מיקיס תיאודוראקיס מכחיש את ההאשמות: "הייתי ואני עדיין ידיד של ישראל"

לא קל להגיע למיקיס תיאודוראקיס בימים אלה. יוון כולה מתפנה מאז יום הולדתו, ביום רביעי האחרון, לחגוג ולהלל את יום הולדתו ה־90 של גדול היוצרים המוזיקליים בתוכה ומי שמוגדר כלוחם חירויות האדם והארץ.

בעולם וגם אצלנו, יצירותיו המוזיקליות זכו ועדיין זוכות להד נרחב. ״זורבה היווני״, ״מאוטהאוזן״ (על אסיר במחנה ריכוז) ולחני הסרטים ״סרפיקו״ ו״Z״ עדיין מבוצעים ומוכרים. אבל הוא עצמו, חולה ולוקה בדיבורו, ספון בביתו ודואג לאשתו מירטו, המאושפזת בבית חולים. איש גבוה, מוצק, שלמרות מצבו עדיין משמיע את קולו בכתב, וכאשר געשה יוון באחרונה סביב משאל העם על רקע המשבר הכלכלי, קרא לבני עמו לדחות את תנאי האיחוד האירופי על הסף.

דעותיו נאמרות בהחלטיות, ולא כולם אוהבים לשמוע אותן. השיחה עמו נערכה בכתב. שאלותי נכתבו והובאו אליו על ידי רנה, מזכירתו האישית. כמה וכמה ימים דש בתשובות שכתב, תיקן, הוסיף וגרע, עד שנחה דעתו. לאורך כל הדרך ניכר היה כי חשוב לתיאודוראקיס להבהיר את עמדותיו החיוביות לגבינו, בני העם היהודי, ולתקן רושם שנוצר בעקבות התבטאויות שפורסמו בעבר. הנה הדברים, כמעט במלואם.

״אני שייך לארץ ולעם שהיו קורבן לכוחות זרים. מאז מהפכת 1821 והשחרור שלנו מעול הטורקים העותמנים, עוד בטרם הספקנו לנשום נשימה של אדם חופשי, אנגלים וצרפתים עזרו לטורקים לטבוח ולהטביע בים שלושה מיליון יוונים טורקים שהתגוררו בחופים המערביים של טורקיה במשך מאות אלפי שנים. ב־1940 הפשיסטים האיטלקים של מוסוליני תקפו אותנו מכיוון אלבניה. הצלחנו להביס אותם, ואז היטלר פלש וכבש את יוון ב־1941. הגרמנים החריבו את הארץ והרגו מיליון יוונים, ביניהם כ־60 אלף יהודים מסלוניקי. המחתרת היוונית נלחמה בגרמנים והם עזבו באוקטובר 1944, ובדצמבר אותה שנה הגיעו האנגלים, וגם בהם נלחמנו באתונה. 

אישית אני גאה מאוד שהשתתפתי בקרב הבלתי שוויוני הזה. זאת, משום שלרשותנו עמדו רק כמה אקדחים ומקלעים, ואילו להם היו מטוסי קרב וטנקים. לבסוף האנגלים ניצחו בקרב, והם אילצו אותנו לנוס להרים, וכתוצאה מזה נקלענו לגרועה שבמלחמות, מלחמת אזרחים, שבמהלכה נשביתי והוגליתי לאי איקריה. באיים ובבתי הכלא שהו אז יותר מ־50 אלף אסירים. באי מקרוניסוס הם הקימו מחנה מאוטהאוזן יווני, שבו אומנם לא שרפו אותנו, אך העבירו אותנו מסכת עינויים. גם אני עברתי גיהינום זה, וחוויה זו נותרה טראומטית עבורי עד היום״.

