בדברים כאלה ברחוב. עכשיו לך תסביר להם שהוצאת שיר לפני שבוע, ולך תסביר להם שאתה בדיאטה. בעצם זה לא רק רדיו, זה גם הטלוויזיה שהפכה להיות CNN. הכל זה רק תוכניות טלוויזיה ופאנלים".
הכל פאנלים, כן, נכון. וגם כשאתה בא להתארח, אתה מדבר פוליטיקה, או על המצב ב-7 באוקטובר, אתה לא מדבר על השיר.
“אתה לא ממש מנגן את השיר, וגם כשאתה מגיע למצב שכבר מגיעים לעשר בלילה, לתשע וחצי בערב, כאילו שכבר עוברים לבידור, זה ריאליטי".
"בישראל, שזו מדינה של נועה קירל, אנה זק, מרגי, סטטיק, בן אל, וכדומה, לא היה פופ. לא הייתה את מוזיקת הפאן, השמחה הכיפית. בעצם מוזיקת פופ לא הייתה בארץ. לא עקבנו אחרי מה שקורה בעולם. בעולם התפוצצה בריטני ספירס, ופה קובי אפללו עם תפילות וכדומה. ועכשיו, אחרי מה שקרה במדינת ישראל בשנה האחרונה, פתאום נועה קירל היא 2023".
“קובי אפללו, אמסלם, ברקוביץ', אנחנו לא ארצות הברית. אם כבר אנחנו צריכים ללמוד משהו, זה לא לדבר אנגלית, אלא לדבר ערבית. הלו, אנחנו לא שוודיה. אנחנו לא ארצות הברית, אנחנו לא LA. אנחנו רוצים להיות, אבל אנחנו במזרח התיכון".
כי בסוף "פנתרה" לא יכול להיות מושמע אחרי ה-7 באוקטובר. תראה את הקריירה של נועה קירל. עד ה-7 באוקטובר, פארק הירקון, אירוויזיון, הייתה הכי מצליחה. הגיע ה-7 באוקטובר - נמחקה. שתעשה שירים רלוונטיים. אבל מה זה אומר? אפשר שיהיו במדינה הזאת שירים שמחים?
“לפני כן היו. אחרי ה-7 באוקטובר גם אני לא עשיתי שירים שמחים. ההבדל הוא שלך יש קטלוג, שאחרי ה-7 באוקטובר אתה עבדת כמו חמור. אין טקס ואין אירוע שלא ביקשו אותך. נועה קירל ואנה זק, אמניות שנמחקו השנה, לא עבדו באף מקום".
“אבי, אתה מדמיין את בריטני ספירס או את ביונסה אחרי ה-11 בספטמבר מוציאות פאן פאן, ג'וי ג'וי? הן הוציאו שירים שקטים יותר. נכון, אז שתוציא שירים שקטים. לא 'פנתרה' ולא 'מיליון דולר' או משהו כזה. שתוציא דברים עם משמעות".
מה בעצם זה אומר על שירי הפופ? שאין להם תוחלת? שהם מחזיקים דקה וחצי?
“אין מה לעשות, כשאתה מכוון לקהל של נוער, צא מנקודת הנחה שרוב הסיכויים, וזה לא רק בארץ, שאחרי שתתבגר והנוער יתבגר, פחות ישמעו את זה. אני בגיל 15-14 שמעתי מטאליקה, גידלתי שיער ארוך עד התחת, הלכתי עם חולצות גזורות ועם נעלי צבא. אתה מבין? והייתי גם מתאפר לפעמים כשהייתי יוצא לערבי רוק. אחרי הצבא כבר לא הייתי שם".
אבל אתה תלך גם היום להופעה של מטאליקה. לנועה קירל יש את הקלאסיקה המודרנית?
“היא יכולה לכוון לשם. אתה זוכר את הפוסט שהוצאתי? אמרתי, אתם הרבה יותר פופולריים. אבל אם כבר יש לכם פופולריות, תחשבו על שירים שתוכלו לשיר גם כשאתם בני 40. גם כשאת בגיל 48 ויש לך פריצת דיסק, תוכלי לשיר את השיר הזה, ואת לא יכולה לרקוד אותו. ואת כבר גם לא סקסית, יש לך ילד בן 20".
"אתה מבין? את לא יכולה להיות עכשיו הסקסית הזאת בת 48. כמה ג'ניפר לופז יש בעולם? אין הרבה. בסופו של דבר, כשאתה נשען על פופ, אתה נשען על נוער. קח בחשבון שיש לזה מחיר. ובמדינת ישראל בוודאי, עם האירועים הביטחוניים. תבין איפה אתה חי".
עזוב רגע קובי אפללו, נועה קירל. זה עצוב ברמה לאומית, שאנחנו לא מדינה שיכולה לשמוח באמת.
"אנחנו יכולים. יש פה הרבה תקופות שאנחנו כן שמחים".
ניתן להאזין לראיון המלא בפודקאסט של אבי שושן.