"את אמרת שאת אוהבת את הגשם, אבל כשהגשם יורד את פותחת מטרייה. את אמרת שאת אוהבת את השמש, אבל כשהשמש יוצאת את מסתתרת בצל. את אמרת שאת אוהבת את הרוח, אבל כשהרוח נושבת את סוגרת את החלון. לכן אני חושש כשאת אומרת לי שאת אוהבת אותי" (בוב מארלי)
הוא היה הרבה יותר מזמר. מיוצר. ממוזיקאי. מנגן. הוא היה שליח. שליח האלוהים. בשנים הקצרות, הקצובות שבוב מארלי בילה על פני האדמה הזאת הוא העניק לבני האדם שהסכימו להקשיב לו את מסר האהבה, השלום, החמלד והתקווה. הוא אהב והיה נאהב. הוא לא חשש להביע עמדות פוליטיות. להיאבק למען אחיו השחורים. לתמוך בלגליזציה של קנאביס. ושילם על כך, על אמונתו, מחיר יקר בגופו ובחייו. אבל נשמתו נותרה טהורה, נקייה משנאה, חף מקנאה, רואה בכל אדם את הטוב שב ומתרגמת זאת לשפה האוניברסלית - שפת המוזיקה.
בוב מארלי נולד לפני 70 שנה, חי רק עד גיל 36, אך תרומתו לאנושות היא מעל ומעבר למילים, למנגינות, לעיבודים ולביצוע. הקסם החמקמק, הקצב הממכר, העיניים שנוגעות בלב, הפכו את מארלי לאחד האמנים החשובים אי פעם ובוודאי לאחד המוזיקאים הבודדים ששינו, פשוטו כמשמעו, את ההיסטוריה האנושית ועוד ישנו אותה אם רק נאזין למה שיש להם להעניק לנו. מדי פעם.
סוגרים את בית הספר
"פקח את עיניך, הבט סביבך. האם אתה מרוצה מהחיים שאתה חי?"
לכפר שבו נולד נסטה רוברט מארלי, ב־6 בפברואר 1945, קראו ניין מייל. מדובר היה, למעשה, בלא יותר מאוסף אקראי של כמה בקתות עלובות באזור אוצ׳ו ריוס שבצפון ג׳מייקה. אמו, סדלה מלקולם, הייתה נערה שחורה בת 18 וחצי כשהוא נולד. אביו, נורוול סנט־קלייר מארלי, היה גבר לבן בן 60 עם שורשים יהודיים, שעזב את סדלה לטובת אישה אחרת, לבנה, שעמה חי בעיר הבירה קינגסטון. כשנסטה היה בן 6, שכנע אביו את אמו הענייה לאפשר לו לקחת את הילד לפנימייה, אך שלח אותו לטפל בקשישה חולה. כשאמו הזועמת שמעה על הניצול, החזירה אותו לכפר. יחלפו ארבע שנים נוספות עד שייפגש שוב עם אביו, פגישה אחרונה זמן קצר לפני מותו של האב.
אמו עברה בינתיים לקינגסטון, עבדה כעוזרת בית ושלחה כסף הביתה אל משפחתה שבכפר, שם המשיך להתגורר מארלי הצעיר. כשהתברר לה שבנה התחבר לפרחחים המקומיים נטלה אותו עמה לעיר הגדולה. בגיל 14, כשבית הספר שבו למד נסגר, החל מארלי לעבוד ברתכות וליצור מוזיקה.
ב־1962, בגיל 17, הקליט שני שירים ראשונים תחת השם הבדוי בובי מארטל. אמו, מצדה, מאסה בעוני וטסה לאחותה בארה״ב. בנה נותר מאחור והפך לבן חסותו של מפיק בשם קלמנט ״קוקסון״ דוד, שהשפיע עליו רבות בגיבוש הסגנון שלו כאמן רגאיי וסקא.
את להקתו, הוויילרס (המקוננים), הקים מספר חודשים לאחר מכן. ההצלחה הייתה סוחפת ומיידית. ב־1965 היו הוויילרס הלהקה הפופולרית ביותר בג'מייקה עם שרשרת להיטים במצעדי הפזמונים. עבור מארלי, זו הייתה תקופה מטלטלת של שינוי משמעותי, צומת דרכים בחייו. באולפן שבו עבד והתגורר הכיר והתאהב בזמרת ריטה אנדרסון, שאותה יישא לאישה ימים ספורים לאחר יום הולדתו ה־21, אך למרבה הצער, זמן קצר לאחר מכן היא הפילה את הוולד שברחמה.
בהמשך חייהם המשותפים, הפתוחים, יוצאי הדופן, עד היום שבו ייפרד ממנה ומאיתנו, נולדו להם שלושה ילדים. לא פחות מעשרה צאצאים אחרים הוכרו כילדיו, שניים מהם הם ילדיה של ריטה, שאומצו על ידו, ושמונה מהם נולדו לו מנשים אחרות שעמן קיים יחסים או ניהל מערכות יחסים לאורך חייו הקצרים. שבעה מילדיו, אגב, הלכו בדרכו והיו לאמני רגאיי בזכות עצמם.
