השבוע התפרסמה ביקורת שלי על הופעה של אריאל זילבר במסגרת פסטיבל הפסנתר. בתמצית, רוב הטור הוקדש לשבחים על יכולותיו המוזיקליות של זילבר, שנמצא בתקופה מצוינת וגם הוציא כמה שירים חדשים ונהדרים.



ועדיין, בכוכבית, נאלצתי לציין שלא יכולתי ליהנות מהערב עד הסוף, כי זכר התבטאויותיו הקיצוניות של האיש עדיין חי ובועט אצלי. 



הטור גרר למעלה ממאתיים טוקבקים. רובם המוחלט נזף בי (שלא לומר, נכנס באמ־אמא שלי) על כך שהעזתי לערבב מוזיקה ופוליטיקה. הרוב המוחלט, מתוך אותו רוב מוחלט, גם הגדיר אותי כשמאלן עלוב, ובכך הוכיח בדיוק את הנקודה שלי.

אי אפשר, וגם לא צריך, לערוך את ההפרדה הזאת. היא פיקטיבית לגמרי. הרי היצירה היא ראי לנפשו של היוצר. ונפשו מורכבת מאין ספור רכיבים, כולל העמדות הפוליטיות שלו. אז למה צריך להתעלם מהן? האם כשיוצר כמו זילבר מביע תמיכה פומבית במשנתו של הרב כהנא, שדרש למשל להטיל עונש מאסר על קיום יחסי מין בין יהודים לערבים, אפשר להמשיך לשמוע את שירי האהבה שלו באותו אופן? ברור שלא. אבל הרבה יותר קל לטמון את הראש בחול, לעצום עיניים בהנאה ולשיר את “ואיך שלא". 
 

תאמינו או לא, אני דווקא מבסוט מזה שזילבר מתבטא פוליטית. ועוד לכיוון הימני. זה שינוי מרענן ביחס למקהלה האחידה מדי שאנחנו שומעים פה תמיד. אני פשוט חושב שהוא הרחיק לכת, וחצה קו של לגיטימיות בכמה מההתבטאויות שלו.

ורק כדי להבהיר, אם יוצר שמאלני יתבטא בקיצוניות מקבילה, נאמר יגדיר את המתנחלים כנאצים (לא דמיוני), זה יפריע לי בדיוק באותה מידה. אבל עצם העובדה שזילבר חזר בתשובה, ומבטא עמדות שהן שונות מאוד מאלו שאני מחזיק בהן, נראית לי לגיטימית לגמרי. 
 
באותו אירוע, פסטיבל הפסנתר, נערכה הופעה אחרת של אמן המחזיק בדעות ימניות ברורות - עמיר בניון. לא הייתי שם, אבל הבנתי שכשבניון נקלע לשיחה פוליטית על הבמה עם העיתונאי אראל סג"ל, נשמעו מכיוון הקהל קריאות שדחקו בו לשיר במקום להתפלמס. וכך היה. אני מבין את הקהל, אבל מבין גם את בניון. ומעריך אותו. האש שבוערת בו, וגורמת לו להתבטא פוליטית שוב ושוב, מרגשת אותי. גם אני לא מסכים לאף מילה שלו כמעט.
 
והלוואי שהיו עוד כמוהו. אבל המוזיקאים הישראלים מפחדים. ליתר דיוק, מפוחדים. הם רואים את הטוקבקים האלימים, את השנאה, ומעדיפים לסתום את הפה. אגב, שנאה משני הצדדים, לא רק פינת אחינועם ניני. כשיונית לוי למשל, העזה לסנגר על ראש הממשלה בראיון בארצות הברית, היא מיד הוכתרה כ"ליכודניקית" בפוסט שהפך במהרה לפופולרי.
 
נכון שזו מציאות מסובכת מאוד עבור אמנים. ושבלי קשר, הם מתקשים גם ככה לקושש פרנסה מהמוזיקה שלהם. ובכל זאת, זה חלק מהחובה שלהם להתבטא, לשנות. והשתיקה של מרביתם זועקת, במיוחד על רקע האיבה ההולכת וגוברת כאן בין יהודים לערבים בישראל, בתוך תחומי הקו הירוק, בלי קשר לוויכוח על עתיד השטחים בין השמאל לימין.
 
האם הקלטת דואט עם זמר ערבי, או אירוח שלו בהופעה, כסוג של הבעת תמיכה בדו־קיום, הם אקט שמאלני? ברור שכן, בעיניהם של כמה אלפי טוקבקיסטים קיצוניים ועיוורים. אבל המסה הגדולה של הישראלים תקבל צעד כזה בהבנה. אם חבר הכנסת הימני המהולל אורן חזן יזם הצעת חוק שמחייבת לימודי ערבית החל מכיתה א׳ (שאפו!), למה שזמר ישראלי לא יעשה מחווה באותו כיוון? בייחוד אלה שהמוזיקה שלהם מושפעת ישירות ממוזיקה ערבית, כמו החבר עמיר בניון.
 
אבל את בניון עוד אפשר להבין. הוא איש ימין מובהק, שלא ימהר לחבק ערבים. ומה בדבר כל האחרים? למה הם שותקים? פרט לניסיונות בודדים, כמו דואט של מני בגר וחיה סמיר, לא שמענו כאן אפילו ציוץ של שיתוף פעולה. המוזיקאים שלנו ירדו אל המחתרת. מחתרת הקטיפה, שבה לא רואים, לא שומעים ולא אומרים שום דבר.