שני אירועים מכוננים ששינו את פני התרבות העולמית התרחשו בפברואר 1964: ההופעה הראשונה וההיסטורית של "הביטלס" בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית הפופולרית של אד סאליבן, שהפכה אותם ללהקה שנערצת בכל העולם; והשידור הראשון ברדיו של "אינתה עומרי" השיר של המוזיקאית והזמרת המצרייה אום כולת'ום, שהסעיר את העולם הערבי.
רצה המקרה ובאותו חודש שבו מוזיקת ה"יה יה" הבריטית השתלטה על אמריקה ועיצבה מחדש את פני הרוק העולמי, הדיווה המצרייה מלאת הסטייל והפאסון ביצעה את הלהיט הערבי הגדול ביותר בכל הזמנים והראשון ששילב בין כלי קצב מערביים מודרניים לבין כלים מזרחיים מסורתיים, והניחה את אבן היסוד לכל המקצבים המעורבים שבאו אחריה.
אחד ממעריציה הגדולים ביותר של אום כולת'ום היה נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר. הוא ראה בקולה העוצמתי ובמעמדה כזמרת לאומית אמצעי לפרופגנדה ולקידום המסרים הלאומיים שלו, והשתמש בהם כחלק מחזונו להעצים את השפעת מצרים בעולם, בעיקר בשל העובדה כי היה לה קהל מאזינים נרחב מעיראק ועד מרוקו. בין היתר דאג נאצר לנאום מיד אחרי שידור שיריה ברדיו כדי להשיג קשב גלובלי לנאומיו ולמסריו.
בעידודו של נאצר, הרפרטואר שלה כלל שירים פטריוטיים ששיבחו את גדולת האומה המצרית, כמו "נאשיד אל־חורייה" ("המנון החירות") ו"וואללה זאמאן, יא סלאחי" ("עבר זמן רב, הו נשקי"). האחרון הושר על ידי אום כולת'ום כתמיכה בצבא המצרי בזמן מלחמת סיני ב־1956, שהסתיימה בתבוסת מצרים עם כיבוש צה"ל את רוב חצי האי סיני וחבל עזה. ב־1960 הפך השיר להמנון הלאומי של מצרים, ובוטל ב־1979 על ידי הנשיא אנואר סאדאת לאחר חתימת הסכם השלום עם ישראל.
נאצר, שרצה להעצים את הפופולריות של אום כולת'ום ברחבי העולם בעזרת להיט משמעותי, השקיע את מלוא מרצו בניסיון לשכנע אותה לשתף פעולה עם אחד ממתחריה הגדולים ביותר בסצינת המוזיקה המצרית - הזמר, המוזיקאי והמלחין מוחמד עבד אל־ווהאב.
לפי עדותו של עבד אל־ווהאב, בשנת 1963 תיווך הכנר שלו, אחמד אל־הפנאווי, בינו לבין אום כולת'ום. לאחר שהזמרת הבהירה כי אינה מתנגדת לשיתוף פעולה ביניהם, ועוד לפני שהשניים נפגשו, נשאר אל־ווהאב ער כל הלילה כדי להלחין את היצירה החדשה, "אינתה עומרי".
שלוש פעמים האזינה אום כולת'ום לשיר, שאותו כתב הפזמונאי אחמד שפיק־כאמל. רק אחר כך הסכימה לבצע אותו. נדרשו חודש של חזרות ו־12 שעות עבודה באולפן ההקלטות, עד שהשיר יצא. הוא הושמע לראשונה בתחנת הרדיו המצרית סאוות אל־ערב ("קול הערבים"), ששידרה לכל ארצות ערב ושימשה כתחנת רדיו תעמולתית בידי נאצר.
אל־ווהאב, שראה את הפופולריות שהביטלס ושאר הרכבי הרוק תופסים במערב, החליט, בצעד אמיץ ובלתי מקובל אז, לפתוח את השיר בנגינה בגיטרה חשמלית. אום כולת'ום התנגדה. היא חשבה שהשיר אינו זקוק לכלי נגינה מערבי כדי להישמע מודרני, אבל אל־ווהאב התעקש.
הוא הצליח לשכנע אותה, ו"אינתה עומרי", על כל אורכו - לא פחות מ־59 דקות ו־11 שניות - הפך סמל לפתיחות העולם הערבי לשאר העולם. באלבום השיר נמשך כשעה, אבל זה לא הכל: בהופעה חיה בשנת 1972 ביצעה אום כולת'ום את השיר במשך למעלה מחמש שעות!.
