"סימונה מדימונה", "אנו ניפגש", "שיר הבוקרים", "אבא'לה, בוא ללונה פארק", "ציוניוני הדרך" ועוד הם שירים המהווים פסקול של תקופה נאיבית ההולכת ומתרחקת מישראל הנסערת של היום. המבצע המקורי שלהם, שהמיס הרבה לבבות בבריטון החם שלו, הוא אליל הזמר בה"א הידיעה של שנות ה–50, ישראל יצחקי. הזמר הנערץ של אז יחגוג בשלישי הקרוב את יום הולדתו ה–90.
 
עד לא מכבר היה יצחקי בגדר תופעת טבע מעוררת השתאות, לאחר שהמשיך להופיע ולהלהיב את הקהל גם במעלה שנות ה–80 לחייו, שבהן פיזז עלי במות כמו זמר רוק עול ימים. גם כיום, כשהבריאות כבר לא כמו פעם, תשמעו ממנו על כוונה להקליט שירים חדשים, ואם יוכל, גם על חזרה למסלול של הופעות. ככה זה כשהגעגועים לבמה אינם מרפים.
 
מה שנשאר לו הוא לעקוב אחר דור ההמשך. אם לומר את האמת, זה עושה אותו מודאג. "יש היום כישרונות נפלאים, אבל זה כנראה לא מספיק", הוא מציין בדירתו הצנועה, בצפון הישן של תל אביב, שכתליה מכוסים בצילומיו מימי הזוהר שלו עם כוכבי עבר דוגמת איב מונטאן, עמליה רודריגז, פול אנקה, ז'ילבר בקו, ז'ורז' ברסאנס ועוד.


ישראל יצחקי עם ננסי ברנדס. צילום: ראובן קסטרו, רפרודוקציה: אסף קליגר
 

"ב'כוכב נולד' ובתוכניות האלה נותנים למשתתפים חצאי שירים, לוקחים אותם לשבוע של חזרות והופכים אותם לכוכבים כמעט בן לילה", הוא מוחה. "אני, לאחר כמעט 70 שנות קריירה, לא מקנא במי שבבת אחת עולה למעלה ונעלם באותה מהירות".
 
יצחקי לא נעלם, רק נדחק הצדה מפני גלי הזמרים שבאו בעקבותיו. הסגנון שבו שר לא ממש "אין" כיום. הוא מפעיל את המערכת שלו, תחליף–לא–תחליף לבמת ההופעות של פעם ומשמיע שיר שכתב והקליט בשנים האחרונות. כלומר, לפני 20 שנה. "אל תאמרו לי שטעיתי, חלומי תמים", הוא שר שם במקצב סווינגי קופצני. "אל תאמרו לי, אל תאמרו, ראשי בעננים/ אני טיפוס נאיבי, בדרך אל האור/ אל תאמרו לי, אל תאמרו/ דבר לא יעזור".
 
משחק את האאוטסיידר

לצלילי שירתו, אני משחזר את סיפורו האישי. חייו של יצחקי החלו בגליל. הוא נולד בבית חולים בצפת, בנם של שוטר במשטרת הספר הבריטית, יליד פולין ושל חלוצה צעירה מבריטניה, בת למשפחה ממזרח אירופה. כישרונו התגלה לראשונה בהצגות בית ספר בראש פינה. משם נדד עם משפחתו בעקבות השירות המשטרתי של אביו, תחילה לירושלים ולאחר מכן לתל אביב.
 
המחנך שלו בבית ספר אחד העם, היה הסופר יהודה בורלא, שהיה מקריא בכיתה את ספרו פרקים פרקים. "יש לך תכונות של שחקן", אמר לו תלמידו, כששמע אותו מקריא מספרו.
 
כשעבר עם משפחתו לפתח תקווה, ניסה יצחקי הנער להתקבל למקהלתו של שלמה קפלן, ולא התקבל שם. "אתה יותר מדי בולט בשבילנו, מקסימום תוכל להיות סוליסט", אמר לו המנצח הקפדן והצביע לעבר הדלת. יצחקי חצה את הכביש לכיוון להקת שחקנים שהקימה בעיר מניה ארנון, תלמידתו של סטניסלבסקי האגדי. "בחורצ'יק, יש לך כישרון", קבעה כשבחנה אותו, והעניקה לו תפקיד בהצגה מאת שלום עליכם.
 
