דורות של חיילים התרפקו בטירונות שלהם על השיר "לילה ראשון בלי אמא". כיום, המלחין רפי בן־משה, דמות מכוננת בתולדות הלהקות הצבאיות ומי שחיבר את השיר עם יוסי גמזו, מצר על היעלמותן מהנוף. "השירים שלהן חסרים, ובמקומם שומעים יותר מדי שירים של חתונות ובר־מצוות", הוא מלין. "אומנם אני לא שומע יותר מדי רדיו, אבל כשהוא דלוק אצלי, יש לי הרגשה כאילו הגעתי לארץ אחרת. זאת בגלל שהרבה פעמים יש בהם מילים שלא נדע".
אתה מאשים בכך את הרמטכ"ל רפאל איתן?
"רפול עשה את שגיאת חייו כשהורה על סגירת הלהקות הצבאיות וניסה לחפות על כך בכל מיני ניסיונות נפל שהחזיקו מעמד זמן קצר. עוד כשהייתי ממונה על הלהקות בענף הווי ובידור, הוא שאל בשביל מה צריך להקות אם אפשר לשים בכל גדוד נגן מפוחית פה שינגן לחיילים".
אתה צוחק?
"לא, בכל הרצינות. הוא הורה לי לבחון נגני מפוחית לצורך העניין. פקודה זו פקודה. פרסמנו הן בגלי צה"ל והן בעיתונות הכתובה מודעה שצה"ל עומד לערוך מבחנים לנגני מפוחית פה, עם הבטחה שמי שיתגלה כנגן טוב אף יקבל מפוחית מקצועית. בקיצור, הזמנתי את דני אדלר מ'שלישיית אדלר' שיהיה הבוחן הראשי, שכן לא הייתי מיומן בכלי הזה. ישבנו בחדר החזרות, במרתף בית החייל בתל אביב, וחיכינו עד בוש לנבחנים. אחרי הרבה זמן הגיע אחד ושאל אם מחלקים אצלנו מפוחיות, כפי שהבטיח הסמל הפלוגתי. אמרנו 'לא', והוא הלך הביתה".
בזה הסתיים הפיאסקו?
"לא, אחרי שעה הגיע עוד חכמולוג. ראינו מיד שלא היה לו מושג איך מחזיקים מפוחית. הוא נתן כמה נשיפות סרק במפוחית ההדגמה, אמר 'זה לא כלי בשבילי', והסתלק כלעומת שבא".
אקורדיון לפני בר מצווה
הכלי הראשון של בן־משה (87) לא היה מפוחית פה, אלא אקורדיון שבו החל לנגן לפני בר המצווה. עידוד לכך קיבל בירושלים, עיר הולדתו, מאביו, הגנן של הנציב העליון, שחיזר אחר אמו בנגינת סרנדות בבללייקה סרבית.
כשהוא נשאל על איזו מוזיקה גדל, מסתבר שלא על סרנדות, וגם לא על שירי־מולדת: "גרנו מול בית הקפה 'תלפיות', ובלית ברירה שמעתי את הריקודים הסלוניים שהדהדו משם אלינו. מהם עברתי לריקודי עם בקן הצופים, שאותם ליוויתי באקורדיון, הכלי שאיתו הגעתי בגיל 16 ל'כדורי'".
הלכת לשם כדי להיות חקלאי?
"אני? שמע סיפור. בבית הספר העממי בירושלים עוד הייתי תלמיד טוב. אבל כשעברתי לגימנסיה 'רחביה', כשובב לא קטן הייתי תלמיד גרוע, במיוחד במקצועות הריאליים. קלעי, המורה למתמטיקה ומחבר ספרי הלימוד, בייש אותי לפני כל הכיתה. 'מדוע את יוצאת איתו? אין לו מושג במתמטיקה!', הוא ירד על התלמידה שאהבתי".
מזה הגעת ל"כדורי"?
"התחילו דיבורים שאעבור לתיכון מקצועי. אבא רצה שאלמד להיות גנן כמוהו, ובפרוטקציה סידר לי העברה ל'כדורי'".
כאן מביאה בתו, אפרת, שבביתה ברמת גן מתגורר בן־משה בשנים האחרונות, אלבום שארגנו לו בהגיעו לגבורות, ודולה ממנו מסמך מאז, שבו נכתב: "התלמיד רפאל בן־משה הוא בעל אופי טוב ועם נטייה לעבודות חקלאיות".
כבוגר "כדורי" הגיע ליפתח שבגליל העליון, שם היה ממייסדי הקיבוץ. הוא ניסה להיות שם חקלאי, יצא לקורס מנצחי מקהלות ואף ניצח בעקבותיו על מקהלה. האידיליה הקיבוצניקית שלו הסתיימה לאחר שלחם במלחמת העצמאות כחבלן. כדי ללמוד באקדמיה למוזיקה בתל אביב, נאלץ להיפרד מהמשק.
