כל הזמן אשתו: אחרי שנים בצל, תרצה אריאל פותחת אל הלב

בגיל 70, כשהעבר שלך נמחק, קשה לראות את העתיד. אבל היא מנסה, משתדלת בכל כוחה, להיות אופטימית. בדקות רבות של השיחה בינינו, מחציתה ליד שולחן האוכל במטבח ומחציתה האחרת בטלפון לילי, היא מתלוננת, ותוקפת, וכואבת, ושוברת את הלב. אני מביט לתוך עיניה ורואה את העצב השוכן בהן. אבל אל תטעו בתרצה אריאל, היא אישה חזקה. ויש לה גם חזון: להקים את בית האמנים הישראלי ע"ש מאיר אריאל. 
 

בעלה המנוח, האיש של חייה, נוכח כל הזמן בלבה, במוחה, על שפתיה, טקסטים שלו מופיעים על הטריקו השחורה הצמודה לגופה. אבל אני מתעניין, לשם שינוי, בה, באישה שאהבה אותו 34 שנה, זו שתמכה בו בכל המשברים הנפשיים, זו שהתמסרה לכל שיגיונותיו. מה עבר עליה, מה הותירה מאחור, על מה ויתרה ומה הדחיקה. כשהסיפורים זולגים, כשהזיכרונות צפים, מתברר שהכאב ישן הרבה יותר. מהבית. מהקיבוץ. משנות הילדות הראשונות, הנוקשות, הטראומטיות. האוזניים מאזינות והלב מתכווץ.
 

“גדלתי בקיבוץ כפר סאלד, תחת אש, מתחת לאדמה, בתעלות ביטחון", היא נזכרת. “היינו חיות השעשועים של הסורים. חיינו כמה מטרים מהגבול, הם למעלה, אנחנו למטה, וכל יום היינו רצים למקלטים לצלילי סירנות. לפעמים לא יצאנו משם שעות. כולם, נשים וגברים, הסתובבו עם נשק צמוד. לא היו הורים, לא היו חיבוקים, לא נישוקים, אסור היה לבכות ולצעוק ולעשות בעיות של תינוקות. 
 

“גרתי בבית הילדים. חוויתי פחד מוות, בדידות מצמררת, כמעט לילה לילה. אם לא מהרעמים והברקים אז מהתזמורת של התנים. עד היום יש לי סיוטים מזה, אם במקרה אני מבקרת בצפון והקונצרט חוזר על עצמו. כשהשמיכה נפלה, לא היה אף אחד שירים אותה. בגיל 3, אולי גיל 4, קרה לי פנצ'ר, לפנות בוקר ברח לי. היה נורא קר, מצאתי סדין, החלפתי ופחדתי שיגלו מה קרה לי. כשמטפלת שלנו נפלה מטרקטור ומתה, הייתי המאושרת באדם. לא יכולתי לספר לאף אחד על הסיוט שעברתי. כשהיינו עושים מקלחת, היא הייתה משפשפת לי את הפיפי בסבון, וכשאמרתי לה ‘את מכאיבה לי', היא אמרה ‘ככה צריך'. רק בבגרותי הסבירו לי מה עברתי. אני לא התייחסתי לזה כאל התעללות מינית, חשבתי שהיא אישה רעה.
 

“כל יום בין 16:00 ל–19:00 היה לנו זמן איכות בבית ההורים. אבל אבא ישן והיינו צריכות ללכת על קצות הציפורניים. שלוש אחיות, אני הבכורה, יהודית שצעירה ממני בחמש שנים וחצי ושולמית שצעירה ממנה בעוד שנתיים וחצי. הקשר התגלה כשקר בתוך המשפחה הנהדרת שחשבתי שהייתה לי לתקופה קצרה עם אבא מנחם ואמא הדסה. הייתי ילדה היפראקטיבית. לא יכולתי לשבת בכיתה יותר מעשר דקות רצוף, ואז הייתי מאבדת את זה לגמרי. הראש שלי היה הרבה יותר מהיר ממה שקרה על הלוח. עפתי למקומות בלתי ידועים, הכל הצחיק אותי. הצחוק שלט בי ולא אני בו. לא הייתה סיבה לצחוק המתגלגל שלי בכיתה, אבל לא יכולתי לעצור אותו, וכל יום זרקו אותי. ועכשיו אני בת 70. אין לי מושג איך הגעתי לגיל הזה. אני עדיין מחכה ליום שאתבגר". 