כשסיים את התיכון, הגיע יצחקי בן ה–18 מזכרון יעקב, שם עבד בבניין ובסלילת כבישים, למבחנים לתחרות כישרונות צעירים, "הכוכב נולד של אז", כדבריו, שערך בתל אביב האמרגן משה ואלין. הוא נבחן שם עם קטע מהצגת שלום עליכם ההיא וזה לא עבד. רגע בטרם יתנפץ לו החלום, שאל אם יינתן לו גם לשיר. נתנו לו, הוא אלתר להיט של האחיות אנדריוס, התקבל לתחרות ודורג שני. הקוסם שזכה שם צלל לתהום הנשייה.
 
הוריו ציפו שייצא ממנו לפחות מהנדס מכונות. אבל אז, מעט לפני הקמת המדינה, נאלץ יצחקי להסתפק בנבירה בקרביהם של אוטובוסים במוסך אגד, או איחוד רגב, כפי שאז קראו לחברה.
 
בד בבד הופיע בבתי קפה בגוש דן. באחד מהם, בקפה צליל בגבעת רמב"ם שבגבעתיים, החלה מערכת היחסים הארוכה והמפותלת שלו עם המלצרית במקום, שגם רקדה בלהקת המחול של גרטרוד קראוס. זאת הייתה יפה ירקוני, שנולדה שבועיים אחריו.
 
כשפרצה מלחמת העצמאות, התגייס יצחקי לחטיבת אלכסנדרוני. "קיבלנו רובים מימי אנטיוכוס, ויצאנו לקרבות בחזית חירייה", הוא נזכר. לדבריו, הציל שם את חייו של חבר פצוע, כשהעמיס אותו על גבו והרחיק אותו מקו האש.
 
בין הקרבות החל לבדר את החבר'ה לאורן של מדורות ליליות. כשנחשף כישרונו, הוטל עליו להקים את השרון, להקת החטיבה, שנקראה גם בשמה זה וגם בשם להקת חזית ב. שותפו להקמת הלהקה היה קצין התרבות של החטיבה, עמנואל זמיר, כעבור עשור המלחין בה"א הידיעה של שירי הרועים. 
 
לדברי יצחקי, שניים מלהיטיו הגדולים, שלהם כתב מילים ומנגינה, "אנו ניפגש" ו"הגידי אמרי לי מדוע", זכו לטבילת האש שלהם בהופעות הלהקה, שעמדה בצלן של שתי הלהקות שכיכבו במלחמת העצמאות - הצ'יזבטרון והחישטרון. אגב, כבר אז החל יצחקי לשחק את האאוטסיידר, "כמי שלא היה מהמסתופפים בכסית ולא היה מחוגו של חיים חפר".
 
אני הייתי קודם
החייל המשוחרר יצחקי פרץ אל הכוכבות תוך כדי גילוי חוצפה לא קטנה. "אני רוצה שתעשה ממני הכוכב מספר אחת", פנה למנהל חברת התקליטים הד ארצי עם הקמתה. החוצפה השתלמה. עם התקליטים שהוציא שם הפך מהר מאוד לאליל הזמר הכי נחשב באותה תקופה. על הלהיטים הסלוניים שזימר, תוך כדי התמרדות בשירי הסוכנות שמשלו בכיפה, התריעו זקני היישוב שהם עלולים לקלקל את הנוער.
 
"בסך הכל רציתי לשיר שירי אהבה רומנטיים ולא שירים חלוציים מטעם", מסביר מי שהיה למלך בתי הקפה בטיילת של תל אביב עם גרסאות עבריות לשירים מיובאים, כמו "סה סי בון", "לונה רוסה", "אני מאוהב" ועוד, שכתב לו אברהם ברושי. במקביל עשה יצחקי חיל בשירי הילדים שהקליט ובראשם להיט הענק "אבא'לה, בוא ללונה פארק".
 