זמן קצר לאחר השמעת הבכורה של השיר התגלע סכסוך בין השניים, לאחר שאום כולת'ום גילתה כי עבד אל־ווהאב הקליט גרסה משלו לשיר, ובכוונתו לשחררה לרדיו המצרי. היא איימה כי אם ייעשה הדבר היא לא תשיר עוד את השיר, לא תוציא הקלטה שלו ותתבע את הרדיו המצרי כדי למנוע את שידורו. האיום הוביל לגניזת ההקלטה של אל־ווהאב.
למרות היחסים המורכבים בין השניים, אל־ווהאב הלחין שמונה שירי אהבה ארוכים לאום כולת'ום. אף אחד מהם לא הצליח כמו "אינתה עומרי", שזכה לתהילה עולמית וליותר מאלף גרסאות כיסוי, כולל של זמרים ישראלים, בהם שרית חדד, עופר לוי וזהבה בן, שהגרסה שלה זכתה לפופולריות גם במדינות ערב.
"אינתה עומרי" בישר לא רק על עידן חדש במוזיקה הערבית, אלא גם הפך את אום כולת'ום לסמל בינלאומי של מצרים; לזמרת הערבייה המפורסמת ביותר, גם בקרב קהלים שלא שמעו או נחשפו למוזיקה שלה; ולסמל של עוצמה נשית, פמיניזם ואופנה.
האישה והמטפחת
אום כולת'ום, שכונתה "כוכב המזרח" ("כווכב א־שרק"), נולדה ב־31 בדצמבר 1898 בשם פאטמה בת איבראהים אל־בלתאגי למשפחה ענייה מטמאי א־זהרייה במחוז א־דקהלייה שבמצרים.
אביה, השייח' איבראהים סעיד אל־בלתאגי, איכר במקצועו, היה גם האימאם של המסגד המקומי, והוא שהעניק לה את הכינוי "אום כולת'ום", על שם בתו השלישית של מוחמד, מייסד האסלאם. אמה פאטמה אל־מאליגי הייתה עקרת בית.
ההשכלה המוזיקלית הראשונה שלה באה מהאזנה לאביה מלמד את אחיה הבכור, חאלד, את פסוקי הקוראן, שאותו זכרה בעל פה.
בגיל 12 אביה, שזיהה את הפוטנציאל שטמון בה, צירף אותה לשורות להקה שביים, ששרה שירי דת מסורתיים בחגים ובחתונות. מכיוון שבאה ממשפחה דתית, הלביש אותה אביה על הבמה בגלימה של ילד וכיסוי ראש בדואי, שכן חשש מהרמות גבה על כך שילדה שרה שירים דתיים, דבר שנתפס אז מאוד גברי.
בגיל 16 פגשה בזמר המפורסם דאז מוחמד אבו אל־אלה וזה לימד אותה את רפרטואר השירים הערביים הקלאסיים והמסורתיים. בגיל 24, בעקבות מפגש עם המלחין זכאריה אחמד, עברה להתגורר בקהיר בגפה, למדה לנגן על עוד ולעבד, ובמקביל החלה להופיע.
בשנת 1923 חתמה על חוזה עם חברת התקליטים המצרית אודאון והפכה לזמרת הרווחית ביותר בחברה. שנה לאחר מכן פגשה את המשורר אחמד ראמי, שכתב לה לאורך הדרך 137 שירים, לימד אותה ספרות ערבית וחשף אותה לעולם הספרות הצרפתית.
"אחמד ראמי היה מורה דרך עבורי", סיפרה בריאיון. "הוא היה מקור בלתי נלאה של השראה, מהפכה, שלווה ונאמנות. הוא כתב את השיר הראשון שהקלטתי, 'אן כנת אסאמח' ("אם הייתי סולח") - והביא להצלחה הראשונה שלי".
בין הלהיטים שראמי כתב עבור אום כולת'ום נמנים "על בלד אלמחבוב" ("על ארץ אהבתי", 1935), "סהראן לאחדי" ("אני ער לבד", 1950), "עוודת עיני עלא רואיכ" ("עיני התרגלה לראותך", 1958) ו"אקבל אל־ליל" ("הערב בא", 1969), מרביתם שירי אהבה.
