רבות דובר וסופר על עפרה חזה, מהזמרות הישראליות המצליחות בכל הזמנים, שחייה נגדעו בטרם עת בנסיבות טרגיות לפני 24 שנה. עם זאת, על ראשית דרכה יש אזכור יחסית מצומצם, בעיקר בנוגע לפרק שעוסק ב"סדנת תיאטרון שכונת התקווה", שם עשתה חזה את צעדיה הראשונים.
מי שייסד את סדנת התיאטרון של השכונה התל אביבית היה מי ששמו נקשר בעבותות לשמה ולקריירה המקומית והבינלאומית שלה: בצלאל אלוני. הוא לא רק גילה שם את הזמרת, אלא גם כתב וביים את כל הצגות המחאה והצליח ליצור את אחד הגופים המשפיעים ביותר בהיבט החברתי והתרבותי בשנות ה־70, אז הפערים העדתיים הרימו ראשם והמצב החברתי היה בכי רע.
בשנות פעילותה (1971-1976) העלתה הסדנה מספר הצגות שזכו להצלחה רבה ובעיקר הדהדו בתודעה הציבורית לא רק בשל השירים המצליחים אלא בעיקר בשל המסרים החברתיים והפוליטיים שהפכו אותה לשופר הקולות הנאלמים.
עם חברי הסדנה נמנו בין היתר עפרה חזה (הצטרפה לסדנה עת הייתה בת 14), מיכאל סינואני, משה ערוסי, יאיר אלוני (אחיו של בצלאל), בני עציוני ועוד ובין השירים הנודעים שהקליטה וביצעה נמנים: "געגועים", "מי לי ייתן", "כי אשמרה שבת", "אהבה ראשונה", "חיוכים בבוקר", "הפרח שנבל" (לימים חודש על ידי זוהר ארגוב), "נשיקות בים", "פרשת דרכים", "מוכר פרחים", "וחוץ מזה הכל בסדר", "עזה כמוות אהבה" ו"שיר השירים בשעשועים".
בפרק זה של "מילים ולחן" חזר חוקר המוזיקה דודי פטימר אל סיפורה של סדנת התיאטרון בהתבסס על תחקיר מעמיק שקיים עם בצלאל אלוני אודותיה, אל הסיפורים מאחורי שיריה ואל ראשית דרכה של עפרה חזה, מהאגדות הגדולות של המוזיקה הישראלית.