"יום אחד נשארו לי כמה שעות בין הקלטה באולפן לבין הופעה אחרי הצהריים בקפה גינתי ים, כשאחד הנגנים הציע שנקפוץ ללונה פארק ביפו, שאז נפתח", מעיד יצחקי. "וואלה, בחיים לא ראיתי דבר כזה, רק בסרטים, נקפוץ אם כן ליפו', אמרתי. אז קפצנו. ראינו גלגל ענק, למעשה לא כל כך ענק, ומתקן של סוסים מסתובבים. שמעתי שם את שיחת הילדים עם הוריהם ובא לי הרעיון לשיר".
 
באמצע שנות ה–50 עבר יצחקי מהפך סגנוני לכיוון מה שהוא נוהג לכנות הזמר הארץ–ישראלי. גדול להיטיו דאז היה "סימונה מדימונה" ולא אחת מחה כשניסו לקרוא תיגר על זכות הראשונים שלו על השיר. "הרגשתי כאילו לקחו חלק ממני", כך תיאר את תחושתו לאחר שזמר אחר הוזמן לבצע בטלוויזיה את הקלף המנצח במקומו.
 
וזו גרסתו: "אני הייתי היוזם של השיר הזה. לאחר הופעה בפני חיילים באזור ים המלח, היו שמועות על פדאיונים בסביבה. בדרך משם החלטנו לחנות ביישוב הראשון שממנו נראו אורות מנצנצים. זאת הייתה דימונה בראשיתה. לאחר שהלינו אותנו אצל אחת המשפחות, המשכנו עם שחר לתל אביב, בלי שנספיק להודות על האירוח.
 
"למחרת הגעתי כהרגלי דאז לקפה גינתי ים, בטיילת של תל אביב. שם ניגש אלי שלמה וייספיש, שהלחין לי להיטים כמו 'בערבות לכיש'. 'שרוליק, הגיע הזמן לכתוב שלאגר חדש!', האיץ בי. בדיוק עבר במקום יהודי קטן ונחמד. 'תכיר, זה חיים שלמוני, עיתונאי', כך הציג אותו וייספיש. כשסיפרתי להם על הביקור בדימונה, שלמוני כתב על המקום את המילים לשיר. תוך יום הביא וייספיש את הלחן שלו, כשתוך כדי הופעה בחפלה אצל צ'רקסים הוסיף חברי, עמנואל זמיר, לבלדה המקורית השקטה מוטיבים מזרחיים שהזכירו דבקה".
 
אגב, מפגש אחר הוליד את "שיר הבוקרים" ("ערבה, ערבה"): "יום אחד פגשתי בכסית את יעקב אורלנד. 'תכתוב לי שיר על קאובוי', הצעתי לו. הרי זה מה שהלך באותו זמן. 'צוציק, אין אומרים בעברית קאובוי; אמור בוקר', תיקן אותי. מרדכי אולרי–נוז'יק הלחין ותוך זמן קצר כל המדינה שרה את השיר. אגב, ההו–הו שבשיר היה תוספת שלי".
 
שיר אחר הסב לו עוגמת נפש. ומעשה שהיה, כך היה. לפני מלחמת העצמאות, כשעדיין לא היה זמר, עבד יצחקי בחברת החשמל. חברו לחוליה היה גבר ממוצע קומה, מבוגר ממנו בכ–20 שנה, בעל פנים שזופות. הם היו יוצאים לבתים, קוראים את המונים וגובים את הכסף. כשנפגשו כעבור שנים אחדות, יצחקי כבר נחשב לזמר העשור ועמיתו הוכר כמרדכי זעירא, מגדולי המלחינים במדינה.
 
