תופעת גבע: גבע אלון עושה את זה בעברית

נדמה שכל כך הרבה שנים חלפו מאז. שכל כך הרבה השתנה. מעגלים נסגרו ונפתחו, אמנים נעלמו, חזרו, הלכו מאיתנו. אריק איינשטיין, למשל, שעוד נחזור אליו בהמשך, הוציא אז, ב–1999, את “מוסקט", אלבום משותף עם שלום חנוך, ולא היה מרחק גדול יותר בין “גיטרה וכינור" של אריק ושלום לבין גבע אלון הצעיר עם האמריקנה באצבעות והקול שהיה הכל חוץ מלהיות קול של זמר ישראלי.

אבל 16 שנים לאחר מכן, אריק איינשטיין לא איתנו, והלהקה ההיא של גבע אלון, פליינג בייבי, היא שורה מוצלחת בביוגרפיה של אלון. הוא עצמו נשוי, בן 36, גר בגליל - מנסה לסלול לעצמו מסלול חדש בתוך המוזיקה הישראלית החדשה. בעברית. האלבום שלו “תהיי איתי" מצליח יפה, מחלחל לאט ובהתמדה לתודעה הקולקטיבית. “מרכיב השפה מכתיב המון דברים", אומר אלון, “עברית מכתיבה מציאות, כמו שאנגלית מכתיבה. פתאום נזרקות החוצה ההשפעות עלי. זה קרה לא במודע. זו לא הייתה החלטה. המחשבה לעשות אלבום בעברית הייתה בי כמה שנים. הרגשתי שאני צריך שינוי גדול. הגעתי למיצוי ורציתי משהו דרסטי, אחר".

מותו של איינשטיין הוליד גבע אלון אחר. “כשאריק מת זה היה טריגר", הוא מספר, “ביום של הלוויה שלו ברדיו השמיעו רק שירים של אריק איינשטיין. הייתי רחוק, בבית ברמת הגולן, וניגנתי יחד עם הרדיו, עם הגיטרה, את כל השירים. ואז אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאין יותר מוזיקה כזאת בעברית. הרגשתי את המורשת הזאת על הגב, איזו תחושה שאני חייב להיכנס לתוכה. זה היה המניע האמיתי לעזוב לרגע את האנגלית ולנסות לכתוב ולשיר בעברית".

גבע אלון נולד וגדל בקיבוץ מעברות. “האנגלית הייתה לי בידיים ובפה מגיל 14. עולם הדימויים שלי היה עצום. לא הרגשתי מוגבל באנגלית. זה היה לי טבעי, ולכן גם היה בי פחד לכתוב בעברית, שהיא שפה ישירה וחותכת. אבל ברגע שעשיתי את זה, פתאום משהו נפתח והפסקתי לפחד".

מי שסייע לו לעבור את הגשר לכתיבה בשפת האם שלו היה עמיר לב. “הוא הפיק את האלבום ועבד איתי על טקסטים", מספר אלון על החיבור, “הרגשתי לראשונה בחיי שאני צריך שותף למסע. לכתיבה. הפעם היה בי צורך בחיזוק ממישהו".

יש קווי דמיון בין לב לבין אלון, שני מספרי סיפורים. לב נולד בתחילת שנות ה–60, אלון בסוף שנות ה–70, שני דורות שונים, אבל שניהם אמנים, שעם גיטרה והרבה רגש יודעים לספר לך סיפור קטן ואפקטיבי בשלוש דקות על טיפוסים מאוד ישראלים. “אני מאוד מחובר ליצירה של עמיר. מאוד אוהב מה שהוא עושה. יש בינינו כימיה גדולה, ותמיד כשהיינו מדברים אצלו בבית הרגשתי שהעולמות שלנו קרובים. יש מכנה משותף, מוזיקה וגם דברים אחרים. באתי אליו עם סלט גדול של טקסטים לא גמורים והתחלנו לעבוד על זה. כתבנו כמה מהשירים יחד והשלמנו שירים אחרים. זו הייתה עבודה משותפת של כמה חודשים - ואז הצעתי לו להפיק מוזיקלי - הוא הסכים".

אז למקרה שלא הייתם בישראל בשנה האחרונה, הנה תמצית האירועים. גבע אלון כאן, גבע אלון שם, הופעות, פסטיבלים, אינדינגב, יערות מנשה, ימי סטודנט. מופעים אקוסטיים. ספריות ציבוריות. חורש את המדינה לאורך ולרוחב. “זו הדרך היחידה שאני מאמין בה", הוא אומר, “אתחיל בקרוב לעבוד על האלבום הבא. בעברית".

