תקליט הכי חשוב שתשמעו השנה, בהנחה שיהיה II לכם אומץ להתמודד איתו, הוא ״אני לא בפסקול״ של להקת הקליק. 32 שנה אחרי "עולם צפוף״, אלבום האולפן האחרון של ההרכב, המילים של דני דותן, הכותב, הזמר, הפרצוף של הקליק, לצד המוזיקה של שותפו אלי אברמוב, נישאות על גבי הבס של עובד אפרת והולמות בתופים של עודד פרח, מחריבות את כל מה שנותר מהחלום הציוני ובועטות את המציאות עמוק לתוך הגרון. בציניות. באירוניה. וללא רחמים, חמלה, או ריכוך מהאוויר. ודותן הוא בן 61.
הלו, הוא בן 61. עדיין לובש שחורים. מרכיב ומסיר ומרכיב ומסיר את משקפי השמש. חי במרכז תל אביב בדירה נאה, שתי קומות, עם גג מרוצף, עושה סרטים תיעודיים עם זוגתו דליה מבורך, גאה עד השמיים בשתי בנותיו האמניות, לני דינר דותן (33), בוגרת בצלאל, נגרית, אדריכלית; ושאשא דותן (27), בוגרת שנקר. הכל כל כך בסדר. הכל כל כך יפה. השקט שורר פה. הנימוסים הטובים עוד יזלגו להם לתוך המטבח. ואז הוא מתחיל לדבר. ולפצוע. ולהכאיב. ולתקוף. ולפרק לגורמים. כי האמת, מה לעשות, מכאיבה. ודותן רהוט, חד ונוקב, ולא חולם לעצור באדום.
ב-1983, כשתיסלם התפרקה ובנזין התפוררה, הקליק כמעט הייתה להקת השנה, ההרכב מספר אחת בישראל של מלחמת לבנון הראשונה, האינפלציה והבריחה ההמונית מדי לילה למועדוני תל אביב, כשחיילים בצפון מבריחים סמים ומנחם בגין קורס לתוך עצמו ואינו יכול עוד. ב-2015, עם ״האח הגדול״ ו״הכוכב הבא״, עם עידן רייכל ומירי רגב, עם אייל גולן ויצחק תשובה, הטקסטים החריפים של דותן הם הסיכוי האחרון של כל מי שעוד רוצה לשמור פה על שפיות, רגע לפני שהקיץ ימיס את המוח ומלחמה נוספת תחזיר את כולנו לממ״ד.

במשך שלוש שעות של צהריים דותן דיבר. על ילדותו, הוריו, כתיבה, זוגיות, פוליטיקה והקליק. אני מדי פעם הפרעתי בשאלות. התוצאה לפניכם.
חופש
״כל מסגרת שבה הייתי, זרקו אותי ממנה. חופש זו מילת מפתח. מילת על. המילה הכי חשובה בחיים שלי. יכול להיות שזה בגלל השואה, שבה נספו סבא וסבתא שלי במחנה שאי אפשר לצאת ממנו. בבית לא דיברו על השואה, אבל ב-1993 אלי אברמוב ואני כתבנו שיר שמתחיל במילים 'ארץ ישראל 2000 / גטו משוכלל / עם גדרות של תיל וחשמל'. הבנתי שהתאווה של היהודים היא להיות כלואים בגטאות עם גדרות של תיל וחשמל. לחשוב שהם מוגנים בשעה שהם כלואים. זה כמו ציפור שגדלה בכלוב, וכשמוציאים אותה היא מנסה לחזור.
״אני אדם שמקדיש את חייו באופן מוחלט לתרבות ולאמנות. אין גבולות לאמנות שלי. אני לא פקיד של אף אחד. אני חושב שאני אחד, יחיד ומיוחד. ויש המון אנשים כמוני באמנות. לפעמים, ברגעים מסוימים, הלכלה שלי מאוזנת. אבל אם תשאל את דליה, בת הזוג שלי, אז היא תיפול על הרצפה מצחוק, כי זה נורא קשה. ב-12 השנים האחרונות אני עושה איתה סרטים תיעודיים, עבודת זוג, כי אפשר להרוויח מזה כסף. הסרט החדש שעשינו על מתי כספי הוא השביעי שלנו יחד. זו שיטת חיים שהיא חיבור טוטאלי. הרבה פעמים אנחנו יחד 24 שעות ביממה. עשינו גם טלוויזיה, סוג של הישרדות איכותית. הבנות שלי יודעות עכשיו, כשהן כבר גדולות, שאנחנו לא יכולים לקנות להן דירות. מה שהן קיבלו זו אהבה, תרבות, אמנות וחופש. דירה הן יצטרכו לקנות לבד".