לדבריו, במפגש החוזר ביניהם הפקיד בידיו זעירא את "שירת הנודד" ("ציוניוני הדרך"), לחנו לשיר של אהרן אשמן על אבני הדרך שבכבישים. "וואלק, זה שיר נהדר!", התלהב יצחקי כששמע מהמלחין הצנוע את השיר והקליט אותו עם מקהלת ילדים מרמת גן, לאחר שהתגלגל שנים בקני תנועות נוער בלי שהוקלט. מתברר שבגלל השיר הזה הוא ברוגז עם אסתר עופרים ומתקשה לסלוח לה. "היא הייתה זמרת בראשית דרכה, כשהיא הגיעה אלי מחיפה עם בעלה, אבי רייכשטט, שעה שלא היה להם גרוש על הנשמה", יצחקי מביא את גרסתו. "אבי, שסיפר כי אביו היה מעריץ שלי, התעניין לגבי חומר להופעה. כשאסתר שמעה את 'שירת הנודד', ביקשה להקליט גם כן את השיר. מצדי זה היה בסדר. בין כה וכה הראש שלי כבר היה בשירים אחרים. כשהיא התפרסמה עם אותו שיר, היא לא טרחה לספר מי הקליט אותו לפניה. מאז אני לא רוצה לדעת ממנה".


ישראל יצחקי בימים יפים. צילום: ראובן קסטרו
 
מאושר עם דניז

בלי כוונה מוצהרת נעלם זמר "ארצנו הקטנטונת" לאחר מלחמת ששת הימים מנוף הבידור בישראל, אם כי הוא טוען שמעולם לא הייתה לו כוונה לרדת מהארץ. יצחקי כבר היה מעבר לשיאו, כשאמרגן מאוסטרליה, שהגיע לביקור בישראל, התלהב מהופעתו במועדון ביפו ולא שקט ולא נח עד שהביאו להופעה בפתיחת מועדון יוקרתי בסידני.
 
יצחקי יצא לשלושה חודשים ביבשת החמישית וחזר כעבור לא פחות מ–17 שנה. "הייתי צריך להיות משוגע לחזור הנה, לאחר לא מעט התנכלויות שחוויתי בארץ מצד כל מיני קליקות שלא אהבו אותי", אומר יצחקי שתפס אמריקה באוסטרליה, "שם הכסף ממש נזל עלי".
 
האידיליה הזאת נקטעה בבת אחת ב–85'. אחותו היחידה נפטרה כאן מסרטן, ויצחקי החליט לסעוד את רוזי, אמו הקשישה, באחרית ימיה. אגב כך גם נלכד ברשת, לאחר שחי חיי רווקות של דון ז'ואן מאז נישואיו הקצרים למעריצה שעשתה לו עיניים אי אז בשנות ה–50.
 
יום אחד הוזמן לערב של שוחרי שירת ארץ–ישראל בבית תל אביבי. יצחקי לא נענה בקלות. "תעשה טובה, תפגין נוכחות", התבקש. לאחר שנים הודה שתוך כדי שירתו באותו ערב לא שם לב למה שהלך שם. תשומת לבו התרכזה באישה נאה שנכחה במקום. זאת הייתה דניז דוקטורצ'יק, שעלתה שנים אחדות קודם לכן מבלגיה, שם הייתה נשואה ליהלומן עשיר במה שתיארה כ"כלוב של זהב".
 
"ממש התאהבתי בישראל כשלקח אותי להופעה שלו", העידה דניז, אז כבר סבתא לנכדים, לפני עשור. "אם היו לי ספקות לגבי הקשר בינינו, הם נמחקו כשראיתי את כל הקסם שהוא הפגין על הבמה".
 
דניז, בעלת ההופעה האצילית, הייתה קרן האור הזוהרת בחייו של יצחקי, שהתאהב בה ממבט ראשון. מחלת הסרטן, שבה לקתה, גזלה אותה ממנו לפני כחמש שנים. "לפני שהיא נפטרה, דניז השביעה אותי להמשיך לשיר ואני מאמץ את דבריה כצוואה", הוא מספר ומשתדל לשלוט ברגשותיו. "26 השנים שלי איתה היו המאושרות בחיי".
 
במשך שנים רבות לא ניכר בו גילו. "למעשה, כבר הייתי עם יותר מרגל אחת בעולם הבא", יצחקי מביא סיפור מפתיע. זה קרה לו ב–78', עשר שנים לאחר הגיעו לאוסטרליה. בוקר אחד, תוך כדי ריצה בפארק מרהיב בסידני ליד הים, נתקף בכאב ראש אדיר מלווה בהקאות. לאחר שהגיע בקושי לבית חולים, אובחנה אצלו דלקת קרום המוח ומצבו החמיר במהירות.
 