לאור הפופולריות שלה, הוחתמה אום כולת'ום בשנת 1926 בחברת התקליטים הבינלאומית His Master's Voice, ששילמה לה כפול מחברת התקליטים הקודמת שלה, ושידכה בינה לבין המוזיקאי המצרי מוחמד אל־קאסבג'י, שליווה אותה בהופעתה הראשונה ב"ארמון התיאטרון הערבי", אחת הבמות הממלכתיות והיוקרתיות במצרים, שם זכתה להצלחתה הלאומית הראשונה.
באותן שנים שינתה את סגנון הלבוש שלה: ממעיל בדואי וכיסוי ראש לשמלות אלגנטיות אך צנועות, משקפי שמש שחורים שהרכיבה בשל בעיות רפואיות בעיניה ומטפחת משי שלא משה מידיה במשך כל הופעותיה.
"בשבילי העובדה שהיא מחזיקה את המטפחת הזאת זה כמו להחזיק את המסורת של פעם ולהעניק לה מקום", אומרת עדן אוליאל, מחזאית, יוצרת תיאטרון ואקטיביסטית, שיצרה יחד עם יגאל עזרתי את המחזמר "אום כולת'ום" שמועלה זה שנים בתיאטרון יפו בכיכובה של גלית גיאת. "זה חלק מהסגנון ומהסטייל הייחודי שלה. היא הייתה רוקסטאר".
בשנת 1931, לאור הפופולריות הרבה שלה זכתה במצרים ובסביבתה, יצאה אום כולת'ום לסיבוב ההופעות הראשון שלה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שבמהלכו הופיעה בערי בירה ערביות בולטות כמו דמשק, בגדד, ביירות, רבאט, תוניס וטריפולי. כל הופעה שלה ארכה ארבע־חמש שעות מינימום, ולעיתים הגיעה לשמונה שעות.
סיבוב ההופעות נפתח דווקא במקום הכי לא צפוי: ארץ ישראל שהייתה אז בשלטון בריטי. מי שהזמינו אותה להופעות בארץ היו עשרה ספנים מיפו, שאספו כסף ושילמו לה 5,000 לירות. מחיר כרטיס למופע עלה 30 לירות, ונמכרו 2,000 כרטיסים לכל מופע.
שתי ההופעות הראשונות התקיימו בבית חרושת ביפו, ובהמשך הופיעה פעמיים בקולנוע עדן בירושלים ובראינוע עין דור בחיפה. בשנת 1935 הגיעה שוב להופעה בישראל וכבשה את במת קולנוע מוגרבי בתל אביב בנוכחות 900 איש, מתוכם 350 יהודים.
בשורה הראשונה, אגב, ישבו הרבנים הספרדיים של ישראל, וביניהם הרב עובדיה יוסף ששימש אז כרב הקהילה היהודית במצרים, בטרם שב לישראל.
חתונת הנקמה
הגושפנקה המשמעותית הראשונה למעמדה של אום כולת'ום כזמרת מובילה במצרים הגיעה בשנת 1934, כשהייתה בת 35. היא הוזמנה לפתוח את שידור הפתיחה של רדיו קהיר, תחנת השידור הממלכתית, וביצעה משיריה.
בשנים 1932־1947 כיכבה, כיאה לכל כוכבי וכוכבות הזמר הערבי, בשישה סרטי קולנוע, אך בחרה לקטוע את הקריירה הקולנועית שלה בעיצומה ולהתמקד במוזיקה בלבד. "באותן שנים היה לאישה בקולנוע המצרי תפקיד מסוים, ולאום כולת'ום היה הכוח שלה, המעמד שלה", אומרת אוליאל.
"היא הייתה אישה שהציגה נשיות שונה מזו שהוצגה בקולנוע המצרי, היה בה משהו עוצמתי וזה לא התאים לדפוס שחיפשו בקולנוע, של האישה המחוזרת והנחשקת. אומרים שהיא הייתה אדם שלא היה קל לעבוד איתו, היא תמיד הלכה בדרך שלה, לא נתנה לאף אחד לכוון אותה או להגיד לה מה לעשות, וזה לא התאים לתעשיית הקולנוע".
כחלק מהצלחתה, משפחת המלוכה המצרית הזמינה אותה לקיים קונצרטים פרטיים. בשנת 1944 מלך מצרים פארוק הראשון עיטר אותה בדרגת "נישאן אל־כמאל", עיטור השמור באופן בלעדי לנשים מלכותיות ופוליטיקאיות.
יחסיה עם השלטון המצרי עלו על שרטון כששריף סברי פאשה, דודו של המלך פארוק, הציע לה נישואים, אך משפחת המלוכה סירבה, דבר שהוביל אותה להינשא כ"נקמה" לאחד הנגנים שלה, נישואים שלא שרדו יותר ממספר ימים.