משבר
"כל החיים שלי זה משברים, נוקאאוטים שאי אפשר לדמיין. מ־79' עד 83', עם הקליק, בהופעות, חייתי מתחת לאדמה בתל אביב ושמתי משקפי שמש, כי האורות סנוורו אותי. זו הייתה תרבות הנגד שלנו, זה היה החופש שלי - לעשות רק מה שאתה אוהב ולהיות מוכן לשלם את המחיר. גרנו בדירות כל כך רעועות ומתפוררות, שכשהיו מפנים אותנו מהן, היו הורסים את הבניין. בדירה בבורוכוב, למשל, הייתה רק נקודת חשמל אחת שאפשר לחבר אליה בית מנורה שמפיץ אור בבית.
"ואז עליתי מלמטה, מהמועדונים, מהחושך. הייתה לי מחשבה שאפשר להפוך רחוב לארץ, וששינקין זה המקום. אז אחי אורי ואני פתחנו את 'שינק-אין', גלריה ובית קפה שאתה רושם בו 'אני חייב 10 שקלים, כי שתיתי ברנדי', ואחר כך הוצאנו עיתון, 'תת רמה'. אם מישהו כתב שיר, נתנו לו עמוד שלם, כי אמנות צריכה לקבל נוכחות. עשינו שיתופי פעולה עם 'פלסטיק פלוס' וחנות הספרים 'המאה ה־20'. עיתון 'העיר' התחבר למה שקורה. רפי לביא הגיע בכפכפים לגלריה בכל שבוע לכתוב ביקורת. לפחות 200 אמנים התחילו שם את הקריירה. הרגשנו שאנחנו מנצחים.
"ולאט־לאט השותפים עזבו, אורי ואני נשארנו לבד, היינו באופוריה של הצלחה, כתבות על 'האחים דותן'. הייתה לי הרגשה שאני מלך העולם, שאין משהו שאני לא יכול לע־ שות, ושבעוד רגע כל הארץ יהיו שינקינאים, והפנים שלי יהיו על שטרות כסף וירטואלי. והכי כיף היה להיות אדם חופשי, מאושר, חסר דעת, חסר לאום, שחי באמצע תל אביב, המשך לחיים הירושלמיים שלי עם אלי, השותף שלי בקליק. חשבתי לעצמי, שהנה, אנחנו, הירושלמים, באים וכובשים את תל אביב, מפרקים את כל מה שהיה פה ובו־ ראים ארץ חדשה. ויום אחד הכל קרס.
"התנהלנו כמו מיליארדרים, רק בלי כסף. היינו קפטנים באונייה שנוסעת לתוך קרחון. רואה החשבון שלנו, אנדריי, שהוא עדיין רואה החשבון שלנו, התריע: 'אם תמשיכו לעשות מגזינים בגודל 70X50 ס״מ, אתם הורסים את עצמכם'. ואנחנו מכרנו עיתונים, השכרנו חללים, קצב ההתפתחות היה היסטרי. ויום אחד, ב־1986, לא היה לנו כלום. עשינו את הגיליון האחרון של 'תת רמה', אורי נסע לאמריקה וחזר רק לפני שלוש שנים. 
"התפרקנו לחלוטין. הקליק לא הייתה. גם אלי אברמוב נסע. נשארתי לבד. עוד קודם, הזוגיות עם מיכל דינר, אמא של לני, התפרקה. דליה עבדה בטלוויזיה החינוכית והייתה בהריון עם שאשא. הייתי הרוס. האדם הכי מיואש בעולם. בגיל 32 הייתה לי קריירה עצומה מאחורי ולא הייתה שום סיבה שבעולם לקום בבוקר״.
פרנסה
"בשנות ה־80 הייתי בן אדם של רחוב ודיבור ואנשים. הייתי במועדונים, תיאטרון המדרגות, 'הפינגווין', קולנוע 'דן', ובשינקין. היינו המון אנשים, אינסוף חיבוקים, לא רק במובן הפיזי. הייתי מתעסק עם אנשים, שותה עם אנשים, מדמיין עם אנשים. וכשנשארתי לבד, לא בא לי לדבר עם אנשים. 
 

האלבום החדש של להקת הקליק. צילום: יחצ
בא לי לברוא את העולמות של עצמי. וחשבתי שהדבר הכי טוב שאני יודע הוא השפה. תמיד אהבתי לכתוב. וזה דחף אותי לכתיבה. במקביל, אלה היו שנים שדליה הפכה לבמאית מצליחה, במשך עשר שנים היא הייתה מפרנסת יחידה בבית, ואני גידלתי את הילדות וכתבתי שלושה ספרים. בסוף החודש היא הייתה מגיעה עם צ'ק שמן. הר־ ווחנו המון כסף. ערוץ 2 פרנס אותי".
