"כששואלים מישהו למה הוא היה פורץ דרך, הוא לא באמת יכול לענות על זה", אומרת סי היימן, כשהיא מנסה להסביר את סוד הצלחת אלבומה הראשון, שיצא באמצע שנות ה–80, והפך אותה לאחד הקולות הדומיננטיים של הרוק הנשי בישראל, ובין הבודדים באותה תקופה. "כשזה קרה, זה בער לבד, כאילו נבחרתי מהרגע הראשון להיות זו שתכיל בתוכה את האחר והשונה, להיות זו שתשמיע את קולן של הנשים האמיצות שמהוות השראה".
31 שנים שסי היימן (55) מנהלת קריירה מוזיקלית, שהתחילה באותה גיחה בלתי נשכחת בסרט "שוברים" (1985) והמשיכה באין ספור קלאסיקות, בהן "כמו צמח בר", "גיבור גדול", "לא עובדת בשביל אף אחד", "עובדים בכביש" ו"תגיד תודה שיש לך עיניים", שהפכו אותה לאייקון רוק נשי.
את צעדיה הראשונים עשתה היימן באמצע שנות ה–80, כשהיא מנסה להתנער מתווית "הבת של..." ולהביא את הקול הייחודי שלה. בשיער קצר צבוע ומעיל עור, היא טיפחה תדמית פנקיסטית, אנטיתזה למה שאולי מצופה מבתו של נחצ'ה היימן, מגדולי המלחינים בזמר העברי.
אלה היו השנים שבהן פרח הרוק המקומי עם להקות כמו משינה, תיסלם ובנזין ובמקביל החלה לצמוח סצינה מקומית של סינגר סונגרייטריות. לצד רוקריות ותיקות כמו ריקי גל ואסתר שמיר, שהגישו רוק אישי, היימן, שסיפרה אז כי היא רוצה להיות ג'ניס ג'ופלין הישראלית, פרצה לתודעה עם מוזיקה ספוגת מסרים חברתיים, רעיונות שעליהם דיברה גם בראיונות בתקשורת ובהופעות.
בשלהי 86' היימן החלה לחרוש מועדונים קטנים ואפופי עשן וגיבשה חומרים לאלבום הבכורה שלה. היא הוציאה מספר שירים לרדיו, שלא זכו להצלחה, בהם "קונטקט", דואט עם גבי שושן ז"ל, ו"תנו לי גיטרה חשמלית", שאותו ביצעה יחד עם "להקה מקומית" בפסטיבל שירי הילדים.
האלבום "סי היימן ולהקה מקומית" יצא ב–87' ומהווה אבן דרך ברוק הנשי הישראלי: פחות עיסוק בפן האישי ויותר במחאה. 12 שירי רוק רך כלל האלבום, ואת כולם כתבה והלחינה היימן בעצמה, מלבד "לא עובדת בשביל אף אחד" שכתב והלחין רן עפרון, שהיה בן זוגה של היימן. ב"להקה מקומית" שליוותה את היימן ניגנו עפרון הקלידן, הגיטריסט קובי אייזנמן, המתופף המנוח ז'אן ז'אק גולדברג והבסיסט צוף פילוסוף (תיסלם). מלבד הלהקה, ניגנו באלבום כמה שמות מכובדים, בהם רמי קלינשטיין בפסנתר, ז'אן פול זימבריס על כלי הקשה וגם אביה של היימן, נחצ'ה, תרם את חלקו באקורדיון. לעיבוד ולהפקה המוזיקלית של אלבום זה היה אחראי לא אחר מאשר משה לוי.
הבחורה מהקסטה
עם צאתו, זכה האלבום להצלחה כבירה בזכות להיטי ענק כמו "גיבור גדול" המחאתי ו"לא עובדת בשביל אף אחד" הפמיניסטי. "הזמן טס", אומרת היימן על התקליט, שבשנה הבאה ימלאו 30 שנה ליציאתו. "כשאני פוגשת אנשים שהיו איתי שם, הם עדיין נראים לי ילדי רוק, רק שהם טיפה התבגרו".
איך הכרת את משה לוי, שהפיק את האלבום?
