בואי לא יהיה בן 70. הוא מצטרף לשורה של אמנים גדולים שהלכו מאיתנו בשנים האחרונות ונותרנו עם מורשתם האדירה. והוא הולך מאיתנו כפי שחי בינינו - בדרכו שלו, בסטייל, בדיסקרטיות, מבלי שאיש יידע על מחלתו - וזאת ימים ספורים אחרי יום הולדתו ה־69.
ביום שישי האחרון, 8 בינואר, בדיוק ביום הולדתו של דויד המלך בואי, פרסמתי כתבה גדולה על האלבום החדש “בלקסטאר”. התייחסתי לכך שחודש ינואר הוא חודש חשוב במיתולוגיה של בואי. הוא נולד בינואר והוציא, במכוון, הרבה שירים ואלבומים בחודש הזה.
בינואר 1976, בדיוק לפני 40 שנה, יצא “סטיישן טו סטיישן”, מתקליטיו הנועזים ופורצי הדרך ביותר, עם החידוש המופלא ל”הרוח היא פראית”. לפני שלוש שנים, בינואר 2013, בדיוק ביום הולדתו ה־66 חזר משתיקה ארוכת שנים והוציא שיר חדש, ואז בא גם אלבום Where Are We Now “היכן אנחנו?” הוא שאל. “היום הבא” נקרא התקליט הקודם. איש לא ידע שהימים ספורים וקצובים.
בואי המשיך את המיתולוגיה של חייו גם במותו. הוא הוציא אלבום חדש, “כוכב שחור”, והלך מאיתנו אל כוכב המוות ימים אחדים אחרי צאתו. מי שנשם לרווחה וחשב שהזמנים הרעים חלפו וכמה טוב שבואי עוד איתנו, התבדה אתמול עם פרסום הידיעה. דויד המלך התאחד עם קינג ג’ורג’ (הריסון). בשמיים.
הרצועה האחרונה בתקליט האחרון שלו נקראת I Can’t give Everything Away - שיר אדיר ומסעיר, שבו דייויד בואי חותם וגומר את המורשת שלו. זהו שיר אחר, לא דומה לשום דבר שיצא לרדיו בשנים האחרונות, אבל זה דייויד בואי, וזה נהדר. שיר יפהפה. טעם של פעם. פרידה מפוארת.
את יצירתו, בכל המובנים, צריך וכדאי לשפוט כמכלול. הוא לא היה רק זמר וגם התואר זמר־יוצר־מלחין־שחקן־אמן לא יגדיר כהלכה את מה שעשה בחייו. בואי מיקסם את דמות האמן המודרני במאה ה־20. הוא עיצב את התודעה. עם הבגדים שלו, בהיותו זיקית המשנה צבעים וסגנונות, הוא שינה והשתנה מתקליט לתקליט - גם את הז’אנר המוזיקלי, גם את המראה החיצוני. הוא צבע את השיער, התחפש, התלבש. פעם בחליפות יוקרה, פעם בשמלה ארוכה, פעם בבגדים מנומרים ופעם כשגופו העירום צבוע זהב.
בואי דהר על הרוח הפראית של שנות ה־60 ו־70 ולא הפסיק להעז ולחפש. יותר משיר גדול זה או שיר נפלא אחר שלו, דייויד בואי היה רוח של שינוי. חופש אמנותי, יצירתי. עומק אינסופי של מעוף ודמיון, קסם ורגש וגם אינטלקט, ציניות, קור ואופל. במובן הזה, דייויד בואי כתב בחייו וביצירתו סוג של תנ”ך לאמן האמיתי. אל תפחד. אל תעצור. אל תהסס. אל תוותר. אל תתפשר. אל תתבוסס בנוחות ובשגרה של מנעמי הרוקנרול. צא אל שדות הציד הנצחיים של המוזיקה, המילים והדימויים.
בואי ניגן בגיטרה, בקלידים ובסקסופון. הוא שר ועשה קולות, הפיק אלבומים לאיגי פופ וללו ריד (ועשה את זה נהדר), עיצב בגדים שלבש גם בהופעותיו, חידש שירים של אחרים (ולעתים קרובות העפיל מעל למקור) ושיחק בסרטים יוצאי דופן. אחד מהם, “האיש שנפל מכוכב אחר”, יצא גם הוא לבתי הקולנוע בדיוק לפני 40 שנה, ב־1976, ומיצב את דמותו המיתית, המסתורית, החידתית של בואי – חייזר שנפל אלינו, אל כדור הארץ, ולו לזמן מוגבל.
69 שנים הוא היה כאן ואי אפשר להגזים באומדן תרומתו. “נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו”, כתב אנטואן סנט אקזיפרי בספרו “הנסיך הקטן”. אני מסתכל על עטיפות התקליטים של דיוויד בואי כל היום וחושב על המשפט הזה. הנסיך הקטן חזר לכוכב שלו.