אלבום רוק: הצלם של האמנים הגדולים חושף את הסודות שלהם

בשבוע הבא נדמה לי שאני מצלם את בלאק סאבת בברלין", רוס האלפין ביקש ממני סליחה לרגע כדי שיוכל לבדוק את הלו"ז ביומן העבודה העמוס שלו. "לא, בעצם אני בליסבון, אמור לצלם את ג'ו פרי מאירוסמית, שמופיע שם עם ג'וני דפ ואליס קופר, הרכב שנקרא 'הוליווד ומפיירס'. קופר מגיע אליכם בקרוב להופעה, נכון? צילמתי אותו יותר מדי פעמים".

האלפין (58) הוא מצלמי הרוק המבוקשים בעולם. תמונות שלו מעטרות כבר עשרות שנים שערי מגזינים נחשבים, הוא הוציא ספרים על מטאליקה ולד זפלין, צילם את הסקס פיסטולס בשנות ה־70 ואת איימי וויינהאוס בשיאה, וכן, הוא יהודי משלנו.

"היום אני יותר אוהב לצלם נופים מאשר להקות", הפתיע האלפין כששוחחנו. "לא מזמן עברתי מעל הארץ האהובה עליכם, איראן. זה נראה מדהים מגבוה. אני אוהב את מצדה, נהר הירדן. אם הייתי יכול לחיות מצילומי נוף הייתי שמח לא לעבוד יותר עם להקות".

למה? אני ממש מקנא בך.

"כשאתה מתבגר, אתה יותר מעריך את העולם שבו אנחנו חיים, בטח יותר מכמה מוזיקאים שכל מה שמעניין אותם זה הם עצמם. כשאתה מצלם נוף, אין אבטחה שצריך להתמודד איתה, קפריזות של סטארים. מי שאתה מצלם נשאר כל הזמן באותו מקום ואין בעיה של לוחות זמנים".

האלפין הבריטי הוא מדור הצלמים של פעם, עוד טרם העידן הדיגיטלי. ימים שבהם הכניסו למצלמה סרט והיו צריכים לתפוס רק את הפוזות הטובות ביותר ולרוץ איתן למערכת. "ברור שיש הבדל עצום מאז", הוא אומר, ואת הסרקזם אפשר להרגיש בקולו שמעבר לים. "היום כל אחד עם מצלמה דיגיטלית חושב שהוא צלם־על. אז נכון שמוציאים איזו תמונה נחמדה למזכרת, אבל זה לא ממש צילום. אם אתה רוצה להיות צלם, לך תשתמש בפילם, כמו פעם. אני עדיין משתמש בסרטים לצילומי שחור־לבן. שחור־לבן אי אפשר לצלם במצלמה דיגיטלית".

מה דעתך על צילום בעזרת הסלולרי?

"שונא את זה, זה הורס את כל ההנאה מההופעה. אני לא יכול להבין היום אנשים שכל מה שמעניין אותם זה לצלם בזמן שיש אמן על הבמה. בשביל מה באתם? אני אף פעם לא אצלם בסלולרי".

ממה אתה נהנה בזמן העבודה?

"מעניינים אותי התאורה, העיצוב, התפאורה. צילמתי לפני כמה ימים את איגי פופ בהופעה בלונדון, והוא הזמין את הקהל להצטרף אליו לבמה. כולם היו שם שיכורים, וזה היה גיהינום. אתה תקוע באמצע, סובל מכל רגע, אבל לפחות אהבתי את התמונות. זה כמו שסבא שלך יקפוץ על במה".

אתה מתכוון לאיגי הגדול?

"במשך שעתיים הוא ניגן אולי שלושה שירים. זה היה איום".

אמנים כאלה לא מזכירים לך את שנות ה־70 העליזות? הקלאש?

"גם הקלאש לא עשו לי את זה. חוץ מהסקס פיסטולס אף אחת מלהקות הפאנק לא הייתה ממש טובה. את הראמונס מאוד מחשיבים, והם היו זבל. שיר אחד טוב והשאר נשמע בדיוק אותו הדבר".

הקלאש לא היו מהפכנים?

"שטויות, הבדיחה הגדולה היא שאבא של ג'ו סטראמר, המנהיג של ההרכב, עבד עבור הממשלה, פוליטיקאי. אני ממש לא מסכים איתך. היה להם סטייל, זה כן, אבל זו בטח לא הייתה להקה גדולה ומהפכנית. בטח לא כמו הפיסטולס. עד היום כשאני נפגש עם ג'וני ליידון הוא מצחיק אותי".