להיות ג'ימי פייג'

מוזיקה ישראלית הייתה, עד סוף שנות ה-90, מושג נרדף ל"זמר עברי". המאה ה-21 הביאה רוח חדשה. מוזיקה ישראלית היא גם שירים באנגלית. יותר ויותר אמנים בוחרים להקליט בשפה הבינלאומית של הרוק'נרול. גבע אלון היה שם. “כשיצאתי עם תקליט בעברית קיבלתי תגובות מדהימות. עד עכשיו אני בשוק מהתגובות. רוח גבית מטורפת מהקהל. היו כאלה שאמרו שאני עושה טעות, שאני אאבד את האותנטיות שלי".

ומה חשבת על זה?

“תגיד לי אתה, איך אני יכול לאבד אותנטיות כשאני בעצם חוזר לשפת האם שלי? למקורות התרבותיים שלי?".

השיר “אבא" נגע בהמון אנשים.

“האלבום חשף אותי להמון אנשים בכלל. התברר לי שיש בשירים האלה, בשפה המסוימת הזאת, עוצמה שנוגעת ופוגעת בגילים שונים, גם באנשים שלא שמעו אותי קודם".

הוא מזכיר את ברי סחרוף, ולא במקרה. הוא אוהב אותו וגם ניגן איתו לא פעם בעבר. שניהם התחילו באנגלית, שהו בחו"ל תקופות ארוכות, בנו לעצמם סוג של קריירה בינלאומית, פגשו קהל לא־ישראלי ושיתפו פעולה עם המון אמנים. שניהם גם עושים את שלהם בצניעות לא מצויה ועם ריחוק סביר - שלא לומר הימנעות גמורה - מראיונות לתקשורת. סחרוף לא מתראיין כבר שנים רבות. גבע אלון ממעט מאוד לפגוש עיתונאים. “אני מעדיף לעשות מוזיקה. לא מרגיש נוח במקום הזה, המרואיין".

כמי שעמד על במה אחת וחלק הופעות עם המון אמנים ישראלים, אלון מודה שהוא “חרד למחר של המוזיקה הישראלית". הוא מסתכל קדימה ורואה המון כישרון, אבל גם הרבה מאוד החמצות. “מהסיבה הזאת, אגב, אני מאלץ את עצמי לדברים שאני דורש מאחרים. אני רואה סביבי ים של כישרון, אבל כישרון מפוספס, כי הוא לכוד במעטה של מסיכות, מיתוגים וחוסר זהות עצמית.

"לאחרונה העברתי סדנה בכרמיאל לבני נוער, ובסוף הם רצו טיפ למוזיקאים. אמרתי להם ‘תשכחו כל מה שאמרתי בשעתיים האחרונות, הזהות שלכם היא הדבר הכי חשוב. אסור לכם לחקות מישהו אחר'. בתוך המוזיקה בישראל חסרה לי זהות מובהקת. הכל זה כמו. כמעט. ליד. חבר'ה ששמעו משהו ורוצים לעשות כמו מישהו אחר. כמו משהו אחר. אנשים באים למפיק או טכנאי ורוצים להישמע כמו משהו מסוים שהם אוהבים בעולם או בארץ. אני לא אוהב את זה".

תסביר.

"כל מה שיפה בהשפעות מוזיקליות זה שהן מתערבבות בתוכך ויוצא מהן משהו חדש. אני לא רוצה ליצור משהו שכבר קיים. אני לא מסתכל החוצה, אלא מחזיר את המראה לעצמי. שם אותה מול הפנים שלי ומנסה לראות מה יש לי להגיד ואיפה אני נמצא. כשהייתי ילד עם גיטרה רציתי להיות ג'ימי פייג' הישראלי. עם השנים הבנתי שהכי חשוב לי להסתכל אחורה ולהגיד שעשיתי משהו שאני גאה בו, שלא התפשרתי, שלא ניסיתי להיות כמו מישהו אחר".

המוזיקה הישראלית השתנתה. המושג של “להיט גדול" השתנה.

“אני לא מעוניין ליצור ממקום של ‘אני רוצה לייצר להיט עכשיו'. אני מרגיש מעמד הפועלים, אני עובד בכתיבת שירים, רוצה ליצור בתור אמן. פועל שכותב שירים. לא כסוג של מפעל".

יש לך תשוקה להגיע למקום כלשהו? להשיג משהו?

