חמישה גברים מקשישים יושבים יחד בחדר נטול אופי. במבט ראשון הם נראים כמו פרלמנט שישי בצהריים של גמלאי תע"ש בראשון לציון. רק במבט שני אתה קולט שמדובר בחברי אחת מהלהקות הכי חשובות והכי אהובות בדברי ימי המוזיקה הפופולרית. פיל קולינס, מייק ראתרפורד, סטיב האקט, טוני בנקס ופיטר גבריאל. ג'נסיס הקלאסית. זאת של “Foxtrot" ו"Selling England by the Pound".
דקות ספורות אחרי שהראיון איתם מתחיל, אתה מבין שני דברים מהותיים. האחד, שג'נסיס הייתה ונשארה דוגמה קלאסית לניצחון המוזיקה והכישרון על היעדר הסקס אפיל והקוליות - מדובר בחבורה אפורה למראה של גברים בריטים קרירים, שהחינוך בבתי ספר פרטיים עיקר אותם לנצח.
והשני, שכמו בכל חבורה שגדלה יחד, לא משנה מה התחולל לאורך השנים, ולאן הגיע כל אחד מהחברים בחייו, ברגע שהם מתכנסים שוב, הם שבים איש איש לתפקידו המקורי בקבוצה.
רק כך ניתן להסביר את העובדה שגם סופרסטארים כמו גבריאל וקולינס עדיין משקשקים, כשהם יושבים לצד שופט העליון חמור הסבר טוני בנקס. גבריאל בורר בפינצטה כל מילה, ומציץ בחשש לעבר בנקס, כדי לבחון אם סיפורים שהתחוללו לפני כ-40 שנה - כמו העובדה שהוא עלה לראשונה מחופש להופעה מבלי ליידע את חברי הלהקה - עדיין מרגיזים אותו. והם מרגיזים אותו בהחלט. משהו שלא מומלץ לחוות כשאתה לידו. תשאלו את פיל קולינס, שמודה שגם היום, אחרי שהגיע כאמן סולו לכל שיא אפשרי, הוא עדיין מרגיש כמו מספר 3 בלהקה. או את סטיב האקט, הגיטריסט הווירטואוזי שנאלץ להיפרד מג'נסיס בגלל “חילוקי דעות" עם בנקס.
את כל הפתיח הזה, ואת 85 הדקות המרתקות שמגיעות בעקבותיו, ניתן לראות בסרט הדוקומנטרי החדש “ג'נסיס - יחד ולחוד", המשודר בערוץ 8. זה סרט פשוט מבחינת הפורמט שלו, שמגולל את קורותיה של הלהקה באופן כרונולוגי ויבש כמעט, תוך שהוא סוקר את כל התחנות המשמעותיות לאורך קיומה. ההקמה, עזיבתו המוקדמת של הגיטריסט אנתוני פיליפס, הצטרפותו של קולינס, הפרישה של גבריאל, העזיבה של האקט, ולבסוף פירוק הלהקה. הכל שזור בראיונות עם חברי ההרכב ועם עיתונאים, ובגזרי קליפים וצילומי ארכיון של ג'נסיס. אז סקופים אין כאן, אבל אחרי שעה וחצי של סיפור ליניארי, יש שתי נקודות שמתחדדות עד מאוד.קודם כל, הפער, הכמעט בלתי נתפס, בין מידת ההצלחה של הלהקה בשנותיה הראשונות לבין מה שקרה לה לקראת סוף שנות ה-80. אם בפרק הראשון היא הייתה להקה מוכרת ומוערכת, אך סולידית למדי מבחינת נתוני מכירות, הרי שבפרק השני ג'נסיס הפכה לאחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם. וזה עומד ביחס הפוך כמעט לעמדת המבקרים ואניני הטעם, שסוגדים לג'נסיס של ימי פיטר גבריאל ובזים לבלדות הפופ האייטיזיות של פיל קולינס. האם זה באמת כך? האם כדי להצליח עליך למכור את נשמתך ולמסחר את אמנותך?
אני חושב שהסרט מוכיח את ההפך. חברי ג'נסיס לא עשו בחירה מושכלת בז'אנר פופולרי, אלא לא הפסיקו להשתנות ולהתפתח. האלבומים נטולי גבריאל שיצאו בשנות ה-70, שונים לגמרי מאלה שיצאו בתחילת שנות ה-80, ואלה שונים בתכלית מימי הלהיטים של "I can’t dance". כמו שהעיר בחוכמה אחד העיתונאים, מעריצים של להקות רוק מתקדם שואפים שהלהקה שלהם תפסיק להתקדם אחרי שני אלבומים. ג'נסיס פשוט לא הפסיקה להתקדם.
וישנו גם העניין הזה שנקרא פיל קולינס. אם לשפוט על פי הסרט, הרי שמדובר בכוכב־העל שהכי לא התכוון להיות כזה בהיסטוריה. הכל פשוט קרה לו. אחרי שגבריאל עזב )בגלל קרבות עם בנקס בכלל(, הלהקה לא הצליחה למצוא סולן, וקולינס פשוט נזרק לזירה. וגם קריירת הסולו שלו, לגרסתו, החלה אחרי שחברי ג'נסיס שמעו את “סIn the air tonight" ולא התלהבו. בכל מקרה, הכל מגיע לו. כי הסרט הזה מוכיח, שוב, שקולינס הכניס לג'נסיס הכמעט מושלמת את הדבר היחיד שלא היה בה. נשמה.
על הסכין
1. אנחנו מציינים בשנים האלה 20 שנה ל... הרבה דברים טובים שקרו בניינטיז, ועכשיו מגיע תורו של “עמיר לב", אלבומו השני והאדיר של לב, שהכיל יהלומים כמו “אריה ורותי", “שש שעות", “קסם" ועוד. לציון המאורע, לב יבצע את כל האלבום ברצף, ב-28 בחודש בבארבי עם הרבה אורחים, וגם שחרר את השיר מאותו אלבום, “איזה חיים", בגרסה חדשה ועדכנית. איזה קסם.