ההיסטוריה של עולם המוזיקה מלמדת אותנו כי שיברון לב הוא המתכון המנצח ביותר לכתיבת להיטים. מי שיכול להעיד על כך בערבון לא מוגבל הוא סטטיק, שבשירו החדש "עטלף", שיוצא אחרי הפרידה הדואבת שלו מרונה לי-שמעון, מוכיח שגם מלנכוליה יכולה להפוך לשיר פופ קליט מאד, קצבי ומתקתק.
הוא תוקף בשיר את זו ששברה לו את הלב, מפרט בפניה (ובפני המאזינים) את כל מה שעבר עליו מאז (עישון מרובה, אלכוהול, רצון להיעלם ולשכוח מהכאב) ולא מסיים את זה ב"הפי אנד" כי מה לעשות? החיים לא תמיד מושלמים. העובדה שהוא מטיח בה את כל מה שהוא מרגיש, לא מייפה את המציאות ובעיקר לא מנסה להראות שהוא חזק למרות הכל אלא מציג גם את הצד השברירי – הופכת את השיר למאד אותנטי, כזה שקל לכולם, גברים ונשים, להזדהות עמו, וכשזה מתובלן בהפקה מוזיקלית מעולה ועשויה היטב של Triangle (עמית מרדכי ועידו נצר) – התוצאה קולעת בול.
אודיה אזולאי הוציאה השבוע שלושה שירים במכה אחת: "בן אדם", אלקטרו פופ המבוסס על פיוט הסליחות "בן אדם מה לך נרדם", שממזג בין טקסט ולחן שלה ושל עוד שלושה יוצרים, לבין צלילי הפיוט המסורתי, שילוב מאד חדשני בתמהיל שבין קודש לחול, בין רוח לחומר, ועם פזמון שמביא את בית הכנסת אל רחבת הריקודים; "עובד בכפר", בלדת פופ מלנכולית ונוסחתית שבה אזולאי הולכת על בטוח ושרה מה שמצפים ממנה, מבלי לחדש או לרענן יותר מדי (וזה לא בעוכריה, כי צריך לתת לקהל מה שהוא רוצה, גם אם זה צפוי וסטנדרטי); ובעיניי הטוב מבין שלושת השירים – "לילה טוב" – גם מבחינה טקסטואלית נוקבת ("כולם מחכים למשיח, בינתיים נשרף המקדש", "שמעתי על ילד בעזה, של אמא בדרום תל אביב"), גם מבחינה מוזיקלית - פיוז'ן של רוק-בלוז וגם מבחינת השירה הכל כך אותנטית וכואבת של המבצעת שאי אפשר להישאר אדיש לה. טריפל שירים אלו מוכיח את רבגוניותה את אזולאי ואת העובדה שהיא כאן, כנראה, בשביל להישאר.
יש אלבומים שהם "בסדר", כלומר לא פארי היצירה, לא כל כך סוחפים או מעניינים יתר על המידה אלא אפשר לשמוע אותם פעם אחת, להבין את הפרנציפ ולשכוח מהם. זה בדיוק החומר ממנו קורץ ה-EP החדש של אגם בוחבוט – "אי פי ללב שבור".
כשמו כן הוא, האי פי עוסק בשירים עצובים על לב שבור, כולו בלדות די דומות מבחינת הווייב והאווירה, ללא פזמונים מרסקים או "זכירים" יתר על המידה, אלא עם טקסטים ולחנים די שגרתיים ולא מייחדים את בוחבוט מזמרות אחרות, ובעיקר ללא שום בשורה חדשה.
לדעתי מדובר בפספוס כי בוחבוט זמרת מצוינת אבל בחירת חומרים כל כך משעממת וכל כך חסרת עניין רק פוגעת לה בתנופה המקצועית ובמקום להגיע לליגה של הגדולות, מקום לו היא ראויה, היא נשארת תקועה באותו מקום. חבל, ציפיתי ממנה ליותר.
אבל היי, אם אתם רוצים לשמוע "סתם" אי פי להתנחם משיברון לב או להעביר את הזמן – לחצו על PLAY.
אחרי להיטו "מערב ראשון", איתי לוי ממשיך את גימיק הערים ומנסה את מזלו עם "מרכז תל אביב", בלדה חדשה ורומנטית, פשוטה ובלי יותר מדי התפלספויות. לוי נע באזור הנוח לו, הוא לא מתיימר בשיר הזה להתחקות אחר סגנונות של אחרים, להמציא את הגלגל מחדש או לקפוץ מעל הפופיק האומנותי אלא מעדיף ללכת "על בטוח" ולהמשיך את הקו בו הוא שולט יותר מכל, והתפור לקולו הייחודי בצורה הטובה ביותר.
הטקסט סטנדרטי, לא מפוצץ במטאפורות מיותרות או מוגזמות אלא מספר סיפור, והפשטות והרוך האלה מצליחים להעביר את הרגש והתחושות ולספק לקהלו של לוי את מה שהוא מצפה ממנו, לא פחות ולא יותר.
אחרי כל הטררם סביב האירוח ואז ביטול האירוח של נגה ארז בהופעתה של עדן בן זקן, השתיים הוציאו השבוע את השיר הלועזי המשותף "Godmother" (על משקל "Godfather", "הסנדק").
הדבר הראשון ששמתי אליו לב ונגע בי הייתה ההפקה המוזיקלית של אורי רוסו, ואז השילוב בין ההיפ הופ של ארז לבין הפזמון הלועזי המאוד קליט בביצועה של בן זקן הוכיח שהחיבור הזה די טבעי (הרי בן זקן התפרסמה קודם כששרה בלועזית, לפני שהחלה להקליט בעברית) ונוסך תחושה שהשיר יצא מתוך פסקול סרט הוליוודי כלשהוא, רחוק מכל האלמנטים הישראליים שבן זקן מאופיינת בהם בשיריה.
אני חושב שהדינמיקה והכימיה בין השתיים באה לידי ביטוי היטב בשיר הזה, והאמת? אחרי האזנה אחת כבר מתמכרים לפזמון, כך שלפני ש"תעוללו" זאת לעצמכם – ראו הוזהרתם!