בתום לימודיו החל לעבוד כמורה למוזיקה ופתח בקריירה של מוזיקאי מקצועי. הוא ניצח על המקהלה באופרטות שהועלו בתיאטרון "דו רה מי" של ג'ורג' ואל, שהיה אומר לו: "לא חשוב מה שהם שרים, העיקר שייראו טוב", ומשם עבר להיות בין נועצי המסמר האחרון בארון התיאטרון הסאטירי "המטאטא".
לאחר שנים של הוראת מוזיקה בבית ספר התגלגל לרומן שלו עם הלהקות הצבאיות. זה קרה ב־61' ב"כסית", שם הציע לו מלך הלהקות, שאול ביבר, לשמש כמנהל המוזיקלי של להקת גייסות השריון. בן־משה החל בכך ב"טיפול זה טיפול", תוכניתה הרביעית של הלהקה, שהזמר הבולט שלה היה גבי ברלין. הלהיט היה "סואן בדמי הליל", שיר בעל לחן רוסי, אבל בן־משה גנב שם את ההצגה עם לחנו לשיר "טוב להם בצבא".
מתי כספי. צילום: יח"צ
"כששאול הביא לי את המילים של דן אלמגור, החלטתי להלחין להן לחן במקצב הצ'ה צ'ה צ'ה, שהיה כמו חילול הקודש בעידן שירי המולדת", מעיד בן־משה, שבין כוכביו באותן שנים היו תיקי דיין ואבי טולדנו. "השיר הזה, שחולל מהומה לא קטנה, סלל את הדרך למקצבים קצת יותר מודרניים בלהקות הצבאיות, לאחר שעד אז מוזיקה לריקודים הייתה בהן דבר פסול".
באותה תקופה היה בן־משה גם המנהל המוזיקלי של להקת פיקוד הדרום בשתי תוכניות שלה, כשעמו יענק'לה קלוסקי המנוח ש"ככוריאגרף היו לו רעיונות מבריקים כמו שילוב סטפס בתנועה של חברי הלהקה". לבן־משה היה שם חייל הזכור לו היטב. "מתי כספי היה כבר אז גאון קטן", הוא מציין, ומוסיף: "נעמי שמר כתבה את 'שבחי מעוז' לפי הבקשה האישית של אלוף הפיקוד, אריק שרון ואשתו, לילי, שאיתם היא הייתה מיודדת. אני זוכר אותם באים לחזרות".
אריאל שרון. צילום: רויטרס
בהיותו אזרח עובד צה"ל, מתוקף תפקידו בענף הווי ובידור, הורשה לגלות נוכחות גם בזירה האזרחית. כך הלחין את שיר הנושא של "צץ וצצה", ערב שירי אלתרמן, היה המפיק של שלישיית "קצת אחרת" ושימש כמנהל המוזיקלי של "הבזאר הגדול", מופע הראווה משירי מישל פוגאן, וגם התגלגל שלא באשמתו אף למדורי הפלילים.
"כמפיק, ניסיתי לצאת במופע משירי הביטלס", הוא משחזר. "זה עלה לי ביוקר. הדבר לא מצא חן בעיני מתחרים, שכנראה היו מהעולם התחתון, שרצו להעלות מופע דומה. הם חדרו אלי הביתה, השתילו מכשירי האזנה ושרפו את דלת הכניסה. מאז נהייתי זהיר יותר".
בין השאר הפיק הצגות של רעייתו, השחקנית עדנה פלידל, שאותה הכיר בתיאטרון אהל בראשית שנות ה־50. כשכיכבה ב"עליזה מזרחי", סרטו של מנחם גולן, הלחין שם את המוזיקה. מחבר המילים האלמוני דאז של שיר הנושא היה חנוך לוין. בכך תם הקשר ביניהם. "לא הייתי מאנשי חצרו", מעיר בן־משה.
הוא ורעייתו המנוחה הורים לשניים – אפרת, עובדת סוציאלית במקצועה, והמלחין בעז בן־משה – ממנהלי האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. "אמא הייתה מאוד מעורבת חברתית ואילולא הייתה שחקנית, לא מן הנמנע שהייתה עובדת סוציאלית", מעירה הבת.
"אתה מדבר עם אבא על תרומתו הרבה לתרבות, אבל חשוב לספר שאחי ואני זכינו לאבא לא שגרתי", אפרת, הדומה מאוד לאמה המנוחה, מוצאת לנכון להתערב. "כשהיינו ילדים, הוא היה לוקח אותנו לגדות הירקון, קוטף שם 'בוסים' ובונה לנו מהם טיארות. בכל חורף היינו נכנסים עם הגשם הראשון לאוטו ונוסעים ליער בן שמן כדי לאסוף פטריות. הרבה פעמים מצאנו את עצמנו מטיילים איתו בשדות, כשבידיו מגדיר צמחים. לצד כל זאת היינו בית עם המון מוזיקה. כשאמא הייתה מבשלת במטבח, אבא היה מארגן אותנו, שנשיר לה שירי הלל. שיר תהילה לעוף הממולא היה להיט אצלנו".