מכיוון שנפגעה עמוקות ממשפחת המלוכה, צידדה פומבית במתנגדי שלטון פארוק, בראשם גמאל עבד אל־נאצר, שהנהיג בשנת 1952 את המרד הצבאי נגד המלך, ובשנת 1954 הפך לשליט מצרים בפועל.
לאחר המהפכה, איגוד המוזיקאים המצרי ביטל את חברותה בו, משום ששרה בעבר בפני המלך פארוק המודח. כאשר נמסר לנאצר כי שיריה נאסרו לשידור ברדיו בשל כך, הוא הגיב: "מה הם, משוגעים?". עם עלייתו לשלטון ביטל את החרם ויתרה מזאת - קבע את זמני נאומיו כך שלא יפגעו בהופעות הרדיו שלה.
שנות ה־50 וה־60 נחשבות לשנים החזקות ביותר של אום כולת'ום. היא הפכה לזמרת הערבייה שמכרה הכי הרבה תקליטים ולהיטיה כבשו מיליוני לבבות ברחבי העולם.
"הקהל שלי הוא חלק ממני, כל הופעה היא יותר מאשר סתם שיר - היא חיבור, רגש ושיתוף עם האנשים שאוהבים אותי", אמרה פעם. "לא תיארתי לעצמי את ההצלחה הגדולה שתבוא לי. הייתי רק ילדה עם חלום, ובזכות העבודה הקשה והנאמנות למוזיקה שלי, הגעתי לאן שהגעתי".
"אני לא שרה בשביל פרסום", אמרה בהזדמנות אחרת. "אני שרה כי זה חלק ממני, זה בנשמתי. זה לא תמיד היה קל, אבל כל זמר זקוק לתשוקה ולהתמדה. ההצלחה לא נמדדת במספר ההופעות, אלא בכמה אתה מצליח לגעת בלבבות של האנשים. זה מה שחשוב".
לצד שירי האהבה הרבים שביצעה, אום כולת'ום נתפסה גם כזמרת מחאה ששרה שירים פטריוטיים, שבחלקם יצאו נגד אויביה של מצרים, בראשם מדינת ישראל.
ב־15 במאי 1948, יום לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ועם פלישת צבאות ערב לגבולנו, שרה ברדיו קהיר בלדה על ירושלים ועל עליית מוחמד מכיפת הסלע השמיימה. בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, שרה את שירם של המשורר הסורי ניזאר קבאני ומוחמד עבד אל־ווהאב "אסבח ענדי בונדקיה" ("יש לי עכשיו אקדח"), שיר תמיכה במאבק הפלסטיני.
באותה שנה, בעת הופעה בצרפת, שרה את שירה "אנו נחזור", שקרא לנקמה במדינת ישראל על הניצחון במלחמה. על פי הדיווחים ב"מעריב", אחד הצופים בהופעתה היה ישראלי שזינק לעבר הבמה וניסה להפיל אותה - אך סולק בידי השומרים.
"העמדתי בסכנה את כל הקריירה שלי כאשר החלטתי לשיר שירים לאומיים ודתיים בתקופה שבה נפוצו שירים זולים, שנועדו ללבות את יצרי הקהל", אמרה פעם. "לקהל שלי הגשתי זמרה שעלולה הייתה להיכשל, אבל הצלחתי. היה זה ניצחוני הגדול להאזין לשירים משלי, שאובים מן המסורת ומגדולי המשוררים של מדינות ערב, בשפה הספרותית הכבדה, בשכונות העניות ביותר בקהיר".
שיר ריגול
שיריה האנטי־ישראליים לא פגעו באותן שנים באהדת הקהל היהודי כלפיה, ושיריה הושמעו ברדיו קול ישראל בערבית יומם וליל, כמו גם תקליטיה שנמכרו בעשרות אלפי עותקים במחוזותינו.
יתרה מזאת, בעת ריאיון שהבמאי עופר פנחסוב ואנוכי קיימנו עם איש המוסד רפי סיטון עבור הסרט "התזמורת", חשף סיטון כי המוסד הישראלי השתמש בפופולריות של אום כולת'ום ובשיריה כדי להפעיל סוכנים בארצות ערב.