״אני מתנצל אם זה נאום ארוך״, הוא אומר. ״אך לאור הדברים, ארשה לעצמי לשאול אותך את השאלה הבאה: האם ייתכן שיווני שעבר, כמו מרבית היוונים, גיהינום כזה, לא יהיה מסוגל להבין ולהיות מושפע מהדרמה של היהודים? מה גם שהם סבלו עשרות מונים יותר מאיתנו? אני זוכר כשהייתי קטן, גרתי בעיר יאנינה, בצפון מערב יוון. הייתה שם קהילה גדולה של יהודים יוונים. הם היו חברי הטובים ביותר ומעולם לא הבחנתי בשוני בינינו. בזמן הכיבוש הגרמני יהודים הסתתרו במאות בתים של יוונים. הייתי אז פרטיזן, ואחת המשימות שלנו הייתה לשמור על הבתים הללו. בכל פעם שהגסטפו, בסיוע בוגדים יוונים, גילה בית כזה, יצאנו להילחם. היו נפגעים רבים, אך איני זוכר שאי פעם הוסגרה לידי הגרמנים משפחה יהודית שהתחבאה. יותר מזה, יהודים שהתחבאו בהרים חיו לצד הפרטיזנים חזרו לאתונה כאנשים חופשיים. כדוגמה יכולה לשמש משפחת מינוס מצא, שמאוחר יותר הקימה את החברה היוונית הגדולה ביותר לייצור דיסקים. נראה לי שדיברתי יותר מדי, ואני רק מקווה שאתה והקוראים שלך ימצאו עניין בדברי. רציתי שישראלים רבים ככל האפשר יכירו עובדות אלו״.

תשובותיו של תיאודוראקיס ארוכות, ונאלצנו לצמצם את חלקן. אבל שוב ושוב הוא מנסה להסביר את האמפתיה שלו לסבל היהודי, תוך שהוא ממשיל אותו לעם היווני.

״ב־1977״, הוא ממשיך, ״הפרתי את האמברגו האירופי ובאתי להופיע בישראל. באיזו להיטות קיבלו את פני! איזו אהבה! איזו נחת והתלהבות! רק תארו לעצמכם שבקיבוץ בגליל היו לנו שלושה קונצרטים ביום אחד. אחרי הקונצרטים סעדנו עם יגאל אלון, אז שר החוץ וסגן ראש הממשלה. ברגע מסוים הוא אמר לי, תוך שהוא מצביע אל הר הלבנון: 'מחר תהיה מעבר להר הזה, בביירות.

אני רוצה שתפגוש את ערפאת ותגיד לו בשם הממשלה שלי, שהדבר היחיד שמפריד בינינו הוא השולחן. אנחנו יכולים לדון בצורה רגועה על הבדלי ההשקפות בינינו. תגיד לו גם, שאף אחד לא יזרוק אותנו בכוח לים ולא יאכיל בנו את הכרישים'. למחרת, המו״ל שלי ארגן מסיבת עיתונאים בביירות לכבוד ספר שלי שעמד לראות אור בערבית. באותם ימים, שיר שלי הגיע בלבנון לראש מצעד הפזמונים והפכתי לכוכב של הצעירים. כשירדתי במדרגות המלון, בדרך למסיבת העיתונאים, ראיתי שהלובי מלא בבנים ובבנות שחיכו לקבל חתימה שלי. רבים מהם הזילו דמעות. עצרתי ושאלתי בצרפתית מדוע הם בוכים. בחורה אחת ענתה: כי נסעת 'לשם'. לאן זה 'לשם'? לישראל? שאלתי. 'כן! כן! כן!' צעקו כולם יחד. גם במסעדה שבה הייתה אמורה להיערך מסיבת העיתונאים, האווירה הייתה כבדה ורבים דמעו. שאלתי: 'ייתכן שאתם בוכים גם בגלל שביקרתי בישראל?' 'כן! כן! כן!' 'אז מדוע אינכם שואלים מה ראיתי בישראל?' ואז הם שאלו״.