הוא הסתפק בעידוד מוזיקלי?
"איפה! אבא היה הבשלן הראשי ותמיד עם רעיונות מקוריים. לדוגמה, לערב שבת אחד הם הזמינו זוג אורחים, שהחמיאו לאבא על הארוחה שבישל. אז גילה שהיא הייתה על פי תפריט סעודתו האחרונה של אסיר שהוצא להורג באותו בוקר. אבא שמע ברדיו וישר ניגש להכין".
לאחר שנפרד מהמערכת הצבאית, שימש בן־משה כמנהל המרכז לקליטת אמנים עולים של הסוכנות היהודית ושל המשרדים לקליטת עלייה ולחינוך ותרבות. "כשנהיה גל גדול של עלייה, הוטל עלי להקים גופי תרבות שבהם אמנים עולים יוכלו למצוא פרנסה, כולל תיאטרון גשר ותזמורות סימפונט רעננה וקאמרטה בירושלים", הוא מעיד. "לשם כך נאלצתי להילחם בשיניים כדי להשיג תקציבים למען האמנים העולים כדי שיהיה להם עם מה ללכת למכולת".
סטודנט בן 60
בהיותו כמעט בן 60 התחוללה אצל בן־משה תפנית מרתקת, כשבמהלך לא שגרתי הלך ללמוד מוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "הרגשתי שהגיע הזמן לעשות משהו יותר רציני בחיים", הוא מעיר בחיוך. מיותר לציין שהוא היה הסטודנט המבוגר בחוג שלו. בעוד חבריו לכיתה הביאו את הוריהם לטקס הענקת התואר השני, בן־משה, תמיד צעיר ברוחו, הביא איתו את ילדיו.
בלימודי המוזיקולוגיה נשבה בקסמם של ניגוני חב"ד, ש"הביאו אותי להשתתף בהתוועדויות של החב"דניקים". "זה החזיר אותי בבת אחת לילדות שלי בירושלים, כשש"י עגנון, בכיר המתפללים בבית הכנסת שבו הייתי מתפלל עם אבא שלי בתלפיות, היה זה שהעלה אותי לתורה בבר המצווה שלי", מספר בן־משה. "מאז קראתי כמעט את כל ספרי עגנון. אגב, בתו, אמונה, הייתה המורה שלי לערבית".
לימודיו המאוחרים של בן־משה הניבו ספר פורץ דרך שכתב על ניגוני חב"ד והושק בחגיגיות הקיץ. בעוד רבים מבני גילו נאנחים ומתלוננים על מדווי גופם, רוח מחודשת של נעורים עוברת עליו לרגל עיסוקו הנוכחי. "את אחי בעז ואותי אבא לא הפתיע במיוחד עם הגעתו בגיל מבוגר ללימודים", אומרת הבת אפרת. "זה מתאים לו בתור מי שהיה תמיד איש מאוד סקרן ומתעניין. בעינינו הוא איש עם אמירה, אינטלקטואל אמיתי".
הדוקטורט בדרך?
"אני לא חושב. קרוב לוודאי שלא אגיש את שתי העבודות שנותרו לי להגיש. נראה לי שדי יפה איך שבגיל מבוגר למדי הגעתי לתואר שני".
עם כל הכבוד למחקר ולספר, לא הם שהביאו אותו לפנתיאון התרבות בארץ, אלא פועלו כמלחין, בעיקר ללהקות הצבאיות. לדבריו, שותפו הבכיר בכתיבת שיריו היה יוסי גמזו של "לילה ראשון בלי אמא", ומי שכתב עמו את "שלא לאהוב אותך", ששר אבי טולדנו, סולן להקת גייסות השריון.
שותפתו של בן־משה בכתיבת "בסיירת שקד" של להקת פיקוד הדרום הייתה המשוררת דליה רביקוביץ: "אריק שרון, אז אלוף פיקוד הדרום, רצה להרים את המורל של חיילי הפיקוד בשיר שידבר אליהם. לשם כך דאג שדליה רביקוביץ תובא לסיור בשטח, תתרשם ותכתוב שירים. עם 'בסיירת שקד' הייתה בעיה קטנה - מכיוון שאסור היה לפרסם את שם הסיירת, השיר החל את דרכו בתור 'סיירת שקט' עד שנהיה מותר לחשוף את השם".
כמותית, בן־משה הוא בעשירייה הפותחת, אם לא בחמישייה הפותחת, של מלחיני הפזמונים ללהקות הצבאיות, אבל יש תחושה שעם קרבתו ל"שיבר" יכול היה לכתוב להן הרבה יותר. מה עצר אותו? "בגלל המעמד שלי בענף הווי ובידור אסור היה לי לכתוב יותר משני שירים ללהקה שאותה ניהלתי מוזיקלית", הוא מסביר.