ההופעה של שי צברי ברידינג 3 גרמה לי לעשות משהו שלא ביצעתי כמעט באף הופעה, לפחות לא בחורף: להישאר בחולצה קצרה. עובדה לא שולית כלל, אם להתחשב במשב האוויר המקפיא של צפון נמל ת"א, שאילץ אותי לבוא עם שלוש שכבות ביגוד מעט חונקות מעליי. אך מהצליל הראשון שהפיקה "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון", נאלצתי להיפטר ממעיל הצמר שמעליי ולהישאר בסריג בלבד.
הצלחתי להשתחל ולתפוס מקום טוב קרוב לבמה ולספוג את הכל ממרחק נגיעה, ועל כן גם איכשהו מצאתי את עצמי מתנועעת ליד אחד מציוד הבמה, דבר דמוי רמקול או ציוד הגברה כזה או אחר. מעיל הצמר ותיקי נח שם, ושותפי לקרבת הבמה אימצו את המנהג ועשו כן גם באשר למחלפותיהם. מהר מאוד, איך שצברי סלסל עוד ועוד, זע ונע על הבמה, הורה לנו למחוא כפיים באוויר ולא הפסיק להקפיץ את האנשים על רצפת הפרקט, רובנו נותרנו בגופיות או חולצות קצרות בלבד. צופה רנדומלי מהצד היה חושב אולי שמדובר במופע קיץ. ואכן, בחוץ היה מקפיא, מזג אוויר סגרירי של אמצע פברואר, אבל ברידינג 3 היה חם, לוהט ותוסס באופן שלא ציפיתי לו.
מכונת האנרגיה המשומנת והבלתי נגמרת שנקראת שי צברי, סיכמה עשור לאלבום הבכורה "שחרית" בדרך הכי טובה שאפשר לסכם פרק זמן יצירה מכובד שכזה. בשבילי זה נראה כאילו זאת רק ההתחלה. ההופעה הייתה כולה בת שעה וחצי (אולי קצת יותר - הזמן עף מהר מדי) עם קצב ודופק שלא איבדו מכוחם, ולו לשנייה. הקהל ההטרוגני והרב-גילאי, שעונה על כל התגיות והטייטלים האפשריים, היה שם לחלוק לצברי כבוד ותרם את חלקו שלו לא פחות להצלחת כל האירוע המיוחד הזה. עם אסף תלמודי, אייל תלמודי, ניב מנצור, בנו הנדלר ועוזי רמירז כחלק מ"נבחרת הגרוב של המזרח התיכון", שי צברי יצר מופע מחשמל, חם ואוהב עם DNA של ישראליות פשוטה ומרגשת, שלעיתים כל כך חסרה לנו. ואם כל ההרכב הזה לא מספיק, אז האורח המיוחד ברי סחרוף ליווה את צברי בחלק משיריו והשביח את כל הפורמט הזה עם הגיטרה, עם הביצועיסטיות המפעימה והמרשימה ששמורה רק לו.
כדי ליהנות ולהפיק את המיטב מההופעה של שי צברי, לא צריך לבוא עם רקע מקדים על האמן או לדעת מראש את מילות השירים בעל פה. צריך פשוט להיות שם. מדובר באמן במלוא מובן המילה, פרפורמר ענק, שיוצק את נשמתו בכל מילה מושרת וממנה לקהל, שיורד מהבמה ומסתכל לאנשים בעיניים ועושה את הכל בכוונה טהורה ואמיתית, שלא נוגעת בזיוף ושניתן לזהותה גם מרחוק. צברי נתן שעה שלמה, בלי הפסקה ובלי קטעי מעבר, של גרוב ים תיכוני מדבק, סוחף, שלא מותיר ברירה אלא לרקוד. כשהתפנה לאחר מכן להודות לקהל ולספר על הדרך שעבר מהמעברים בבמות הקטנות לפני 11 שנים והעבודות המזדמנות - עוד חומה נפרצה בינו לבין הקהל ועטפה את הנוכחים בצניעותו. גם כשפילל לשלום ולשובם של החטופים והחיילים, הוא לא חטא במחוות קיטשיות, אלא חתם זאת במשפט אחד- שניים, שיצאו מהלב ונכנסו ללבבות, והתפנה למלאכת השירה שלו.
בשירים השקטים, ביניהם "תפילת הדרך" ו"מעליי דממה", הצליח צברי לייצר תחושה שמעודה לא חוויתי בהופעות חיות. הייתה זו תחושה של קסם אמיתי, אולי הדבר הכי קרוב לקדושה. הוא ניגן לנו בקולו השופע כמו הייתה זו תפילה, ואנחנו הקהל היינו כנסת ישראל. כלל ההופעה היה אותנטיות מטריפה אחת גדולה, אך הרגעים הקטנים שבהם כולם קפצו יחדיו או פשוט גמעו בדממה את האישיות הכובשת של צברי - היו כאלה שממש שווה לאסוף ולצרוב בזיכרון. אולי אף אחטא, אגזים ואומר שאלו היו רגעי אחדות ישראליים נדירים. וכמו שאמרתי, את זה קשה מאוד לזייף. וכמובן שאותו הנוהג חל גם כאשר כמעט כולם דיקלמו את "לווי אותי" או את "אנא, אנא, אנא".
צברי סיים את המופע שלו עם "עמק הפרחים" של אהובה עוזרי ז''ל, שהייתה שותפה שלו לתחילת הדרך, והזכיר לנו איך עושים מזרחית בסטייל. אבל החגיגה לא נגמרה שם, אלא נמשכה עם מספר בודד של אנשים - חלקם מההופעה וחלקם זרים שחגו באזור - שרקדו לצלילי המסעדה הצמודה לרידינג. וכן, גם אני נשאבתי למיני- מסיבת-רחוב הזו בת מספר הדקות. אין ספק ששי צברי הוציא מאיתנו משהו אחר, קצת מופרע ומאוד אנושי, והוכיח שמוסיקה היא אכן השפה שמחברת בין כולם. אני לא מרבה לעשות זאת, אך בפעם הזאת אני ממש מפצירה בכם - לכו להופעה של שי צברי.
ההופעות הבאות של שי צברי:
21.3 שישי צהריים הטרקלין פרדס חנה
28.3 שישי צהריים הדב הירוק, הוד השרון
17.5 מוצ״ש, תחנת הרוח טבעון (מופע טריו)
29.5 חמישי, הצוללת הצהובה ירושלים
5.6 חמישי, החלוץ 33 באר שבע