“אם שיר שלך הוא ממש טוב, הוא יגיע למקומות האלה, הכי גבוהים. לא במקרה ניל יאנג, לד זפלין או הרולינג סטונס הצליחו. הצלחה קשורה לכישרון שמתפרץ, מפיק נכון בזמן הנכון ונכונות לעבוד מאוד קשה, כל הזמן. אני מתעסק ביומיום שלי לאן המוזיקה שלי הולכת. ברגע שאני אמיתי עם עצמי ומקשיב לתחושות הבטן שלי, אז אם זה יוביל אותי למופעי ענק והמון קהל, נפלא. אבל אני לא אשתדל במיוחד להגיע לשם".

אתה לא אוהב להתראיין וגם לא משתגע על מצלמות. איזה מין כוכב רוק בורח ככה ממצלמות?

“לא אוהב להצטלם. מביך אותי גם כשמבקשים ממני חתימה. מה לעשות. אני כאן בשביל מוזיקה. סליחה שאני כזה. אני מאמין בלא להתבלט יותר מדי. להיות בסדר. לבוא לעבודה. לנגן. לכתוב. לשיר. לעשות הכי טוב את מה שאני רוצה לעשות".
 

ואיפה הזוהר? הרוק'נרול?

“אני עזבתי בגיל 19 את הקיבוץ כי המסגרת של הקיבוץ הייתה מאוד שמרנית ותבניתית בשבילי. הייתה לי תאווה למוזיקה. הקיבוץ לא טיפח אינדיבידואליות. אבא שלי מהנדס מכונות ועבד במפעל של מטרנה. אמא שלי הייתה מורה הרבה שנים ועברה לתחום הבריאות.שני האחים שלי נשארו בקיבוץ. אני הצעיר מבין ארבעת הבנים. אבל קרה לי משהו. בגיל 12 התחלתי לנגן גיטרה במקרה ואז פתאום כל העולם מסביב נהיה אפור. הכל היה משעמם. הזנחתי קשרים חברתיים ועזבתי את הלימודים. השקעתי שמונה שעות ביום בנגינה בגיטרה. ראיתי בזה מקום שאני חי בו". 

אתה עקשן.

“אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. אולי כי הייתה לי ילדות מדהימה בקיבוץ. זו סביבה טובה לילדים, אבל גם למבוגרים כמו אבא שלי, שלא היה צריך להתמודד עם מס הכנסה כל החיים שלו. יש יתרונות בלהיות קיבוצניק". 

“כי הרגשתי שאני כלוא בכלוב מזהב. גם אם זה המקום הכי מדהים בעולם, רציתי לראות את הצד השני של המתרס. כל מקום שבו גרתי, אנשים קמו ונסעו למקומות רחוקים כדי להבין אם הם רוצים לחזור, ואני רציתי לראות עולם. הייתה בי בעירה של מוזיקאי. רציתי ברים מצחינים מבירה, לנסוע לאמריקה, לחרוש דרכים, מלונות נידחים. רציתי את החוויה המלאה.

“הייתי שנתיים בארצות הברית, זה הרבה זמן באותן דירות, אותה מכונית, אותן עבודות מזדמנות - סן פרנסיסקו, סנטה קרוז, לוס אנג'לס - המון הופעות. מבחינה מוזיקלית זה היה בית ספר שאין שני לו. אי אפשר לבקש משהו גדול מזה. חזרתי לארץ אחר לחלוטין. הזמן רץ. אין באלנס. אתה עולה, מנגן. זהו. התנאים שם להופעות כל כך קשים, שאתה חייב להצטיין.

“שמע, אני מת על ישראל, מת על הארץ הזאת, אבל אנשים כאן - ואמנים במיוחד - הם מפונקים. מאוד מפונקים. יש דרך שצריך לעבור. אמנים גדולים במקומות גדולים עושים באלנס שעתיים. כשאתה אמן אזוטרי, להקה אזוטרית שקמה שלשום במטבח של אמא שלך, תבוא ותנגן פשוט. תנגן, תנגן, תשתפר, תשקיע ובסוף תישמע כמו סוניק יות'. כמו נירוונה". 

“אני קיבלתי את החבטה בראש באמריקה", הוא ממשיך, “הבנתי שעם המצב הזה של התחרות המטורפת, צריך לנצח, כי בכל פסטיבל ובכל אולם, לפניך ואחריך, יש ויהיו להקות שנשמעות יותר טוב ממך. והם מקומיים, אמריקאים, והם מדברים את השפה. ואם לא תהיה מדויק וחזק ומקורי, אין לך שום סיכוי.