רינו
השעה 12 וקצת. הקומה השנייה. חדר העבודה. שולחן וכמה מסכים. ספה ממול ומזגן שמקפיא עד מוות. בטלפון, גלי צה"ל. דותן משוחח עם רינו צרור על הדיסק החדש. "מספיק עם האגרסיביות, עם הכפייה, עם אמונות טפלות. הייתי שמח שהתקליט יהיה בכל בית בישראל, של ערבים, יהודים, חשישניקים, אתיופים, אריתריאים".
פוליטיקה
"קראתי לאלבום 'אני לא בפסקול', לא כי לא ישמיעו אותי. אני אדם כוחני. אני לא חושב שאמנים צריכים להיות מפוחדים בפינה, להיות חיות שעשועים, אלא הדבר שיפרק את המוח לאנשים. הרעיון שאתה צריך להיות בסדר, הוא רעיון לא נכון. לא צריך להיות בסדר, צריך לומר את דעתך. חוסר הסובלנות פה כלפי יצירה מאפיין משטרים מאוד מאוד חשוכים. אני לא רואה פוליטיקה כדבר שבכלל צריך להתייחס אליו. הדבר האחרון שמעניין אותי זה מה שפוליטיקאים אומרים. אם מישהו נותן כסף למשהו, זה רק כדי לשלוט בו. ולכן כסף לא צריך להינתן על ידי פוליטיקאים. אני לא רוצה להתייחס לטמטום של אנשים שחושבים שהם מבינים משהו. זה כמו שאכנס לכור אטומי ואגיד למדען איך להפעיל אותו. כך שום פוליטיקאי לא מבין באמנות שלי ולא יכול לדבר עליה, אין לו שום זכות לדבר עליה, מי הוא בכלל?
״האלבום של הקליק נועד להכאיב לאנשים, נועד לפגוע בהם ולפצוע אותם ולתת להם, אחרי הכאב, אחרי הזריקה הזאת, את הכוח להתמודד, כמו שאמנות צריכה לעשות. אמנות צריכה להיות כלי שמשנה בן אדם. תרבות נגד לא אמורה להיות בשוליים, אני רוצה לפגוע במרכז, להתפוצץ, מטאפורית, בתוך תחנות רדיו, בעיתונים, להיות נוכח, שאנשים יידעו ויכירו, שהמוזיקה תהיה נגישה לכולם. האלבום שלנו מאוד רקיד, אפשר לרקוד אותו. בדמיון שלי הוא כמו מסיבת זומבים, עם מטעני נפץ מתחת לרגליים וכיפת ברזל למעלה. לא צריך שיאהבו את מה שאני עושה, אלא שיחוו את מה שאני עושה. כל דבר שאני מצליח לעשות תמיד נראה לי נס. זה שעשינו עכשיו אלבום אולפן אחרי 32 שנה, זה מעבר להיגיון״.

ז׳אן ז׳אק

״עבדנו על האלבום עשר שנים, מאז 2005. כשהמתו- פף שלנו, דאךז׳אק גולדברג, טלפן אלי ואמר: 'אני חוזר מצרפת, אני רוצה לעשות את הקליק'. אלי אמר: ׳בסדר,. עובד אמר: 'ברור'. וכולם ידעו שאנחנו הולכים לעשות אלבום חדש. הקלטנו ארבעה שירי דמו, עשינו הופעות וקיבלנו תגובות מצוינות. ואז ז'אן-ז'אק התחיל לרזות. ואנחנו היינו מטומטמים, כי הוא לא היה רזה אף פעם. והוא רזה ורזה וחשב שבגלל שהוא לועס גת, זה מסדר לו את חוסר הרצון להיות רעב, ואולי גם הדחיק. והיה לו אושר כזה, של בן אדם שלא היה רזה. והיינו מופיעים עם שירים ישנים וחדשים, ואת 'ילד מבחנה' אנחנו מנגנים יותר מהר בהופעות, והוא לא יכול היה לתופף אותו, וצעק עלינו, ונסע לבקר את אשתו במרסיי, והיא אמרה 'אתה צהוב לגמרי, בוא נלך לבית חולים', והסתבר שיש לו סרטן, בלבלב, והוא מאוד חולה.
״בסרט 'הקליק האחרון' אלי ואני נוסעים לבקר אותו. הוא נורא רצה שנצלם. שלושה שבועות אחרי זה הוא מת. את הסרט עשינו רק ב-2013, אז תבין שהחומרים שכבו אצלי במגירות, כמו חומרים לאלבום, מ-2006. ז'אק מת והלהקה נכנסה לקומה. עברו חמש-שש שנים, ואז עובד הביא את המתופף עודד פרח ואמר: 'אפשר לגמור. בואו נעשה את האלבום שרצינו לעשות'״.