"השירים הכי מבוקשים ברדיו קול ישראל בערבית היו של אום כולת'ום", סיפר באותו ריאיון. "הסוכנים במצרים ובעיראק ידעו שבכל פעם שמתנגן ברדיו שיר שלה שסגרנו עליו מראש, הם צריכים לעבור מנקודה אחת לנקודה שנייה. השתמשנו במכוון בשיריה כי היא הייתה כל כך פופולרית, שאיש לא היה מייחס חשיבות לזה שהיא 'מסייעת' להפעיל סוכנים נגד המדינה שהיא מייצגת".
הוסיף לפסר כי "נאצר השתמש בה לצורכי תעמולה בשבילו, אז חשבנו שזה יכול לשחק לטובתנו. היו מקרים ששיר שלה, שהקהל מאוד אהב, היה אמור להפעיל סוכן, ומכיוון שלא היינו צריכים להפעילו למשך כמה שבועות, השיר לא הושמע ברדיו, על אף שהקהל ביקש".
בשנת 1978 סיפר בוב דילן כיצד נחשף לשיריה של המוזיקאית המצרייה. "שמעתי אותה לראשונה במהלך הביקור שלי בירושלים, ומיד נמשכתי למקצבים המזרחיים והמערביים שהיא ייצגה", אמר אז. "היא גדולה בעיניי".
"על בסיס הדיסוננס הזה בין היחס האנטי־ישראלי שלה לבין אהדת הקהל הישראלי לשיריה כתבתי את המחזה שלי", מציינת אוליאל. "הקול שלה יצר גשר שהיה חזק יותר מכל דבר אחר. היא הייתה קונצנזוס למרות הכל. אי אפשר שלא להעריץ את האישה הזו, הבלתי שגרתית, העוצמתית. היא יצרה קשר חזק מאוד בין תרבויות, ואפילו קונפליקט פוליטי ומדיני לא הצליח לפגוע במיתוס שלה בעיני ישראל. זה די מטורף".
בשנת 1967 הגשימה אום כולת'ום חלום נעורים כשהופיעה לראשונה על בימת האולימפיה היוקרתית בצרפת - וקצרה הצלחה. לאות הערכה קיבלה מברק מנשיא צרפת דאז שארל דה גול.
"כבר כצעירה התאהבתי בתרבות הצרפתית", סיפרה אז בריאיון לטלוויזיה הצרפתית. "חשבתי, חלמתי ודמיינתי על הביקור שלי בצרפת, ותמיד הייתה לי פנטזיה להופיע שם. כשהתפרסמתי ביקרתי הרבה פעמים בצרפת, והשיא היה ההופעה שלי באולימפיה, שם חוויתי את צרפת בדיוק כמו שחלמתי".
סיפרה כי "הרבה פעמים פנו אליי מפיקים צרפתים להופיע בצרפת אבל סירבתי, כי הרגשתי שעד אותה נקודה התנאים לא בשלו. רציתי לבוא עם הרכב נגנים מלא ובעלי האולמות חשבו שזה יקר מדי, אבל כשהבינו שאני לא מתפשרת על האומנות שלי - זה קרה. לפני כל הופעה אני מפחדת, בייחוד כי אני לא רוצה לשיר שיר שהקהל אולי לא יאהב, אני מכבדת את הקהל שלי. גם כשהופעתי באולימפיה - הרגשתי שאני מופיעה במצרים, זה עזר לי להתגבר על הפחד הזה".
לצד הצלחתה הבינלאומית, ידעה אום כולת'ום לא מעט משברים בחייה, בעיקר בריאותיים: בשנת 1937 התגלו אצלה בעיות רפואיות ראשונות בשל מחלות כבד וכיס מרה; ב־1942 אובחנה אצלה בעיה בבלוטת התריס ודלקת כרונית של העיניים, שלוותה בדיכאון חמור לאחר שהרופאים יעצו לה לפרוש כדי לא להחמיר את מצבה.
אחר כך לקתה במחלת הזפקת ונאלצה לצמצם באופן דרסטי את עבודתה והופעותיה. בשנת 1954 נישאה לאחד מרופאיה הנאמנים ומעריצה משכבר הימים, ד"ר חסן אל־חיפנאווי. השניים לא הביאו ילדים לעולם.
כבוד אחרון
בריאותה הידרדרה בשנת 1971 לאחר התקף כיס מרה וזיהום בכליות. כעבור שנתיים היא קיימה את הקונצרט האחרון שלה באולם קסר א־ניל ("ארמון הנילוס") בקהיר, ועברה להתגורר בארצות הברית, שם הסתייעה בטכנולוגיה רפואית מתקדמת.
