היה משהו מאוד מרשים בהופעה של אלטון ג'ון לפני שבוע. נקרא לזה מקצועיות. הקהל זרם לתוך המתחם ברוגע יחסי, בלי תורי ענק ובלי דחיפות. ההופעה התחילה בדיוק בזמן והסתיימה בשעה סבירה. והשיא התגלם על הבמה עצמה. שעתיים וחצי מתוקתקות ברמות ביצוע הייטקיסטיות כמעט. סאונד טוב, נגנים מעולים ומיומנים, ליין־אפ חכם אבל לא מתחכם, שנבנה בהדרגה משיא לשיא, בדרך אל הקתרזיס האולטימטיבי בהדרן של "מלך האריות".
וכמובן, אלטון ג'ון אחד, שעדיין נשמע מצוין, מנגן נפלא ולא מתעסק בשטיקים הכל כך מוכרים בקרב מוזיקאים שמגיעים לפה, כמו שירת "הבה נגילה" ושיחות מיותרות עם הקהל. האיש פשוט בא לעבודה, והוא עושה אותה באופן הכי יסודי שיש. ללא פאשלות, ובלי לוותר על אף להיט הכרחי.
מצד שני, במהלך אותן שעתיים וחצי מהוקצעות אני מתקשה לשחזר אפילו רגע אחד של רגש טהור. של לב הולם בחוזקה. רגע שגורם לך לזכור את ההופעה הזו גם בעוד שנים ארוכות. וזה מצער. כי אם מצליחים לאסוף 40 אלף איש למקום אחד, בזמן נתון, זה חייב לייצר ניצוצות. לא רק אש קטנה.
אני יכול לחשוב על כל מיני סיבות להיעדר הריגוש (שעלה גם בשיחות שלי עם אנשים אחרים שנכחו בהופעה). אחת המרכזיות שבהן קשורה דווקא למחמאות שבהן פתחתי. מאוד יכול להיות שזהו מחיר ההצלחה. אי אפשר לצפות מאמן שמופיע ברציפות כבר עשרות שנים, עם פחות או יותר אותם שירים, שיצליח להגיע לרמות ריגוש גבוהות בכל ערב מחדש. הניסיון העצום של אלטון ג'ון על הבמה הופך את ההופעה שלו למפגן מרשים של מקצועיות. ודואג מראש לכך שהקהל יקבל ממנו "גוד טיים" ולא ייצא מאוכזב. מצד שני, הוא עשוי לבוא על חשבון הרגש.
לפי המפתח הזה, יכול להיות שההופעה של בריאן ווילסון ביום רביעי הקרוב ברעננה דווקא תיזכר לשנים. כי אף על פי שהאיש הוא אגדה בחייו, וכל מומחה למוזיקה יציין אותו כאחד מאבות המזון של הפופ המודרני, לא פחות מאלטון ג'ון, ווילסון אמור להיות רעב באופן יחסי. שהרי הוא בילה את מרבית שנותיו מחוץ לבמה. להזכירכם, הרוח החיה של הביץ' בויז, מחבר השירים, הסולן והבסיסט של הלהקה, נמצא כבר מאמצע שנות ה־60 בלופ הרסני של קוקאין, השמנה קיצונית, דיכאון, תלות מוחלטת בגורו שנוי במחלוקת ושהייה של שנים ארוכות בתוך המיטה.
"PET SOUNDS", האלבום המופתי של הביץ' בויז שאותו הוא יבצע במלואו בישראל, היה למעשה יצירת המופת האחרונה שלו, והוא יצא כבר לפני 50 שנה(!). ככה שבאופן תיאורטי לפחות, זה סוג של מפגש עם מישהו שחזר מהמתים. ומת לספר על זה.
האמת היא שאין צורך בספקולציות. הרי ביו־טיוב מופיעים קטעים מההופעות שלו בחודשים האחרונים. הוא נראה שם שבר כלי, ולא פעם גם מזייף. אבל יש משהו שובה לב דווקא בשבריריות ובחוסר השלמות המוחלט שלו. וזה תמיד היה הקסם בדמות האניגמטית של ווילסון. סוג של ילד מגודל, גאון מופרע, שלא לגמרי ברור עד כמה הוא מודע באמת למתחולל סביבו.
ואולי הוא מודע יותר מכפי שנראה. אני רוצה להפנות אתכם לקטע אדיר, מתוך תוכנית של "סאטרדיי נייט לייב" מ־1976 (נמצא ביו־טיוב הקרוב לביתכם). דן אקרויד וג'ון בלושי, השם ייקום דמו, מגלמים שני שוטרי סבנטיז משופמים, המגיעים לאחוזה של ווילסון, המבוצר במיטתו האדירה. שמן ומוזנח בעליל. הם עוצרים אותו בגין "נטישה של ספורט הגלישה", תוך ציטוט חמור סבר מתוך "SURFIN' SAFARI" של הביץ' בויז, גוררים אותו לניידת ומביאים אותו לחוף, כשהוא עטוף בחלוק בית כחול. השניים מצמידים לווילסון גלשן גלים, והוא נכנס איתו למים כלווייתן, לצלילי "SURFIN' USA". הכל, כמובן, כפרודיה על אגדות ההסתגרות שלו בבית. בקיצור, הומור עצמי חינני להפליא. שבהמשך התוכנית מלווה בביצוע נהדר ל"GOOD VIBRATIONS". אח, כמה שאני מחכה להופעה הזאת.
על הסכין
1
עכשיו מגיעים גם הכימיקל בראדרז ומייג'ור לייזר, ובאופן כללי זה עומד להיות אחד מהקיצים המגוונים והמטורפים ביותר של הופעות בינלאומיות שהיו כאן. וכל זה קורה למרות "החרם הבינלאומי" ורוג'ר ווטרס המרושע. כנראה שגם בתחום הזה יש מידה לא מבוטלת של הגזמה בסיקור התקשורתי המתעלמת מהמציאות. והמציאות היא שאנחנו לגמרי על מפת ההופעות.
2
כששמעתי בפעם הראשונה את "המדינה הזאת צריכה אמא", השיר החדש של שלום חנוך, נמלאתי געגועים. אפילו לא למוזיקה, או לקול של שלום. אלא לתקופה שבה גדלתי, תקופה שבה היה ברור מאליו שאמן הוא לא רק בדרן אלא גם נביא. מוכיח בשער. או בפשטות, מישהו ששר את אשר על לבו. זה כל כך טבעי, כל כך מתבקש, כשזה בא משלום חנוך. וכל כך מרגש.
3
נעם סמל, שהודיע השבוע על פרישתו ממנכ"לות הקאמרי אחרי חצי יובל בתפקיד, היה אחד מאנשי התרבות המרכזיים במדינה. גילוי נאות: אני מכיר אותו, גם מהצגותי הפרטיות, ולצד החיבה שאני רוחש לו אכלתי ממנו לא מעט מרורים. אבל דבר אחד תמיד הדהים אותי באיש: הלהט והתשוקה העזים שבהם הוא מתנהל. הוא עוד יחסר להרבה אנשים, גם אלה שייחלו לפרישתו.