כשנחתה עלינו הידיעה המצערת על לכתה של קורין אלאל לארץ אחרת, שממנה לא חוזרים, מבין הראיונות שערכתי עמה הוליך אותי זכרוני אל הראשון שבהם.
זה נערך בשלהי 78', חודשים לאחר שהיא ויהודית רביץ, חברתה מצוות הווי בחיל ההנדסה הקרבית, חברו בקולותיהן הצעירים דאז לאריק איינשטיין בביצוע "עטור מצחך", שירם של אברהם חלפי ויוני רכטר, הנחשב כאחת מפסגות הזמר העברי. קורין נטלה פסק זמן מחזרה עם מיקי גבריאלוב לקראת מופעם המשותף כדי לצלול במנהרת הזמן אל ימי הבראשית שלה כאן.
"קורין זה שם לועזי", פתחה. "אפילו יש לזה מקור נוצרי, שם של אחת מקדושות הנצרות. אלאל זה שם ערבי. אני בת 23 מתוניסיה. כשהייתי קטנה, למדתי במנזר קתולי. אם לא כן, היה עלי ללמוד בבית-ספר ערבי, דבר שהורי לא רצו בו".
"השתייכנו לאריסטוקרטיה של תוניסיה, עם קשר לנשיא בורגיבה. אבי עבד שם בבית-חרושת גדול לממתקים; כעת, עובד משרד הביטחון (לימים נודע שהיה סוכן המוסד - י. ב-א). אמי עובדת ביהלומים. זה היה מצחיק, כשתוך כדי התפילות הנוצריות הייתי מקללת בתוכי את ישו וכשבאתי הביתה, הייתי אומרת אמן על ברכת המזון היהודית. במנזר למדתי מגיל חמש עד שעלינו ארצה כשהייתי בת תשע."
"הגענו לישראל ב-64' לאחר מספר חודשי מעבר בפריז. המעבר לחיים בארץ היה קשה לגביי; בייחוד הפרידה הפתאומית מתוניסיה. בסך הכל חשבתי שאני יוצאת לטיול ולא הספקתי להיפרד מהחברות שלי. זה היה משבר כשתלשו אותי בלי הכנה מוקדמת מהסביבה שלי. לכן, שנאתי בתחילה את הארץ. אפילו סירבתי ללמוד עברית".
"תמיד אהבתי לשיר, לשמוע תקליטים. כשסבי בא ארצה, הוא הביא לי גיטרה אדומה כמתנה, שלקח לי חצי שנה עד שהעזתי לקחת אותה לידיים. למדתי לנגן מהחבר'ה, שבעצם הייתי גונבת מהם אקורדים. בבית הספר היסודי בהרצליה, שבו למדתי, הייתי שרה בקבלות-שבת עם ריש בולטת כזאת".
"יותר מאוחר היינו שנתיים במילאנו עקב שליחותו של אבי. למדתי שם בבית-ספר של ילדי דיפלומטים מכל העולם. רמת הלימודים שם הייתה למטה מכל ביקורת. שם הרווחתי את השפה האיטלקית ובקונסרבטוריון למדתי גיטרה וסולפג'".
כששבה עם משפחתה לישראל, זינקה לקריירה שבה היא הוכיחה את עצמה כ"זן נדיר", כשם אחד מלהיטיה הגדולים. כששאלתיה בראיון כעבור 30 שנה עד מתי תמשיך לשחק את הרוקרית, השיבה: "אני מרגישה חזקה. אין לי בעיה של כלום. נשארתי אותה קורין, שנותנת את הכל על הבמה. אני מתרככת, אבל כשאני שרה, אני ממשיכה לתת את הכל".