"בזמנו הקלטתי קסטה ושלחתי אליו, אבל הוא לא התלהב כל כך ממה ששמע ולא רצה להפיק אותי. יום אחד, כשהסתובבתי עם אופניים ותליתי על קירות פוסטרים של ההופעה שלי, משה ראה אותי, ילדת רוק מלאת אמביציה, ואמר לעצמו: 'את זאת אני רוצה להפיק'. הוא פנה אלי ושאל אם זו אני הבחורה ששלחה לו קסטה, אמרתי 'כן', והשאר היסטוריה".
מהי החוויה הזכורה לך ביותר מאותה תקופה?
"היה מדהים, אני הייתי נערת הרוק שאותה כולם רצו ללמד את כל התורה. חלק מאיתנו היו צעירים וחוו את זה באופן ראשוני, וחלק היו ותיקים ממני כמו משה לוי, צוף, זימבריס, קלינשטיין. ספר עב כרס לא יספיק לזיכרונות שאקח איתי מאז כל חיי".
מה למשל?
"למשל, סיפור המיקס של 'גיבור גדול', שמעולם לא יצא החוצה: המיקסים היו אז אנלוגיים ולא דיגיטליים, ומי שעבד איתי היה טכנאי הסאונד הטוב ביותר, יעקב מורנו, שעשה מיקס ידני במשך למעלה מ–12 שעות. בלילה יישרנו את השולחן, ולא הורדנו את המיקס מהקונסולה, רצינו לבוא באוזן נקייה, לשמוע אותו בבוקר ואז לבצע הורדה. על דלת האולפן השארנו פתק למנקה: 'בבקשה לנקות את האולפן - נגיע בבוקר'. יש לי מהסיפור הזה צמרמורת עד היום, כחלק מהניקיון הוא ניקה את הקונסולה, והוריד את כל הפיידרים עד למצב של 0, מזל שלא היו מצלמות דיגיטליות כדי לתעד את הפנים של משה לוי ושל מורנו, כשהם הבינו שהמיקס של 'גיבור גדול' נמחק לחלוטין. כשאני שומעת עד היום יותר מ–20 פעמים בשבוע את 'גיבור גדול' מעל גלי האתר, אני חושבת לעצמי שאולי טוב שזה קרה".
איך "גיבור גדול" נולד בכלל?
"השיר נולד כשהאלבום הראשון כבר היה גמור. זה משהו שלא יודעים, אבל 'עולם תעשייתי', שפתח את האלבום השחור ("התקליט השני"), היה השיר האחרון באלבום הראשון. כאשר הגעתי אל משה לוי, אחרי שיברון לב בגלל סיפור אהבה עם טייס שעזב אותי והשמעתי לו את השיר 'גיבור גדול', שנכתב בלילה של דמעות, משה עצר את ההקלטות ואמר: 'האלבום הראשון לא יוצא בלי "גיבור גדול". לכי הביתה ותכתבי סי פארט'. ההמשך ידוע: 'עולם תעשייתי' פתח את האלבום השני".
יש בעולמך גיבורים גדולים היום?
"לצערי, בחיים עצמם כבר אין לי גיבורים גדולים. היה לנו יצחק רבין, יש את אבא שלי, נחצ'ה, שאני מאחלת לו בריאות, אריכות ימים ובעיקר רגעי אושר רבים, אבל לומר שיש לי גיבור גדול אחד אני לא יכולה".
מלבד "גיבור גדול" היה עוד להיט באלבום, "לא עובדת בשביל אף אחד", שעורר תהודה והפך לאחד משירי המחאה הפמיניסטיים הבולטים בתולדות המוזיקה הישראלית. דווקא את השיר הזה כתב גבר, הלא הוא רן עפרון.
