אזהרה: הריאיון המלא כולל תיאורים גרפיים על רצח, שעלולים להיות קשים להאזנה
תמיר גל הוא לא סתם עוד זמר מזרחי. הוא תופעה ייחודית בנוף המוזיקה הישראלית - אמן שמעולם לא זכה להכרה ממסדית, אך הפך לאגדה בשוליים. אחרי 35 שנות קריירה ועשרות אלבומים, הוא מדבר בכנות נדירה על חייו הסוערים.
"נולדתי לתוך סיטואציה בלתי אפשרית", הוא מספר. "אבא דרוזי, אמא יהודייה - בשנות ה-70 זה היה דבר שלא נשמע כמוהו". בגיל צעיר מאוד, אחרי שהוריו נפרדו בנסיבות קשות, הועבר עם אחיו למשפחה אומנת. "היום אני מבין שזה הציל אותי", הוא אומר. "אם הייתי נשאר באשקלון, אולי לא הייתי יושב פה היום".
הטרגדיה הגדולה בחייו התרחשה כשאחותו סיגל נרצחה. גל עצמו נעצר כחשוד ברצח על רקע כבוד המשפחה, אך זוכה. "קברו אותה כאלמונית", הוא אומר. "אז על מה אני יושב לעזאזל? הם אומרים רצחתי את סיגל, אבל בפרוטוקול לא רשום סיגל".
במשך 22 שנה המשפחה לא ידעה בוודאות אם הגופה שנמצאה היא אכן של סיגל. גל נאבק להביא לזיהוי הגופה ולתת לאמו מנוחה. כשסוף סוף הגיע האישור הרשמי, הוא מיהר לספר לה. "היא שכבה במרפסת ובכתה", הוא משחזר. "שאלתי אותה 'מה קרה?' והיא סיפרה שחלמה על סיגל. 'אמא, כסי אותי, קר לי', היא אמרה בחלום, כי הקבר נשאר פתוח". חמש שנים אחרי שנודעה האמת, נפטרה האם.
הכאב הזה הפך לשיר "שלום סיגל", שהפך להיט ענק והשאיר את גל לנצח בתודעה הציבורית. אבל המאבק האמיתי שלו היה ונשאר - להישאר בדרך הישר. תקופת הקורונה הייתה משבר קשה במיוחד.
"נפלתי", הוא מודה. "לא הייתה עבודה, גררו אותי למקומות לא נעימים. התחלתי לקחת דברים בשביל סטלה, בשביל לשכוח. הייתי לוקח דברים בשביל להשכיח, ואחר כך אתה מבין שהכל שקר. אשתי כמעט עזבה אותי, היא אמרה לי שהיא רוצה להתגרש, וזה היה הרגע שהבנתי שאני חייב להשתנות".
אבל הסיפור המרגש ביותר הוא היחסים המיוחדים עם ילדיו. כששני ילדיו - בנו ובתו - יצאו מהארון, גל קיבל אותם בחיבוק גדול. "הם הילדים שלי", הוא אומר בפשטות. "לא משנה איך הם יצאו ומה הם יצאו, אני חייב לחבק אותם. אין חיה בעולם שתזרוק את הגורים שלה".
הבן יצא מהארון ראשון, דווקא ביום בת המצווה של אחותו. "הוא אמר לי 'אבא, אני חייב להתוודות בפניך, יש לי בן זוג'", משחזר גל. "לקחתי אוויר, השרירים שלי התנפחו, ואמרתי לו - כפרה עליך, אתה מוזמן לבת מצווה ביחד עם בן הזוג שלך". היום, הוא מספר בגאווה, כשיש אצלו ארוחת שישי, הבן מגיע עם בן זוגו והבת עם בת זוגה. "אני גאה בהם", הוא אומר. "יש לי את הילדים הכי מוכשרים בעולם".
"היום אני במקום אחר", הוא אומר. "אם אני עכשיו מאבד את זה, אני יכול לחתום על עצמי שתמיר גל טיפש. המון פעמים הייתי טיפש בעבר, אבל היום אני מבין שהדבר היחיד שחשוב זה המשפחה - יותר מקיסריה, יותר מנוקיה, יותר מכל ההופעות. בשביל זה אני מגיע להופעה עשר דקות לפני ויוצא חמש דקות אחרי. לא נשאר, לא שותה, לא מתפתה. אני לא מוכן לאבד את מה שיש לי היום".
למרות ההצלחה האדירה בשטח - "שביל האושר" הפך להמנון בכל אירוע - גל מעולם לא זכה להכרה מהממסד המוזיקלי. "אף זמר מיינסטרים לא הזמין אותי לדואט", הוא אומר. "הם מפחדים שאגנוב להם את ההצגה. אבל תראה לי עוד זמר במדינת ישראל שיש לו שיר שמלווה אותו 35 שנה. אני עושה יצירה, לא סתם מוזיקה - כל שיר הוא קונצרט".
"אני לא מתחרט על דבר", הוא מסכם. "גם לא על הנפילות. הן הביאו אותי למי שאני היום".