״שראיתי אנשים גבוהים ונמוכים, בלונדינים ושחורי שיער, שמנים ורזים, כמו בכל ארץ אחרת. כמו בלבנון. וראיתי גם משהו חשוב הרבה יותר. אתם יודעים, הוספתי, שבישראל אנשים מדברים בחופשיות, וכך הצלחתי לראות, שיותר ממחציתם רוצים שלום. ואני חושב שאתם טועים כשאתם תוקפים אותם חזיתית, משום שכך אתם מאלצים אותם לחבור אל מחרחרי המלחמה שביניהם. אם אתם רוצים לחזור לבתיכם לתמיד, פניתי לפלסטינים, עליכם לשוחח בדרכי שלום עם אלו החפצים בשלום. ואז אחד הנוכחים אמר: 'מיקי תיאודוראקיס צודק. מי שנמצא אצלנו בשלטון, עושה מה שהוא רוצה ולא שואל לדעתנו'. כפי שאתה מבין, התחיל במסעדה תוהו ובוהו. כולם שכחו מישראל והתחילו להתווכח אלו עם אלו״.

״למחרת הובלתי למקום המסתור שלו. כל המנהיגות של אש״ף המתינה לי שם, והעברתי להם את המסר של יגאל אלון. עוד קודם, ערפאת הוביל אותי לחדר אחר ואמר: 'במסיבת העיתונאים אתמול, היו ארבעה פלסטינים שהתכוונו להרוג אותך. אבל הם שמעו את דבריך, והשתכנעו שאתה אוהד גם אותנו וגם את הישראלים שבאמת רוצים לחיות איתנו בשלום'. ואז הוא אמר שאנשים אלו נמצאים כעת בחדר הסמוך ורוצים להתנצל בפני, ושאל אם אני מוכל לפגוש אותם. 'כמובן', עניתי. הדלת של החדר האחר נפתחה, הם נכנסו, רצו לקראתי בדמעות ונישקו את ידי. 'אתה אדם טוב ואנחנו כמעט הרגנו אותך'. חיבקתי אותם ואמרתי: 'אני יווני, ובתור שכזה יש בי מידה רבה של חמלה לכל עם ולכל יצור אנוש'. בהמשך אמר לי ערפאת: 'ב'מאוטהאוזן' רוממת את היהודים. צדקת, משום שהעם שלהם סבל הרבה. אבל גם אנחנו הפלסטינים חיים בסבל, ומסיבה זו אני מבקש ממך שתחבר מוזיקה גם בשביל בני עמי'.

יאסר ערפאת, נפגשו במקום המסתור. צילום: רויטרס
 

״למה אני מספר לך כל זאת? להוכיח לכם שאני מתבייש על כך שכמה פעמים נאלצתי להצטייר כפי שמעולם לא הייתי. הייתי, אני עדיין, ואמשיך להיות, ידיד של ישראל. זה כמובן לא אומר שאני חייב להסכים עם ממשלת ישראל. למה שלא תהיה לי הזכות לומר לך בדיוק אותם הדברים שאמרתי לפלסטינים? שהשימוש באלימות מוביל תמיד ובכל מקום לתוצאות הפוכות ממה שהתכוונו? כמו שאני דוחה את הפלסטינים הקיצונים שלא מכירים בכם ומייחלים למותכם, כך אני מתנגד לישראלים קיצונים, שמבקשים להכחיד את הפלסטינים. מלחמה היא תמיד אכזרית. המלחמה המוצדקת וה׳טובה' היחידה היא מלחמת מגן; בניגוד למלחמה הרעה והפסולה, זו התוקפנית.

״אך אני לא רק ידיד של ישראל, אלא גם מעריץ נלהב של היהודים, שהם, בדומה לנו היוונים, עמוד התווך של התרבות המערבית. אתם והתנ״ך שלכם, ואני מתכוון בזה לערכי המוסר, ואנחנו והדמוקרטיה והאמנות, יצרנו ביחד את המהות של האדם המערבי. אתם נתתם הרבה, בעיקר לציוויליזציה המודרנית. הרי שלושה אנשים ששינו את פני האנושות בצורה קיצונית היו יהודים: ישו, קרל מרקס ואלברט איינשטיין. אך תחום שעליו אתם חולשים ומצטיינים בו הוא כמובן המוזיקה הסימפונית, שכן נתתם לעולם את מנדלסון ואת מהלר.