להוכיח, לנצח
 

תרצה לא מדברת. היא נואמת. משפטים ארוכים הופכים לסיפורים מתמשכים. בסלון שניים מהנכדים, האחד משחק בפלייסטיישן והשני אוכל מתוך קערית מול המסך. כשהיא מעירה לגדול שבהם על דלת המקרר שנשארה פתוחה, הוא לא מתרגש, כנראה התרגל. הבת שירז מתפנה לקומה למעלה באדישות נינוחה. ועוד מעט יגיע אחיה שחר. ואחריו גם אודי. ובן זוגה רוני. ותרצה בשלה. ממשיכה. 
 

"בתודעה שלי הייתי בן" תרצה אריאל. צילום: איראל בשור

“בתודעה שלי הייתי בן. כי אבא שלי כל כך זלזל בנקבות. והייתי חייבת להוכיח לו שאני טובה כמו שלושה בנים. הייתי חייבת לנצח בכל תחרות ספורט, לא רקדתי אף פעם עד גיל 18 כי זה קטע של בנות, ולא לבשתי חצאית או שמלה עד שהלכתי לצבא, תמיד במכנסיים. תמיד ספורט או מכות עד שהיו צריכים להפריד ביני לבין הקורבן. אני עצמי חטפתי מכות רצח מאבא שלי, רק מאבא שלי. הייתי מרביצה באותה עוצמה של חמת זעם וכאב דוקר. 
 

“תמיד סתמו לי את הפה. בבית הספר, בצבא, אחרי הצבא ובזוגיות הנהדרת שהייתה לי ולמאיר עם אלף חברים, שכל אחד לקח את הזמן האיכותי להיפגש עם בעלי ואני דאגתי שלא יחסר דבר על השולחן. עבדתי במשרד נדל"ן ברמת אביב כדי שלא להפריע למאיר לעבוד, ושחררתי את הרכב שלי להופעות שלו, להקלטות, למפגשים. הרגיז אותי לתת לו דין וחשבון עד מתי אני עובדת, אבל זה לא קל לאהוב ולהיות נאהב על ידי ציבור כה רחב", היא אומרת בציניות.

“הכרתי את מאיר בכנס חובבי במה במושב עין ורד. הייתי הסופרסטאר של כפר סאלד. בסוף י"ב קיבלתי תפקיד ראשי בהצגה שביימה נולה צ'לטון בתיאטרון הקיבוץ, ‘הם יגיעו מחר'. ׳את לא צריכה חזרות, בייבי׳, אמרה לי גברת צ'לטון באודישן, ׳you've got it׳. 
 

“ירדתי מהאוטובוס, נתקלתי בערימה של חבר'ה על הדשא, שוכבים על התרמילים ומחכים. אמרתי: ‘מי רוצה לעשות סיבוב?'. קמו שלושה ומהר מאוד שמנו לב שנשארנו אני והוא, הוא ואני. צריך להזכיר שהיה לי חבר שש שנים, קצין, רקדן, חתיך, נראה כמו שחקן קולנוע, ותוך חודש היינו אמורים להתחתן. ואני ומאיר מדברים ומדברים, אין לי מושג על מה, והאור של הבוקר עלה, לא הלכנו לישון, התגלגלנו להצגות ודיבורים ואוכל. ריתק אותי, ריתקתי אותו, ארבעה ימים, שלושה לילות, וכל אחד חזר לביתו. לא הייתי בכיוון של סיפור, הייתי נאמנה, אפילו נשיקה לא נתתי. ובכל זאת, הרגשתי לא נוח, כי הבטחתי לחזור יומיים קודם. החתן המיועד אמר שמעלתי באמון ושבר לי את הלב. הפסקתי לאכול. הייתי בדיכאון נוראי.  
 

“יום שישי. אני תורנית בחדר האוכל במנרה, שם עשיתי שנת שירות. הטלפון מצלצל. ‘יש אצלכם מישהי בשם תרצה הגדיש?'. ‘מי מבקש?'. ‘תגידי לה, ידיד'. ‘איך קוראים לידיד?'. ‘מקיבוץ משמרות'. אמרתי לו: ‘תשמע, בחור, לא חשבתי שזה יהיה כל כך מהר. אם אני לא מגיעה ביום ראשון, תהיה בטוח שבשני אני אצלך". לקחתי אוטובוס לפרדס חנה ומשם מגיעים למשמרות ברגל דרך בית קברות ובית מטבחיים. לגמרי במקרה, החתן של אחותו של מאיר היה באוטובוס. הראה לי את הצריף שלו, דירת חדר, שירותים מלוכלכים, חושך בחוץ. אם אני רוצה לברוח, אין לאן. נשכבתי על המיטה המזוהמת ותוך דקה נרדמתי. בחור יפה תואר עם עיניים בוהקות העיר אותי משנתי המתוקה והציע לי ללכת להצגה בגן שמואל. ברגע שפתחתי את העיניים, ידעתי שנפלתי במקום הנכון. כעבור 12 שעות הציע לי נישואים. אחרי 24 שעות אמר: ‘מסכן מי שיתחתן איתך'". 
 