בשנת 1975 חזרה לביקור במצרים. בשל מצבה הרפואי אושפזה בבית חולים בקהיר ומחוצה לו התגודדו אלפי מעריצים ושרו את שיריה. ב־3 בפברואר 1975 נפטרה בבית החולים והיא בת 76.
הלווייתה של אום כולת'ום נערכה כעבור יומיים בקהיר בהשתתפות לא פחות מארבעה מיליוני מעריצים שהגיעו לחלוק לה כבוד אחרון. מותה נתפס כאירוע משמעותי בכל העולם הערבי, שכן היא נתפסה כ"מצפן הרגשי" של המזרח התיכון. תחנות רדיו וטלוויזיה במדינות ערב, וגם בישראל, הקדישו ימים שלמים לשיריה.
"אני לא רק זמרת, אני סמל של תרבות ושל חלום", סיפרה בריאיון האחרון שנתנה ב־1973. "זה תפקיד שאני מקבלת בגאווה ובאחריות. ההשראה שלי מגיעה מהחיים עצמם - מכאב, משמחה, מאהבה ומאמונה. כל אלה הופכים למוזיקה כשאני עולה לשיר. במוזיקה יש הכוח למחוק גבולות ולחבר אנשים מכל מקום".
אום כולת'ום, שגם 50 שנה אחרי מותה נתפסת כאייקון של המוזיקה הערבית הקלאסית, חצתה גבולות פוליטיים ותרבותיים ולראשונה שמה את האישה העצמאית במרכז תעשיית המוזיקה הערבית הכל כך גברית.
"הדבר הראשון שהפך אותה לאייקון זה שהיא באמת הייתה מוזיקאית מוכשרת, עם קול מיוחד, עמוק, עוצמתי וקסום", אומרת עדן אוליאל, "למדתי להאזין לשיריה ברצינות, וההאזנה הייתה עבורי כמו מדיטציה. אתה מחכה, מחכה, יש פתיח, מוזיקה ואז בום - הקול שלה נפתח".
"משהו קורה, הגוף שלך רועד. זה גרם לי להבין למה אנשים מקשיבים לשיריה הארוכים, יש בהם משהו ממגנט. היא הייתה פורצת דרך בכל כך הרבה מובנים, בראש ובראשונה כי הקול הנשי העוצמתי שלה היה חסר בעולם, בתקופה שבה שירה נשית לא זכתה לביטוי כל כך רב".
המשיכה לומר כי "היא בחרה לעשות דרך המוזיקה שלה משהו משמעותי בעולם הזה. אנחנו מדברים על תקופה שבה נשים במקומות מסוימים בעולם הערבי לא הורשו לצאת לעבודה, בטח שלא לפתח קריירה באופן כל כך עצמאי כמו שהיא עשתה. אף אחד לא 'בנה' או 'גילה' את אום כולת'ום. היא, בשתי ידיה, יצרה את עצמה".
על דרכה למעמדה אמרה כי "היא עבדה, הייתה חרוצה, שלטה על כל הנגנים שלה ועל כל צליל שבקע משיריה, ניהלה את כל העניינים הכלכליים והעסקיים שלה ושילמה בעצמה לכל נגניה. זה לא היה מובן מאליו אז. היא הפכה לאימפריה. מבחינה מוזיקלית, שיתופי הפעולה שלה עם מלחינים ומשוררים מובילים, כמו אחמד ראמי ועבד אל־ווהאב, היו משמעותיים מאוד ויצרו צליל מיוחד שהכניס את הצלילים המערביים למוזיקה הקלאסית המסורתית. זה שינה את פני המוזיקה לתמיד".
עד כדי כך השירים שלה חדרו לתרבות המערבית, שב־2016 ביונסה סימפלה קטע מהשיר "אינתה עומרי" בפתיח הסקסי של שירה "Naughty Girl" והסעירה את העולם הערבי.
אף שיחסיה עם ישראל היו מורכבים, הקהל הישראלי שגדל על מוזיקה ערבית לא ראה בה אויבת אלא זמרת ענקית, ושיריה המשיכו וממשיכים להתנגן בתחנות הרדיו הישראליות ובהשפעות שלה אפשר להבחין במוזיקה המקומית, מדודו טסה ועד דיקלה ועומר אדם. האם ניתן למצוא את הדרך שבה מוזיקה יכולה להיות מעבר למחלוקות פוליטיות? במקרה של אום כולת'ום התשובה היא חיובית.