איך אתה מסביר את זה שלהקות שצילמת לפני 30 שנה עדיין כאן?

"זה משום שהן טובות. דיוויד בואי כבר מת. ביום שקית ריצ'רדס מהרולינג סטונס ימות וכולם ימותו, אין מי שיחליף אותם. תחשוב על זה. תן לי שם של גיטריסט אחד שמתקרב היום לרמה של ג'ימי פייג' מלד זפלין, או אחד כמו ג'ף בק, או שם של להקה יצירתית כמו פינק פלויד, או המי. לא עושים מוזיקה כמו פעם. אני אוהב את הפו פייטרס, אבל אם שמעת ארבעה שירים שלהם, שמעת הכל".

בין 16 ל־50

האלפין צילם במשך שנים את מטאליקה, ליווה אותה ממש מתחילת דרכה בשנות ה־80. בספר שהוציא עליהם, לארס אולריך - המתופף - כתב את הפתיח. אולריך סיפר על ההודעות שהצלם היה משאיר לו על המשיבון. "כשתפסיק לחשוב כמה אתה גדול וכמה הלהקה שלך נפלאה, תרים אלי טלפון", היה הסגנון.

בפתיח אולריך כתב: "אם אתה מתעניין ברוק כבד לפחות חמש דקות, סביר להניח שכבר נתקלת בעבודות של האיש. מגזינים, פוסטרים, עטיפות של אלבומים. לכן אין בכלל ספק שהוא הצלם הכי טוב, נקודה".

"לארס הוא לא חבר שלי", האלפין לא ניסה לשפץ את הרזומה האישי כשדיברנו. "הוא מישהו שאני מכיר, לא יותר מזה. אני יכול לספור על אצבעות כף יד אחת את החברים שיש לי. לארס הוא עמית עסקי. לפני 25 שנה, כשהייתי יוצא עם מטאליקה לסיבובי הופעות, היינו חברים, אבל אם נתראה עכשיו לא נצא לארוחת ערב. אני לא מסתובב איתו. בין המוזיקאים שהם חברים אני יכול להחשיב את בילי גיבונס מזי־זי טופ, ג'ף בק, ג'ימי פייג'. לארס אולריך לא נמצא שם".

לא מתפתחים יחסי חברות אחרי כל השנים?
"היחסים הם מקצועיים, לא חבריים. רוקר, כדאי שתבין, אכפת לו משני דברים - הוא עצמו וכסף. אז מי שעובד איתם צריך להפנים את זה ואחרי זה הוא יכול לעשות איתם חיים, אבל הם לא חברים. אם תהיה בצרות, לא תוכל להרים טלפון ולבקש עזרה".

מדהים שגם בלהקות עצמן היחסים לא תמיד טובים.
"ברובן, לד זפלין, פינק פלויד. אתה יודע? זה מצחיק, כי בפעם הראשונה שאתה מצטרף ללהקה, אתה בערך בגיל העשרה, כולם חברים שלך, באת לעשות חיים, אבל תחשוב אתה, בן כמה אתה?".

50.

"כמה חברים טובים נשארו לך מגיל 16?".

לצערי, אף אחד.

"ענית בעצמך על השאלה. אם אתה בדיפ פרפל בגיל 16 או 17, אתה לא יכול להישאר חבר של אותם אנשים במשך 40 שנה. ריצ'י בלקמור לא אוהב היום אף אחד מהלהקה, והם לא אוהבים אותו. ברוס דיקנסון וסטיב האריס מאיירון מיידן לא סובלים אחד את השני, אבל ממשיכים להופיע. האריס גרוש וצריך את הכסף והם גם מבינים שבלעדיהם העסק לא יעבוד".

לעסק הכלכלי אתה מתכוון?

"ברור, לד זפלין היא עדיין עסק כלכלי מצליח, אותו דבר פינק פלויד. הם פעם בשנה נפגשים כדי לדסקס על ביזנס, שמגלגל עשרות מיליונים. זה הצד העצוב, כי כשהתחלתי לצלם זה לא היה עסק, זה היה יותר כיף, אבל עכשיו ישנן כל החברות שממסחרות והכל סובב סביב השאלות 'כמה עשית, כמה מכרת?'. כשלמי, הסולן של מוטורהד, מת בסוף השנה שעברה, רצו להשתמש באחת התמונות הראשונות של הלהקה שצילמתי. ביקשו להדפיס אותה על חולצה למזכרת. כמה כסף הציעו לי בתמורה? 250 דולר. ברור שסירבתי, אז המנהל טוד זיגרמן אמר לי שאני שודד את המתים. עניתי 'ומה אתה עושה?'. זה היה מעליב".