שחר, שעובר במטבח, תוהה: “זה לא היה הפוך?". אבל תרצה ממשיכה: “שישה שבועות מהיום שבו נפגשנו היינו נשואים כדת וכדין. חמישה ימים לפני החופה ההורים שלי פגשו את מאיר בפעם הראשונה. פחדתי פחד מוות מאבא שלי. שבוע לפני אמרתי לו: ‘התאריך של החתונה לא משתנה, רק החתן'. הייתי בטוחה שתהיה אלימות, אבל הוא אמר: ‘תתחתני, תתחתני מהר, לפני שתאחרי את הרכבת'. והייתי בת 20 וחצי והכי יפה בעולם. מאיר היה בן 24".

מחצית מחייה עברה לצד, או ליתר דיוק, מאחורי מאיר, גדול הכותבים שידענו במוזיקה העברית, וילדה לו את שירז (כיום בת 47), שחר (45) ואודי (39). בשנות ה־80 עזבו את משמרות ועברו לעיר הגדולה, תל אביב. תרצה, בלשון המעטה, לא ליקקה דבש. מאיר כתב, הופיע, חיבר להיטי ענק לאחרים, אבל כסף כמעט לא ראו מזה. 
 

“כשאתה יוצא מהקיבוץ, לא נותנים לך את הכלים להתמודד", היא מסבירה. “אף פעם לא שילמנו מים, לא ניהלנו תקציב משפחתי, מה זה ארנונה, ללכת לסופר. בשבוע הראשון פחדתי שיעבור על מאיר אוטובוס, כי הוא היה הולך ומחשבותיו במקום אחר, על צמרות העצים". 
 

והיו גם בגידות, או בלשונה "התחלקויות". שלא לדבר על המשברים הנפשיים. אבל ההתבטאויות האומללות נגד הומואים ולסביות סמוך למותו היו הקש ששבר את גב הגמל. הקהילה החליטה לסגור איתו חשבון. ואת הלילה ההוא תרצה לא תשכח לעולם.
 

“גרנו בבית על חצי דונם, ליד השגרירות האמריקאית", היא משחזרת. “מאיר היה באולפן, עבד על תקליט חדש. השעה הייתה 12 בלילה. שכבתי במיטה ושמעתי סירנות וצלצול בפעמון הדלת למטה. ירדתי, ודרך קיר הזכוכית ראיתי בגדים צהובים עם כובעים של מכבי אש. פתחתי את הדלת ושאלתי מה קרה. ‘קיבלנו הודעה שהיה פיצוץ של בלוני גז ויש חולה איידס בבית'. שש ניידות, 20 איש, הגיעו לפנות אותנו. לא חלפה שעה ושוב אני שומעת רעש מחריש אוזניים. הפעם בגדים לבנים, מסיכות על הפנים, אמבולנסים, עם אותו סיפור. חיכיתי שמאיר יחזור, ארזנו ועזבנו. זה היה כמו סרט בדיוני. הרגשתי כמו בפוגרום. לא חלמתי שזה יכול לקרות בארץ, ועוד למאיר אריאל. מכל הלכלוך שבעולם לא מצאתי אחד נקי כמוהו, עד היום. וגם לא חיפשתי". 

להפסיד, להתרסק
 

"לא מצאתי אח נקי כמוהו" תרצה ומאיר אריאל. צילום: יוסי אלוני

בקיץ 99', זמן קצר אחרי שעקרו לפרדס חנה, מאיר חלה ומת. הטראומה של גסיסתו הבלתי מאובחנת לא מרפה מתרצה. המוות הכל כך מיותר של אהוב לבה אינו מניח לה. “הוא מת בגלל אדישות, שחצנות, טיפשות ועייפות. מאיר נראה יותר מדי יפה וטוב להיות חולה במחלה שהרגה אותו. הרופאים שפגשו אותו היו חירשים ועיוורים לניירת שהגיעה איתו. רק ביום החמישי למחלה הגענו לאיכילוב. הוא צעד על רגליו למיון. היה לו חום גבוה, 40 מעלות, פריחות על הגוף, הוא הזיע וגיהק, אבל שם לא ידעו כלום על החיידק הטורף. בערב נסעתי עם חברה הביתה. חזרנו בשישי בצהריים. הבאתי לו ספר, ‘שיחות עם אלוהים'. והרופא אמר: ‘המערכות שלו קרסו'. לא רציתי לחיות יותר. ואני לא מבינה איך אני חיה". 
 

