אבטיפוס של איחוד: אייל שכטר סופר את השניות להופעת ההשקה

כשהמוזיקה נמצאת עמוק בנשמה שלך, משפט כמו ״אני רוצה למות על הבמה״ יעבור בלי שאף אחד מהשומעים ירים גבה או ישאל אותך בחשש אם אתה מרגיש טוב. כי מי שהמוזיקה שלו בנשמה לא רואה אופציה אחרת, מלבד לגדול, להתבגר, להזדקן וגם לנפוח את נשמתו בעודו עושה את הדבר היחיד שמגדיר את הווייתו וממלא אותו באושר.

״אני רוצה למות על הבמה״, אומר לי אייל שכטר, שבדיוק היום חוגג יום הולדת 51 בהופעת איחוד חגיגית במיוחד של להקת אבטיפוס, במה שאמור להיות יריית הפתיחה לסיבוב הופעות בכל הארץ ואלבום חדש שיצא בקרוב. זאת תהיה הפעם הראשונה מזה שנים שהלהקה מופיעה בהרכב מלא, שכולל את שכטר, אמיר בן דוד וטל יניב. אליהם יצטרפו בועז וולף וטל לוי, שעליהם אומר שכטר: ״הם מליגת העל של הנגנים בארץ״.

הקדימון לאיחוד קרה לפני שלוש שנים, כשחזרו לנגן ביחד והקליטו את שיר הנושא לספרו של בן-דוד, ״פלאפל אוסלו״. ״אז קלטנו שאנחנו מתגעגעים אחד לשני״, אומר שכטר. ״הבנו שאנחנו רוצים לחזור ולנגן, ושטוב לנו לנגן על במה״.

״הגיטריסט נשאר אותו גיטריסט, גם הזמר והקלידן נשארו. האם זה משפיע על הצבע של הלהקה? אני חושב שכן. אבל מה שיותר משפיע זאת העובדה שהפעם אנחנו טיפה פחות מחויבים. אנחנו לא נמצאים תחת חברת תקליטים, ולכן אנחנו עושים רק מה שאנחנו אוהבים, את השירים שאנחנו מאמינים בהם ורוצים שיצאו החוצה. אז אני מאמין שיהיה שילוב בין איך שאנחנו רוצים להישמע ובין ה׳אבטיפוס׳ של פעם״.

״כן, זה יהיה לגמרי עצמאי. מה שנחמד הוא שאין לנו סטופר, ואנחנו לא מחויבים לתאריך יעד להוצאת האלבום. עכשיו נתחיל לצאת להופעות, אחר כך נוציא סינגלים ואחר כך נמשיך הלאה וניכנס לתוך הזרם הגדול שנקרא מוזיקה ישראלית״.

להקת ״אבטיפוס״, שהוקמה ב-1985, פרצה לתודעה הודות לשיר כיסוי ל״16 מלאו לנער״ של גבי שושן, שבו זכתה בשורה חדשה מכותב השיר, עלי מוהר (״ולא תמיד העצב הוא מתוק, ויש אולי עוד קצב חוץ מרוק״). מאלבומם הראשון, ״מה החזאי מבין״, יצאו הלהיטים ״אישה אישה״, ״תשאירי לי מקום לחבק אותך״, ״מועקה״ ו״בוקר טוב עולם״. שנתיים אחר כך יצא אלבומם השני, ״איך עושים מים״, שלא הצליח כמו הראשון, ו״אבטיפוס״, כמו מיליוני להקות רוק לפניה, התפרקה.

״נתנו כבוד לאחד השירים שאנחנו הכי אוהבים בתקליט, שלא יצא לסינגל. עשינו לו עיבוד שונה, ועכשיו הוא נשמע אחרת לגמרי. בהופעה נשיר את השיר הזה, יחד עם שירים מאלבומים קודמים ומהאלבום הבא שבדרך. אני מניח שיהיה כיף לאנשים. אנחנו רוצים להופיע וכמה שיותר. אנחנו מבוגרים שעושים את הצעדים הראשונים שלהם, כמו מישהו שהתעורר אחרי 20 שנה ולא יודע הרבה דברים. העולם השתנה ואנחנו לומדים. טוב, זה שומר על עור הפנים״.

״כל השנים המשכתי לכתוב מוזיקה לסרטים, ומאחורי יש תקליט אחד ועוד אחד שהתחלתי לעשות וגנזתי אותו. הייתי בתוך המוזיקה, עשיתי דברים מעניינים יותר ומעניינים פחות. לפעמים אתה לא יודע מה אתה רוצה. אבל מהרגע שחזרנו, הבנתי שנורא טוב לי במקום הזה, וטוב לי עם האנשים האלה. לקחתי את הזמן ואת המרחב כדי להיזכר״.

במקביל למוזיקה, שכטר משחק בהבימה ובתיאטרון תמונע, ויחד עם חבריו אורי הוכמן ועמי סמולרצ׳יק מעלה את הצגת הקאלט ״צ׳יקו ומיקו״. ״שם זה לא הכסף הגדול״, הוא אומר בחיוך, ״משם אני לא מוציא את הלחם. כל החיים עניין אותי להיות במקום שבו אני מרוויח מדברים שאני נהנה מהם, ומוזיקה זה הקצה מבחינתי, זה הכי גבוה. אני לא מרגיש בשום מקום כמו שאני מרגיש במוזיקה״.