הרבה אמנים נפטרו בזמן האחרון, יש געגועים?

"לגבי למי ממוטורהד ידעתי שזה עניין של זמן עד שהוא ימות. ראיתי אותו עם הפו פייטרס ביפן, בקיץ שעבר, והוא נראה נורא. גם המוות של דיוויד בואי לא ממש הפתיע. כל מי שנמצא בתעשייה ידע שהוא חולה ובגלל זה לא הופיע. אף פעם גם לא הייתי מעריץ גדול של בואי. אם פייג' ימות חלילה, זה יהיה שוק גדול מבחינתי. זו כבר חברות של שנים".

רק לא נורה ג'ונס

האלפין היה בישראל בשנות ה־90 עם איירון מיידן שהגיעו לסדרת הופעות. לאחרונה היה אמור לנחות פה עם כריס קורנל, הסולן של סאונדגארדן, אבל בסוף צילם אותו בהופעה בבולגריה, ובגלל לוח זמנים צפוף נאלץ לבטל את הביקור. "אני תמיד רוצה לבוא, אוהב את ישראל ולמשפחה שלי יש שורשים יהודיים", הוא מיד הסביר. "הבעיה היא שהרבה להקות לא רוצות להגיע בגלל הפוליטיקה".

מה אתה אומר על זה?

"זה שטויות, כמו שלא הופיעו בדרום אפריקה בזמן האפרטהייד. אני זוכר שהרולינג סטונס נסעו ליוהנסבורג והצהירו שיופיעו רק בפני הקהל השחור. קית ריצ'ארדס אמר אז 'מן, אנחנו הולכים להופיע אצל האחים שלנו בסווטו'. רק מה, אף אחד שם לא יכול היה להרשות לעצמו כרטיס להופעה של הסטונס, הוא היה כל כך יקר, שרק לבנים עשירים היו יכולים לקנות אותו, מה גם שזה לא הטעם של האחים בסווטו. זה מזכיר לי שצילמתי בזמנו את בוב מארלי וכל הקהל באולם היה לבן ועשיר, לא חושב שלשם מארלי כיוון כשיצר את המוזיקה שלו".

בנוגע לחרם על ישראל, רוג'ר ווטרס מעורר את כל המהומה.

"מעניין שהוא אף פעם לא ירד על קווין שהלכו להופיע בארגנטינה ממש בעיצומה של המתיחות עם אנגליה בנוגע לאיי פוקלנד. פוליטיקה בשום אופן לא צריכה להשפיע על מוזיקה ותרבות. מוזיקה צריכה להיות אוניברסלית. אתה מבין, הם לא מוכנים לנגן בישראל, אבל אין להם בעיה להופיע בגרמניה אחרי כל הנזק שהיא גרמה לעולם. זה מגוחך. הם מופיעים איפה שיש כסף, זו הצביעות".

האלפין הוא בן למשפחה יהודית שהגיעה לאנגליה אחרי המהפכה הרוסית ב־1917. שמו המקורי של סבו היה ישראל, והוא שינה אותו כשהגיע לאי הבריטי. "אני לא בעניין של דת, לא יהדות ולא נצרות", הצלם הבכיר הבהיר מיד. "מצדי, תעשה כל מה שעושה אותך מאושר. חרדי, קתולי, ממש לא מעניין אותי".

פוליטיקה מעניינת אותך?

"בכלל לא. כולם שקרנים - מטוני בלייר, דרך ברק אובמה ודונלד טראמפ עד דיוויד קמרון. הם סוכני מכירות שמוכרים לך את מה שהם רוצים".

אם לא רוקרים, את מי היית רוצה לצלם?

"הייתי בוחר לצלם את מגי צ'אנג וג'ונג לי, שתי שחקניות קולנוע אסיאתיות, מהגדולות שיש. הן מאוד מעניינות ומדהימות ביופיין".

יש מישהו שאתה לא מוכן לעבוד איתו?

"עם נורה ג'ונס כמעט בלתי אפשרי לעבוד. עזבתי אותה באמצע סיבוב הופעות. הייתה גם איזו להקה בריטית, בשנות ה־80, שצילמתי בלוס אנג'לס ונשבעתי לא לעבוד איתה יותר. הסולן היה שתיין והשאר חבורה של אידיוטים. כדאי שתלמד, אם אתה יושב ומשחק את המשחק שלהם, אתה אף פעם לא תצלם. אתה צריך לקחת שליטה. אני מסתכל על זה כמורה בתיכון שצריך להשתלט על חבורת ילדים. אם לא תצליח, לא תהיה תמונה. אל תיתן להם להיות פרימדונות, ואם הם מתחילים עם הטריקים, תלך. האמריקאים לא מצליחים להבין את המילה 'לא'. אתה לא צריך לצעוק, אלא רק להגיד. מה זאת אומרת? אני לא עושה את זה. ואמרתי כבר הרבה פעמים".