אבל תרצה, בכל זאת, נשארה בחיים. אם אפשר לקרוא למה שעברה ב–16 השנים האחרונות, המסויטות, “חיים". “הוא השאיר 200 אלף שקל חובות ושילמתי אותם עד הגרוש האחרון. היה לי משפט נגד בית החולים, קופת חולים מכבי, המעבדות שקיבלו את הדם שלו, אבל הוא לא נגמר. אחרי חמש שנים של הוצאות, הייתי חייבת למשפחה, לחברים, לבנקים, שכנעו אותי להתפשר".

“בדיחה. בושה וחרפה. אסור לי להגיד לך. אבל אם מאיר היה נשאר צמח, הייתי מקבלת מיליונים".

היא המשיכה לחיות בבית השכור, הישן, המתפורר, שקירותיו סדוקים והנברשת שעל התקרה מאיימת להתרסק בכל רגע, אך הפכה אותו למקדש הפרטי שלה לזכרו של מאיר. “הקמתי שם ארכיון ובית מקדש. מכל הארץ עלו לרגל כדי ללמוד את פרשת השבוע, הרבה אחרי שמאיר לא היה, והכל על חשבון הברון. אף פעם לא ידעתי איך לבקש. חשבתי שמישהו יבוא ויעזור לי. יש לנו חברים רבים מתחום הרוח והיצירה, אבל אף אחד לא חשב שמאיר צריך את תרצה ובטח לא שתרצה צריכה את מאיר. אמרו לי: תעזבי אותו".

“כחניכת קיבוץ, שגדלה על עזרה הדדית, ציפיתי שיסייעו לי להקים את בית מאיר אריאל, בית המדרש שלו. שמונה שנים מימנתי את הערב לזכרו מהלוואות בנקים עם ריבית רצח. נשארתי בלי חשבון בנק, בלי כרטיסי אשראי, בלי פנקסי צ'קים, ועכשיו רודפים אותי מע"מ על 170 אלף שקל בגלל מסמך שחסר להם מ–2009. באותה שנה התרסקתי פיזית. שכבתי במיטה וצרחתי. עברתי את כל מדורי הגיהינום. עד שמצאו שחמישה דיסקים יצאו לטייל והכניסו לי זריקות לתוך עמוד השדרה. הייתי במיטה שנה ללא יכולת לשלוט בכלום. 70 השנה שלי זה כמו 700 שנה של מישהו אחר. אבל אני נראית 70 כמו שאתה נראה 80". 
 

לפני שבע שנים נפרדה מהקטלוג שלו, שנמכר לאיש עסקים ב–200 אלף דולר, אבל גם הסכום הזה לא הספיק, ובקיץ הוצאה תכולת הבית למכירה. תכשיטים, רהיטים, ציורים, צילומים, שירים וגם הפסנתר שבסלון. “למה? כי הוסיפו לי ארנונה. לא עלה בדעתי שאיאלץ לעזוב את הבית אלא בארון עץ מהגוני. 17 שנים השקעתי בו, בתקווה שהכסף יגיע. בסוף הפעילו נגדי הוצאה לפועל. יצאתי משם כמו פושעת. אף פעם לא היה לי כסף, אבל עבדתי בתיווך כדי לאפשר לו ליצור. לא יכולתי לבנות על מאיר, גאון הדור, הכי מקסים. להביא כסף הביתה? זה משהו אחר. מבחינתו, אפשר להקים אוהל על חוף הים, לשתות קפה קטן, לעשן צינגלה והוא המאושר באדם".

“השקעתי בילדים שלי, וגם ביצירה שלהם, הרבה מאוד כסף במהלך השנים. אבל הם לא מצאו את הדרך לעושר כלכלי. לשירז יש חיים בערכים שונים מקצה לקצה מאמא שלה. היא חושבת אחרת, מתנהגת אחרת, יש לה את הרצונות שלה, את הקשיים שלה. מזל שלא חזרה בתשובה, אחרת הייתי בבעיה". 