“אתה לא מבין כמה זה פסיכי, אבל אני חרשתי את ארצות הברית. על כל מועדון החבר'ה רבים. אומרים להם ‘תופיעו בחינם', והם אומרים סבבה, רק תן להופיע. אנחנו גדלנו בחממה בקיבוץ, ניגנו בתחרות להקות בעמק חפר וכולם הכירו אותנו, הרגשנו שאנחנו משהו, ואז נסעתי לאמריקה וקלטתי שאני כלום. אף אחד. אבל אחרי שנתיים באמת נשמענו חבל על הזמן".

החיים בהוסטל

ואז מועדון "בארבי", 2002, עם פליינג בייבי, שאול מזרחי נתן להם להופיע כל יום שני בחצות אחרי הדורבנים, ובכל הופעה הדורבנים הדליקו את הקהל. 400 חבר'ה רקדו וקפצו, ומיד כשנגמרה ההופעה כמעט כולם יצאו, וגבע אלון והלהקה שלו עלו כדי לנסות להבעיר אש ב–13 איש שנשארו ממולם. “אני עומד שם ומביא את הגראנג' הפסיכדלי שלנו באנגלית וצריך לעניין אותם", הוא נזכר, “זה לא היה קל, אבל זה היה מחשל".

מה נותן את הכוח להמשיך?

“מהרגע הראשון שהתחלנו לנגן את השירים שכתבתי באמריקה הייתה תחושה של ניצוץ. אולי אופוריה ילדותית. הרגשנו שאנחנו מיוחדים ואף אחד לא יכול להגיד לנו אחרת. הדרייב הזה הניע אותי שנים. פעם, באיזה חור באמריקה, עצרתי בתחנת דלק, 8:00 בבוקר, יצאתי מהאוטו ואני קולט במכונית לידנו להקה. ואז בפינה עוד בחור עם גיטרה. ובמזנון עוד להקה. הבנתי שכולם באו לפה לעשות מוזיקה, שהתחרות תהיה מאוד קשה, וכדאי שנהיה ממש, אבל ממש טובים. זה מבעיר אותי, תחרות".

"גם עם אפס כסף בכיס, גם עם ריבים מטורפים בינינו, גם כשיש געגועים הביתה ואני רוצה רק ללכת מפה, כשעליתי לבמה, לא משנה מה קרה במהלך היום, קרה משהו מיוחד. היינו מנגנים שירים שלא ניגנו בחיים קודם, על הבמה, וזה קרה. השיר פתאום נוצר על הבמה. גרנו בהוסטל בסנטה קרוז חצי שנה ותיעדנו את החיים שלנו. אולי יום אחד נעשה עם זה משהו. יש לי מאות שעות של מוזיקה ושירים שהוקלטו על מיני–דיסק. גם זה שוכב שם. יום יבוא".

אתה עובד עם חבר'ה צעירים. ראית את העתיד של הרוק הישראלי?

“המוזיקאים הצעירים היום מתקדמים שבעה צעדים לפני מה שהם. מחפשים לייבל, מחפשים מסגרת. קודם תופיעו, עשרות פעמים, מאות פעמים, קודם תעשו משהו משמעותי. טכנולוגית, אפשר ליצור היום אלבום עם סאונד טוב. יש אפשרויות. אני מחמיר מאוד, אבל בעיקר עם עצמי. אני יושב ימים על טייק שירה כדי שאהיה מרוצה בסוף. אני אוהב לשמוע מה שכולם אומרים ובסוף להחליט בעצמי מה אני צריך.

אם זה טוב, אז זה טוב. לא משנה איך זה קרה. אם השיר טוב, המאזין יקבל אותו. שיר גרוע, גם ההפקה של נייג'ל גודריץ' לא תציל אותו. אני רואה הרבה יותר מדי התעסקות בטפל ולא בעיקר. שיר ראוי, זה הדבר הכי חשוב. יש בין האמנים החדשים והצעירים דברים שאני אוהב - ועדת חריגים, נערות ריינס - אבל אין הרבה".

וגם מבקשים ממנו לבוא לנגן. “אם אני הולך לנגן איפשהו, אני רוצה להרגיש שאני מתחבר, שיש לי מה לתת שם", הוא מבהיר, “אני רוצה להיכנס לתחום ההפקות. להפיק אחרים. למקסם משהו של מישהו אחר".

מה נותן לך השראה?

"השראה? לחתוך סלט נותן לי השראה. לוקח לי המון זמן לעשות סלט. יש משהו ברפטטיביות שמכניס אותי להתבוננות פנימית". 

“ממש לא. אני הכי רציני".