אתה לא דיפלומט.

"קח אותי או לא, זה כבר תלוי בך".

חכו לספר, בבקשה

כפי ששמתם לב, האיש לא קל לשימוש. הוא ישיר מאוד, לפעמים יכול לפגוע בחוסר הטקט המובנה שבאישיותו, אבל אם תדפדפו בתיק העבודות המפואר שלו, תבינו מדוע האמנים הגדולים בוחרים לעבוד דווקא איתו.

בתקופה האחרונה האלפין מלווה את להקת בלאק סאבת הוותיקה במה שאמור להיות סיבוב הפרידה לפני הפירוק. האלפין הצליח לחלץ מהחברים תמונות מחויכות, אף על פי שהגיטריסט טוני איומי סובל ממחלת הסרטן ואילו הסולן אוזי אוסבורן חווה לאחרונה משבר רציני בחיי הנישואים.

"זה היה עצוב, וזה ממש לא נראה כמו הסוף", האלפין התמלא לפתע באמפתיה. "הם היו מצוינים, הייתה להם הופעה טובה. נראה גם שכולם נהנים ביחד, הבעיה שטוני איומי חולה. הייתי איתם חמש פעמים בכל מיני חלקים מהסיבוב, וזה מה שנהגתי לעשות בעבר עם איירון מיידן, דף לפארד. היו לי ימים נפלאים עם מטאליקה, שלא תבין אותי לא נכון, אני אוהב את העבודה. ראיתי את מטאליקה רק בפברואר האחרון ומאוד נהניתי. אני יותר נהנה מההופעה שלה. מטאליקה זו לא להקה שהייתי שומע על דיסק בבית, לעומת בלאק סאבת, כי אני יותר מתחבר לשנות ה־70. אם הייתי צריך לצלם רק להקות שאני אוהב, הייתי מצלם חמש במקרה הטוב".

יש לך עבודה קשה?

"פעם היא הייתה קלה יותר. היום אתה מצלם את קינגס אוף ליאון או דייב גרוהל או מטאליקה - וכולם מוקפים באנשי אבטחה. זה אף פעם לא היה, זה משהו מאוד אמריקאי. העבודה מעייפת, אבל אני טס רק בביזנס. אם רוצים שאצלם אותם, אין סיכוי שאטוס במחלקת תיירים. כשאני טס לאוסטרליה וכולם אומרים 'איזה כיף לך, אתה מטייל', שוכחים שברגע שאני יוצא מהמטוס אני מתחיל לעבוד. אין לי יומיים להתגבר על הפרשי השעות".

עד איזה גיל תצלם?

"זה מה שאני עושה למחייתי. אני בן 58. לך תגיד לכורה פחם שמה שאני עושה זה קשה, לך תגיד את זה למי שסולל כבישים. לך תסביר למישהו שאני צריך לטוס לישראל כדי לצלם את כריס קורנל ושזו עבודה קשה. הם לא יבינו על מה אתה מדבר. זה מעייף בגלל הנסיעות, לא בגלל העבודה".

האלפין חותך, אין לו משחקי נימוסים. בעולם של יחסי ציבור וליקוקים לכוכבים הוא בכלל לא שם, ואת הגיגיו העוקצניים הוא מעלה מדי פעם לאתר האינטרנט שלו, שם הוא מנהל יומן דרכים מרהיב, חובה לכל חובב מוזיקה וצילום.

"עוקבים אחרי בגלל שאני אומר את מה שאני חושב", הוא מכיר את עצמו. "הבעיה שאני כבר לא אומר יותר מדי, כי אם אני אומר, אז ישר מתחילים להפיץ את זה ברשת ומוציאים דברים מהקשרם".

ספר על החוויה הכי מדהימה שעברה עליך בקריירה.
"נראה לך? אני אשמור את זה לספר, אם במקרה אני ארצה לכתוב פעם. אנשים כבר שאלו אותי מתי אני מתכוון לשפוך הכל, אבל אני לא חושב שזה יקרה. אף אחד לא ירצה להעסיק אותי. מה עוד שאם אני אכתוב את כל האמת, כנראה שלא יאמינו לי".