למה לי פוליטיקה: אלונה קמחי משתדלת לשקול מילים

"בגדול, כותרת השיחה היא 'פוליטיקה ופילוסופיה', אבל זה נושא מאוד רחב. חוץ מזה שעם השנים אני שונאת פוליטיקה יותר ויותר. לומר ת'אמת, גם לא ממש מבינה בה". כך מתמצתת אלונה קמחי, רוב הזמן סופרת שלא מהססת לשחרר את חרצובות לשונה, את חלקה באחד מאינספור אירועי "לילה של פילוסופיה בישראל", שייערכו מחר (26.5) משבע בערב עד שבע בבוקר, שם תשוחח עם הסופר יוסי סוכרי באירוע שכותרתו: "הרוח מול התעמולה – ספרות ופוליטיקה בישראל 2016".

"אי לכך, מן הסתם, נדבר גם על ספרות, על פוליטיקה של זהויות ועל ספרות", מדייקת קמחי את קווי המתאר. "שנינו הרי בני מהגרים, כך שנדבר גם על הדרך שבה כל אחד מאיתנו נותן ביטוי לנרטיב הספציפי של העדה שלו בספרים שהוא כותב; על האופן שבו זה משתלב בנרטיב הישראלי, או מה שהיה מקובל לראות ככזה; על השינויים בנרטיב הזה; על היווצרות הסיפור החדש, המורכב יותר, האמיתי יותר, כזה המשקף, או לפחות מנסה, את המציאות הישראלית הממשית, על מגוון עלילותיה, בני האדם המצויים בתוכה, התרבויות שמהן באו, מה נשאר, מה נשר, איך הכל נמהל בהכל, הדיאלקטיקה ההיסטורית של התרבות החדשה, שמתהווה ללא הרף". 

מדוע בחרת דווקא ביוסי סוכרי, המייצג את הקול המזרחי, כשאת, לפחות כך את נתפסת, בשר מבשרה של ההגמוניה האשכנזית?

"ראשית, יוסי ואני בחרנו זה בזה. גם בזכות ההבדלים בינינו, אך בעיקר בזכות המכנה המשותף: שנינו אנשי שמאל, שנינו בני מהגרים, שנינו באים מתרבויות שונות, שבהרבה מובנים נדחקו הצדה לנוכח הישראליות הוותיקה, שאכן הוגדרה על ידי ההגמוניה האשכנזית, ששלטה בשיח והחליטה, כמעט בבריונות, על מאפייניה המרכזיים של הישראליות באשר היא. באשר אלי? מה לי ולהגמוניה האשכנזית? עליתי ארצה עם הורי בשנות השבעים מהעיר המקסימה לבוב באוקראינה, ועד שהתגייסתי חייתי ביישוב שכולו שיכונים דלוחים של עמידר, שבהם התגוררו עולים ותיקים יחסית - מצפון אפריקה, מברית המועצות, מאוקראינה, מגרוזיה, מבוכרה. בצד היישוב הייתה מעברה. לא מזמן קראתי ברשת שהשכונה שממנה באתי בקריית ביאליק היא אחת מארבע שכונות הפשע הכי קשות בארץ, יחד עם שכונות ברמלה ולוד ועוד אחת שאני כבר לא זוכרת.

"השנים האלה, המרקם האנושי הססגוני הזה, המופרע, הסוער, הנידח והמודח, פתח אותי לכל כך הרבה דברים, אנשים, מנהגים, לימד אותי להכיר ולאהוב ולא לפחד מהשונה והזר. זה העשיר את ההבנה שלי את העולם, את בני האדם בארץ ובכלל. עבורי כסופרת, זה רווח נקי. אך מה בין זה ל'הגמוניה האשכנזית'?" 

כמשתייכת למחנה השמאל, את לא מרגישה שהשמאל פשט את הרגל?
"תלוי את מי שואלים ותלוי מה מגדירים כשמאל. אם השמאל הוא השרידים האומללים של מפא"י ושות', אז הוא לא סתם פשט ת'רגל, אלא מת בגסיסה ארוכה וכואבת. כרגע אין שמאל בארץ, מלבד מרצ והמפלגות הערביות. התקווה הגדולה שלי היא השמאל המזרחי, שמתחיל להתהוות כאן בשנים האחרונות. אנשים מדהימים ומלאי רצון, אנרגיה והבנה של המציאות שלנו כיום. אני חושבת שאם תבוא הישועה, אז רק מהכיוון הזה. לצערי, בינתיים מדובר בקבוצה קטנה יחסית. אני מחזיקה להם אצבעות ובונה על כך ש'תור הזהב' יתארגנו למפלגה וירוצו לכנסת בבחירות הבאות. אני שואבת מהם את האופטימיות שלי לגבי העתיד של המדינה הזאת".

את אחת הנשים שהצליחו להמציא את עצמן מחדש. איך עשית את זה? עדיין מזהים אותך מ"אבא גנוב"?

"אני לא מרגישה שהמצאתי את עצמי מחדש. בני האדם מורכבים, לאורך כל הדרך. והדברים משתנים כל הזמן. כמו שאמר הפילוסוף - הכל זורם. אני באה מבית משכיל עם הרבה ספרים, אמנות, מוזיקה ושאר עניינים שכאלה. הבחירה במשחק הייתה קשורה בעיקר לרצון שלי למרוד בהשכלה הסולידית והמעשית שאליה ניתבו אותי, ולעשות משהו נהדר, זוהר, רחוק, ולחיות בתל אביב, ושיהיה מעניין, ולהצליח. זאת הייתה בחירה אורגנית מסוגה, נכונה לאותו זמן. אבל בפועל שנאתי לשחק.

"ולשאלתך, כן, עדיין מזהים אותי מ'אבא גנוב' וזה די משעשע. לרוב אלה נהגי מונית בגיל 35־40, שהיו נערים מתבגרים כשהסרט יצא. זה הולך ככה: הנהג: תגידי, את לא משהו מהטלוויזיה? אני: לא! הנהג: לא שיחקת במקרה ב'אבא גנוב'? אני: לא; הנהג: את מה זה דומה לה; אני: לא; הנהג: ממש לא השתנית. נראית בול אותו דבר. אפילו יותר יפה במציאות; אני: באמת? סתם אתה אומר. איזה מותק וכו'".

את לא ממש מרסנת את תגובותייך. זכורה התבטאותך "תשתו ציאניד, ניאנדרטלים מזוינים. ניצחתם", למחרת בחירות 2015. היום את כבר שוקלת מילים, לאור האיומים ברשת?

"שוקלת ושוקלת. המסקנה שאליה הגעתי היא: אם ההתלבטות היא בין לפתוח ג'ורה לבין להוריד את מפלס העצבים ולהגיד ת'דברים באיזה אופן, איך לומר, מעודן יותר, הבחירה השנייה הא הנכונה. זה נכון שבעתיים ברשת. כי בסוג הזה של תקשורת, לא תמיד, כלומר לרוב - האירוניה לא עוברת. לא מרגישים את החיוך מאחורי הדברים. לא קולטים את ההומור הייחודי של כל אחד ואחד".