לא מאמין למשמע אוזניו

Tracker החדש של מארק קנופלר הוא אחד האלבומים המרעישים, המקוריים, האקלקטיים, החכמים והאינטליגנטיים ששמעתי בשנים האחרונות. האמת שאינני זוכר אלבום חדש בשנים האחרונות שגרם לי לעצור שוב את מכוניתי המטאפורית ולעמוד בצד. זה אלבום ארוך ועשיר ולכן העובדה ששני השירים הראשונים מגששים ומחפשים את דרכם אינה גורעת ממנו.

בשיר השלישי עולה קנופלר על דרך המלך ואינו יורד ממנה עד הסוף. אני מעריץ גיבור גיטרה שאינו מורח אלבום שלו בקטעי סולו רק כדי להראות שהוא השולף המהיר במערב. הגיטרה, קודם אקוסטית ובהמשך חשמלית, מתגנבת לשירים. וכשקנופלר בוחר להכפיל את הקצב ולעבור מבלדות שקטות על אנשים ונשים בחייו לרוקנרול, זה המהלך הטבעי בעולם.

יש ב-Tracker כל כך הרבה שירים גדולים וחד־פעמיים, שלא מוקדם מדי לומר שזאת ביצת הזהב הגדולה ביותר שהטיל קנופלר בקריירה שלו. כשהוא שר על דילן על רקע האורות של טאורמינה בסיציליה ועל אנשים יקרים שאינם איתו, אני שב ומודה על שנולדתי עם אוזניים. אף על פי שהן לא מה שהיו פעם, מה שצריך לחדור דרכן מקנופלר במיטבו - מצליח.

פעם אחרת אדרש לסוגיה האתית־מוסרית האם זה תקין שסופרים צעירים נכנסים לנעליהם של סופרים מתים וממשיכים את סדרות המתח המאוישות בגיבור אהוד ומוכר. אלה ימים שבהם הכסף הוא מלך ולכן זה קורה. מכיוון שזה קורה מבלי שהתייעצו איתי, השאלה הבוערת היא האם זה עולה יפה. בכל שקשור לעולמו של רוברט ב. פרקר, סופר המתח מבוסטון שמת ב-2010 והותיר אחריו את היתומים ספנסר (בלש פרטי), ג'סי סטון (מפקד משטרת העיירה הפיקטיבית פרדייז), וירג'יל קול ואוורט היץ' (אנשי חוק במערב הפרוע), אחד משלושה מצדיקים את התעמלות הקרקע המוסרית הזאת.

מהרגע שבו הופקד ספנסר (שם פרטי או משפחה) בידיו הנאמנות של אייס אטקינס, סופר המנהל סדרה מצליחה משלו, מנצחת נוכחותו של ספנסר בחיי את מה שהיה יכול להיות געגוע מעיק. בשנותיו האחרונות ניצחו תיאבונו ועיניו הגדולות של פרקר את איכות הספרים שהוציא תחת ידיו. העלילות היו רזות ומפוזרות מדי. הספרים דלים וקצרים מדי. והעניין שלנו בגיבורים שבעבר חיכינו להם בקוצר רוח התפוגג. 
 

 
פרקר. צילום: יח"צ
 

ב-Kickstart החדש, ה-28 בסדרת ספנסר, עושה אטקינס משהו שאולי היה אמור להיות אסור בחוק: הוא כותב טוב, מרתק ומעניין יותר מהאייקון שאת דרכו נבחר להמשיך. הספר, שעניינו שני שופטים מושחתים השולחים בני נוער לכלא עבור שוחד הכולל נדל"ן ומעורבות משפחת פשע בוסטונית ותיקה, הוא כל מה שהיה פרקר בימיו הגדולים ויותר. קראתי בהנאה אך בתחושה קשה שאני נותן ידי לגניבת דעת ספרותית.

חברי הטובים ביותר בניו יורק הם ה-Pickle Guys. מיין היא אחת המדינות ההומוגניות והמטוהרות אתנית באמריקה. אין זה מפתיע שבאקלים אנושי כזה מפתח יהודי געגועים טמירים למשהו חמוץ שחורק בשן. לעתים אני מתפתה כדביל וטועם מהחמוצים המקומיים. שבוע לאחר מכן אני מסתובב עם טעם של חלת דבש בחך. לכן ה-Pickle Guys.

פעם בכמה חודשים אני נכנס לאתר שלהם ומזמין צנצנת גדולה של מלפפונים חמוצים המדורגים עשויים ¾. צנצנת נוספת של מלפפונים חדשים בתחילת תהליך החמצתם. צנצנת פטריות מוחמצות שבהן אני מטפל באמצעות סינון נוזל ההחמצה והחלפתו בשמן זית ושום. צנצנת של פרקי סלרי המוחמצים בתבונה גדולה. והלהיט האישי: עגבניות ירוקות מוחמצות כשהן עדיין קשות.

צילום: ingimage/asap 
 

24 שעות אחרי ההזמנה מחכה לי החבילה ליד הדלת, עדיין צוננת. ימים ארוכים לאחר מכן - אם התמזל מזלי ואין אורחים - אני יושב מול הצנצנות עם לחם, חמאה ובקבוק וודקה ונאנח: אח, אח, כמה התגעגעתי למשהו חמוץ.

בצלוחית עמוקה אני מוזג כמות נאה של שמן הזית הטוב ביותר שיש לי בבית, מפזר בתוכו גרגרי מלח גס, סוחט קצת לימון, צובע ברוטב בלסמי ומנגב בפרוסות עבות של לחם כפרי. הטעם מנחם.

צילום: רון מיברג 
 

בעידן שבו צריכת הטקילה הגיעה לשיא והבקבוקים על המדף מתומחרים בשערורייתיות, אני מסתפק בטקילה שלא עקבו אחריה מתיישנת בחבית 12 שנה כדי שתעלה 90$ וחוזר ל-Herradura. הטקילה המוזנחת והטובה ביותר בליגה שלה. גם היא באה בקטגוריות פלטינום, רפוסדו ואנייחו, ואין סיבה בעולם ללכת מעבר לרפוסדו.

צילום: רון מיברג