אנשים
״אין מוקדם או מאוחר בחיים שלי. הזמן שנקרא 'הווה' לא מעניין אותי. הוא מתעתע. אנשים רבים על דברים רגעיים ואין להם הנאה. אני, לעומת זאת, חי, תמיד חייתי, בעולם של תרבות ואמנות. כל שיר רלוונטי גם היום. או שהאמת לא משתנה, או שהמציאות לא משתנה. אני שונא שמכריחים אותי להגיב על הרגע, זה מגעיל אותי. אנשים אומרים שטויות ואני אמור להזדעזע. ואני אוהב אנשים. אני אוהב להיפגש איתם ברחוב. אני אוהב לדבר איתם. 
"ואני ממש שונא את כל מה שמאגד אותם ומכניס לקופסאות: דתות, מדינות, מפלגות. לא אוהב את כל מה שזה מוביל אליו. אני רואה פה תאווה גדולה למנהיגים כריזמטיים, וגם זה מגעיל אותי. לא אוהב פולחנים של אנשים. אולי זו תולדה של עם שהיה תחת רבנים, החיפוש האובססיבי של מישהו שיגיד לך מה לעשות״.
מוות
אמא שלי גדלה בעוני, במשפחה שהעריצה אמנות. אבא שלה היה ארכיטקט וגם צייר. מדי שנה היה עושה לה ציור של שטר כסף ליום ההולדת, ואומר לה שבשנה הבאה זה יהיה אמיתי. וכך כל שנה. בבית שלה לא היה ביטחון. כי בבית של אמנים אין ביטחון. היא הוכנה לאקדמיה ונהייתה פרופסורית. שני ההורים שלי היו ארכיאולוגים. אם תלך למוזיאון ישראל, תראה הרבה דברים שאבא ואמא שלי הוציאו, יצירות אמנות קדומות. וכמו שדליה ואני, בסרטים שלנו - על אריס סאן, מנשה קדישמן, מתי כספי - חוקרים חיים של אחרים, גם ארכיאולוגים נוברים בחיים של אחרים.
"אני גדלתי בפחי זבל עתיקים, בביובים קדמוניים, בקברים. לא הייתי אף פעם בקייטנות. היה לי חבר, דורם, ובקיץ היינו נוסעים יחד לחפירות של אבא שלי. נותנים לך מכוש ואומרים 'תחפור, בעדינות'. הייתי חולה על זה, זה היה החופש המוחלט, אף אחד לא אומר לך מה לעשות. ויום אחד, בתל אשדוד, היינו בכיתה ג' או ד', מצאנו חייל טורקי, עם הכפתורים של היחידה. שמנו אותו בשק, קומפלט, ולקחנו לירושלים. היינו מציבים אותו בכל מיני פינות ברחוב, בחוץ, בלילה, זה היה קיצוני מאוד, ובכל פעם מפחידים מישהו אחר. עד שאמא שלי עלתה על זה והחזירו אותו לאשדוד. נדמה לי שבסוף קברו אותו.
"אצל אבא שלי, שהוריו מתו בשואה, רעיון המוות היה מוחלט. וכך גדלתי, עם הידע שאין כלום אחרי המוות. מגיל אפס הייתי בתוך קברים, ומראים לי גולגולות, אומרים לי 'זה היה איש', 'זו הקערה שממנה הוא אכל', 'זו הסכין שאיתה חתך את האוכל', או 'זה היה החץ שנתקע לו בראש'. זו הייתה הילדות שלי, גולגולות ושלדים אינסופיים. ומגיל מאוד צעיר היה ברור לי שהחיים הם דבר עכשווי, שאין גן עדן, שאין גיהינום, שאין אחרי, שאין לפני, שאין אלוהים, שאין שטן, שאם יש משהו שאנחנו עושים, אז צריכים לעשות דבר נהדר, לתת לעולם דברים טובים, להילחם על האמת שלנו. זו המסקנה שלי מהעולם הזה״.
אפילוג
"כתבתי 'אני מת להשתמט מהכיבוש' ו'אני מת להשתמט מהשואה'. אנחנו בני הארץ. נולדנו כאן. ילדינו נולדו כאן. יש לנו מחויבות לארץ הזאת מעצם היותנו ילדים, והמחויבות שלנו היא כלפי כולם כאן. אם מישהו אוהב את המוזיקה שלי, יש כמה דברים שהוא לא יאהב: גזענות, מי-זוגניה, אפליה, רודנות, פאשיזם. הוא לא יאהב את זה בעברית. זה התפקיד של האמן, לשבש את החוקים. להוציא את החוקים תוך כדי משחק. אין לי שופט. אף אחד לא ידון אותי. אף אחד לא יגיד לי אם אני בסדר או לא בסדר