״מה קרה באמת ליחסי עם העם שלכם? אני אגיד לך: הבעיה הלאומית הגדולה שלכם, ואני מתכוון ליחסכם לפלסטינים. הרעיונות שלי על פתרון של שלום והשפעתו על מדינתכם גרמו לכך שהוכרזתי אישיות לא רצויה על ידי התומכים בפתרון של כוח. גם העובדה שהמוזיקה שלי הייתה אהובה על ידי תומכי השלום הפכה אותי לאדם המסוכן להם. זו הסיבה שבגללה הם השתמשו נגדי בנשק הקטלני שלהם, השמצות, כדי להשניא אותי על כל היהודים, לא רק בישראל, אלא בעולם כולו. זו האמת ללא כחל וסרק.

״כעת אני מתקרב לסוף חיי, ולכן אין לי סיבה או רווח בהתגוננות על כך שאני אוהב ומעריץ אתכם. אני רואה ראיון זה כראיון אחרון שלי בנושא. השאר, ואני מתכוון לאמת, ייזכר במשך שנים ארוכות ביצירה שלי על מאוטהאוזן, שנולדה מדם לבי, כמו כל המוזיקה שכתבתי אי פעם. זו תקוותי״.

כאמור, לפני משאל העם ביוון, שנערך לאחרונה, פנה תיאודרקיס לעמו וקרא להם להצביע ״לא״. אני שואל אותו האם הוא מרוצה מהתוצאות, והוא עונה: ״המשבר הגדול שאליו נקלענו, שוב בגלל כוחות זרים, יש לו תוצאות הרסניות עד היום. החוב הלאומי היה רק תירוץ. המטרה של כוחות זרים היא להתיש את האנשים, משום שהם מהווים מכשול בדרכם למזימה הגדולה להשתלט על כל אוצרות הטבע החשובים שלנו, שנמצאים בהרים ובים. היום, אחרי שנבחרה ממשלה בראשות ציפרס, הסנקציות שהוטלו עלינו הן הרסניות, ואני משוכנע שההתנגדות של אנשינו תלך ותגבר מיום ליום. ה'לא' הגדול של היוונים הפחיד לא רק את הזרים, אלא גם את ראש הממשלה ה'שמאלני' שלנו, שהזדרז לומר 'כן', וחתם על הסנקציות הקשות של אירופה. בעקבות זאת, אחוז אלו שאמרו 'לא', שהוא 61%, יעלה בסוף ל־90%״.

כאשר המפלגה בעלת האידיאולוגיה הפרו־נאצית ״השחר הזהוב״ נכנסה לפרלמנט היווני, כתבת על הסכנה הגדולה בכך ועל העוול הקשה ליהודים ביוון וסלוניקי.

״הנוכחות של 'השחר הזהוב' בפרלמנט היווני, שאותה עלינו לקחת ברצינות, לא רק מעוותת את ההתנגדות של היוונים לתופעה כזו, אלא היא גם זרה לתרבות ולמסורת ההיסטורית שלנו. הם עושים אידיאליזציה לעלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, שנעשתה בעזרת הפחדת אנשים. דבר אחד בטוח: המשבר הנוכחי ילך ויגדל. ומה יקרה ברגע שאנשים יתקוממו נגד המצב? 'השחר הזהוב', בעל בעל השפעה גדולה על הכוחות החמושים (בעיקר המשטרה), יוכל לשנות את האופי של התנגדות העם ולהסב אותה למלחמת אזרחים חדשה. מסיבה זו עלינו להיזהר מאוד, ולהיאבק בשתי חזיתות״.

״אני מאמין שכמלחין, עלי לרכז את מאמצי מצד אחד ביווניות (הלניזם) ובמורשת המוזיקלית האירופית, ומצד אחר בדברים המתרחשים בזמן שלי: העם שלי, הסבל בתקופתי, כלומר סבל של כל האומות בעולם - ובאמונתי, כאזרח, בצדק, בחופש ובזכויות אדם״.

״לפני ומעל הכל, כלוחם פטריוטי עממי״. 

[email protected]