“לא סתם קשה לי, זו אחת המכות היותר גדולות שחטפתי. הפסדתי את הבנים שלי, ואת ימי השישי שלי, ואת השבתות שלי, ואת הבילויים המשותפים, ואת החמימות שכל כך חסרה לי, כי כדי שאראה אותם אני צריכה לנסוע אליהם. הם קבעו את החוקים. 
 

“למה חזרו בתשובה? אני מניחה שחיפשו מסגרת שתדריך אותם בעולם קפיטליסטי שאין לו תשובות. אני לא חושבת שזו בחירה חופשית, היא נובעת ממצוקה נפשית. שאלות בלי תשובות הובילו אותם למגזר שבו יש לך עם מי לדבר כשאתה הולך לאיבוד. כל אחד מהילדים נלחם על הפרנסה כמו נמר. ואני עוד רגע הופכת לנטל. כבר הצעתי לבית חולים הלל יפה לבדוק אילו איברים ממני אפשר לתרום. בנובמבר 2014 נפלתי שלוש פעמים, שבוע אחרי שבוע, כי הבית לא היה ראוי למגורים. הגעתי לחדר מיון, גבס, סוחבים אותי על הידיים, כיסא גלגלים, ועוד פעם חתמתי על כרטיס אדי. אמרתי: ‘חבר'ה, עשיתי כל מה שעשיתי. גמרתי. העולם יסתדר יפה מאוד בלעדי'".

ב–15 בחודש ייערך, למרות הכל, הערב ה–16 לזכרו של מאיר אריאל. שלום חנוך, שלומי שבן, אביב גפן, אסף אמדורסקי ורבים אחרים יעשו לו כבוד, יבצעו משיריו ויזכירו לכולנו איזה תמלילן ענק איבדנו. 
 

את תרצה זה פחות מרגש, היא ושירז כבר מביטות קדימה, אל פרויקט החיים שלהן. “אנחנו רוצות לממן הקמת בית גדול, רב חדרים, ‘בית אריאל לשימור תרבות ורוח', שבו פיגורות כמו בני אמדורסקי, עוזי חיטמן, דודו דותן, אריק לביא, שושנה דמארי ועפרה חזה יקבלו קיר, חדר או פינת זיכרון, כדי שהדור הצעיר יכיר מקרוב את האנשים שהביאו אותנו עד הלום. יהיו שם הקרנות סרטים, הרצאות, בר להופעות קטנות ובמה לאמנים ולאנשי רוח. המטרה שלנו היא לגייס מיליון שקל פלוס משקיע". 
 

בדרך, בין המשברים הכלכליים, המכות הפיזיות והשערוריות המשפחתיות (שחר הורשע בתיווך בין סוחר סמים לאמו), הספיקה תרצה לשחק במיני־סדרה המופתית של דרור סבו "נבלות" בתפקיד בעלת בית קפה עם קול רם, מעין הומאז' לשרה מקפה תמר. לרגע היה נראה שחלום המשחק קורם עור וגידים, “אבל למרות כל הפרגון, שלא היה לו אח ורע, ועל אף שאת הקטעים שהייתי שותפה להם צילמו פעם אחת בלבד, לא קיבלתי מאז שום טלפון. גם לא מסוכן השחקנים שאמר שאני הדבר הכי טוב בעולם. במאי–מפיק מלוס אנג'לס שמע עלי ממישהו ורוצה לפגוש אותי, אבל אני לא עוצרת את הנשימה ולא מחכה שידפוק בדלת". 
 

“אני שחקנית דגולה ללא במאי, ללא מפיק וללא הכרה. אבל בקרוב, תרשום לפניך, תרצה עולה על הבמה, לגמרי לבד, עם המיקרופון, לספר את סיפור האהבה של המאה האחרונה, ‘סיפורים מאחורי השירים עם מאיר אריאל'. זה מופע שעלה ונתקע, אבל ירוץ כל השנה לפי רצון העם, ואולי נוסיף שירים עם האחים אריאל. אני גם כותבת ספר, אולי אקרא לו ‘אהבה בלתי אפשרית, לבבות על האש', על החיים שלי לפני מאיר, עם מאיר ואחרי מאיר". 

“אפילו לא בצחוק. חייתי בזכותו, לא בשבילו. מאיר היה החמצן והמים והאוויר שנשמתי. אם לא הגב שלו, הייתי נשארת בקיבוץ ומתאבדת הרבה לפני". 