במהלך 66' הצטרף מארלי מגודל השיער, חבר טרי ונלהב בתנועת הראסטפארי, לאמו בעיר ווילמינגטון שבמדינת דלאוור שבארה״ב. כשישוב משם, לזרועותיה המצפות של ריטה, כעבור פחות משנה מתסכלת, כבר יקראו לו, בפשטות, בקצרה, בוב מארלי.
הופך לסופרסטאר
"'בוב מארלי' זה לא השם שלי, אני אפילו לא יודע את שמי עדיין"
עד 1972 מארלי בעיקר חיפש את עצמו בין ג'מייקה לארה״ב, לשם עבר עם ריטה ושני ילדיו הראשונים (באמריקה נולד הילד השלישי), אך פריצת הדרך האמיתית התרחשה באנגליה, עם החתימה בחברת תקליטים ״איילנד״ והופעה ב-bbc. מארלי והוויילרס הופיעו בבריטניה ומחוצה לה ואפילו חיממו את הכוכב העולה ברוס ספרינגסטין בניו יורק. והיו להם, סוף סוף, להיטי רגאיי חובקי עולם: Get Up, Stand Up ו־ I Shot The Sheriff. כשגיטריסט העל אריק קלפטון חידש את השיר הזה, כולם כבר הכירו את מארלי, אבל הלהקה שלו, לעת עתה, התפרקה.
מארלי גיבש סביבו הרכב חדש, הוסיף את אשתו כאחת משלוש זמרות הליווי והמשיך לקרוא להם הוויילרס. ב־1975 הפך לסופרסטאר של ממש בזכות אחד משירי האהבה המשכרים של כל הזמנים, No Woman, No Cry. תקליטו Rastaman Vibration זכה להצלחה אדירה בארה״ב בשנה שלאחר מכן.
בסוף אותה שנה, במהלך מערכת הבחירות בג'מייקה, ניסו אלמונים להתנקש בחייו של מארלי, שתמך בראש הממשלה מייקל מנלי. יומיים לפני שעמדו להופיע בקונצרט גדול למען הפיוס והשלום במדינה, נפגעו מארלי, אשתו ריטה ואמרגנו דון טיילור מירי לעברם.
אלא שמארלי לא חלם לתת פרס לאויביו והופיע גם הופיע באותו אירוע מחשמל כשהוא חבוש. הקליע שפגע בחזהו, אגב, נותר שם עד יום מותו, ארבע שנים וחצי לאחר מכן. הצער, האימה והכאב המשיכו ללוות את חייו יחד עם האושר, היצירה וההצלחה, אך הוא התגבר עליהם בעזרת אמונתו, בדרכו הייחודית. הקשר האמיץ שלו ליהדות ולכתבי הקודש נשקף אלינו מהשיר One Love (המבוסס על פסוק מתוך ספר ירמיהו) וגם מכותרת האלבום המופלא ״אקסודוס״ (שמו הלועזי של ספר שמות).
ההופעה האחרונה
"חיה את החיים שאתה אוהב ואהוב את החיים שאתה חי"
״אקסודוס״ שהה למעלה משנה במצעד הבריטי ונבחר ב־1999 לאלבום המאה על ידי המגזין ״טיים״. אולם ביולי 77', חודש בלבד לאחר צאתו לאור, נודע למארלי שלקה במלנומה בבוהן כף רגלו. הוא סירב, עקב אמונתו, לקטוע אותה. מחלת הסרטן קיננה בגופו והתפשטה עד שהכריעה אותו סופית.
ב־23 בספטמבר 1980, כשהוא כבר חולה מאוד, קיים את הופעתו האחרונה בעיר פיטסבורג בארה״ב. את חודשי חייו האחרונים יבלה במרפאה במינכן, אבל את מותו ימצא דווקא במיאמי שטופת השמש, על סף הקיץ של 1981. הוא נקבר בכפרו הקטן, הנידח, עם גיטרת הלס פול שלו וספר תנ״ך, כשעל אצבעו נוצצת טבעתו של היילה סלאסי, הקיסר האתיופי, שעליה מוטבע אריה, סמלו של שבט יהודה, הידוע גם משירו Lion In Zion.
ואכן, מארלי היה אריה. לוחם וחולם. מנהיג ומוזיקאי. מאמין ויצרי. שנתן גאווה לבני עמו ולשחורים באשר הם.
אולי הוא חי לו כעת את חיי הנצח שבהם האמין הרחק הרחק מכאן עם אלוהיו, אותו ג'ה שעליו דיבר ובו עסק לא מעט. לא היה כמו מארלי וספק אם יהיה. נוכל להתנחם בכך שאין כמעט אמן משמעותי אחד על פני כדור הארץ שלא הושפע ממנו ולו במעט. אז אולי הוא איננו, אבל הוא בהחלט חי ובועט.
"כסף לא יכול לקנות חיים" (מילותיו האחרונות לבנו זיגי)