"זה יכול היה להיות הסוף", לא ישכח. "כבר ראיתי את עצמי מרחף במנהרה עם אורות מוזרים. איכשהו שמעתי קול שקרא לי להתפלל למשהו שאני מאמין בו. זה היה הרופא הסיני, שלמעשה הציל את חיי. התפללתי למגן דוד, וההתדרדרות שלי נעצרה".
 
הזמר מישראל הוגדר אז כנס רפואי, אך למעשה היה שבר כלי. הוא יצא מבית חולים משותק בפלג גופו השמאלי, ופגוע במיתרי הקול: "בצורה כזאת, בלי יכולת לשיר, לא ראיתי עוד טעם לחיי וכבר חשבתי לאבד את עצמי לדעת, כל כך הייתי מיואש".
 
היה זה צ'אנג, רופא טבעוני סיני, שחילץ אותו ממצוקתו באמצעות פאו–טאו–צ'ין, שיטת התעמלות עתיקה, ולדברי יצחקי, "הסיני הזה לא רק שהבריא אותי, אלא גם גילה לי את סוד הנעורים".
 
החיבוק של טופול

בני דורו של יצחקי בזמר הישראלי, שבהם שושנה דמארי, שבינו לבינה היה קשר חם, יפה ירקוני ושמשון בר–נוי, כבר אינם. יצחקי מודה שהוא מרגיש פחות מחובר לזמרי הדור שאחריו. יוצא דופן מביניהם הוא גבי ברלין, שגם שיתף לא פעם את יצחקי בהופעות השירה בציבור שלו. כשהקליט בשנות ה–90 את אלבומו נשיקת אש, שבו מיטב השירים הסלוניים של פעם, הצדיע לזמר הנערץ עליו, (עד היום) יצחקי, כשזימן אותו לבצע עמו את להיט העבר שלו, "אולי, אולי, אולי".
 
מוטי גלעדי חלק לו כבוד, וקשר על–דורי נוצר בין יצחקי לבין בני הזוג יונה וששי קשת. "אני אוהב אותם בגלל הצניעות שלהם", הוא אומר. "שניהם בצמרת, כל אחד בתחומו ואינם מתביישים לומר לי 'גדלנו על שיריך'. ולא רק הם. כשחזרתי ארצה, חיים טופול כמעט עשה אסידנט בגללי. כאשר הוא ראה אותי, הוא עצר בחריקה את הרכב שלו וקפץ לחבק אותי".
 
היום לא מומלץ לקפוץ על מבצע להיט העבר המתורגם "סבא פיקולינו". כבר אמרנו שהבריאות לא משהו גם אם הוא מקפיד על גו זקוף. לפני זמן מה מעד בכניסה לבניין מגוריו. יצחקי, הספורטיבי תמיד, ממש לא אהב את זה. "הביאו אותי לאיכילוב וזה היה גיהינום", הוא קובל. "כמה צעקות היו שם, כמה רעש. הייתי במקום הזה הרוס לגמרי".
 
כבר אמרו לו לא אחת שהוא ראוי לפרס ישראל על תרומתו לזמר העברי. ויצחקי? "אולי מגיע לי בגלל הלהיטים שלי שעשו היסטוריה, אבל לא אדחף. בעצם הפרס הזה חסר לי כמו חור בראש, מה גם שהפרס האמיתי היה הכבוד שקיבלתי מהקהל, אבל אם יציעו אותי, לא אתנגד".
 
אולי אתה משלם מחיר על התקופה הארוכה שבה נעדרת מהמדינה?
"היעדרות ממושכת מהמדינה לא הפריעה לאחרים לזכות בפרס. צריך לזכור שנשארתי בחוץ כשהרגשתי שאני גדול על הארץ הזאת, בממדיה הקטנים דאז, לאחר שהשגתי בה כל הישג אפשרי. עזבתי בשיא והתפתחתי בחוץ. לדעתי, חזרתי בזמן, אם כי למציאות אחרת".