"טוב, אז ככה, זה הסיפור הלא ידוע על 'לא עובדת בשביל אף אחד': ניגַנו במועדונים אז, היו לנו חמישה שירים מהאלבום ובשאר המופע ביצענו שירים באנגלית", מספרת היימן. "יום אחד רני כתב שיר מרד על זה שאני מנהלת את הלהקה, שכללה רק בנים. זה היה סוג של מרד רוק'נרול של הבנים נגד הבנות. הוא נכנס לאולפן בדיוק כשהקלטנו את 'גיבור גדול' ושר לי 'אנ'לא עובד בשביל אף אחד, לא עובד גם בשבילך'. יעקב גלעד, שהיה באולפן יחד עם יהודה פוליקר בזמן סשן ל'אפר ואבק', עצר וחזר ואמר לרני: 'מה זה?', אז רני סיפר לו שזה שיר מרד נגד הבת שבלהקה. משם, הכל היסטוריה: יעקב אמר לו: 'תוסיף מהר ת', והשיר הזה יעשה אותך מאוד עשיר'. וכך נולד 'לא עובדת בשביל אף אחד'".
במבט לאחור, היית משנה משהו באלבום?
"לא, אף לא תו וגם לא את העטיפה המדהימה".
פועלת רוק'נרול קטנה
בניגוד לתקופה שבה פרצה היימן, היום הרוק הישראלי חבוט ומדשדש לצד הדרך שבה מובילה באין מפריע המוזיקה הים–תיכונית. "אני חושבת שלאור מצב הרוק בימים אלו, חיי רוק'נרול הפכו לדבר כמעט בלתי אפשרי", היא אומרת. "אז, באותה תקופה, הופענו, הקלטנו, לא הפסקנו ליצור, לנגן, זה כל מה שעשינו. הייתי קמה בבוקר, כותבת שיר חדש, עושה חזרות עם 'להקה מקומית', נכנסת לאולפן להקליט, נכנסת לוואן, ונוסעת להופעה. היום זה יותר מדי מסובך, משום שהקהל ניזון בראש ובראשונה ממדיה חברתית, חשוף להמון חומר נגיש, שומע, צורב, מוריד כל שיר שהוא רוצה בלי לצאת מהבית כדי לראות את האמן שר אותו. כל העולם נמצא בתהליך הזה, אבל תשים לב שהלהקות הוותיקות בארץ ובעולם ממשיכות במסע הרוק'נרול שלהן, כי יש להן קהל. בתוכנית שלי 'סי הלילה' ברשת ג' (שלישי, 23:00) אני נותנת פלטפורמה של שעתיים רק לרוק הצעיר בישראל, וכואב לי שאני כמעט הפלטפורמה היחידה".
מה הטיפ שאת נותנת ליוצרי רוק צעירים המנסים לפרוץ?
"כל הזמן להופיע, לאסוף קהל, לא משנה מה, בלי להתייחס לכן או לא משמיעים. שזה לא מה שיגרום לך לא להופיע".
ואצלך - הריגוש שליווה אותך בעבודה על האלבום הראשון עדיין קיים?
"כן, מאוד, אבל הדרך שונה. אני נעה בין פרויקטים להקתיים - 'להקה מקומית' ו'השלטרים', לבין ניסיונות חדשים, שאליהם אני פתוחה עכשיו ופעם הייתי הרבה פחות. כמו העבודה עם אלעד שודלר, שמפיק את האלבום החדש שלי. אנחנו משלבים חברים, נגנים, וגם תכנותים ואלקטרוני. אני נהנית מאוד מהתהליך, וחייבת להודות שלזמרת סולנית שהיא סוג של מאמא כמוני, נדרשו תמיד כוחות יתר כדי לטפל בכל החבורה, ואילו היום אני עסוקה בלשיר, להתפתח, להתחדש. בפעם הראשונה זה הרבה שנים אני אומרת 'עכשיו אני'. אין לי ספק שמה שבנה אותי והפך אותי למי שאני זה העבודה הקבוצתית, הלהקתית המשפחתית, שאפיינה אותי אז ומאפיינת גם היום: אוכל, חיבוקים, מקשיבה לצרות של כולם, צוחקת, בוכה".
מה סי היימן של היום הייתה אומרת לסי היימן בת ה–26?
"הייתי אומרת לה ממרום 55 שנותי: 'איזה כיף שידעת כבר אז, ילדת רוק'נרול, ליהנות מהנוף, לעשות חיים, לחיות את הרגע, לגעת באש, לא לפחד להיות את באמת. איזה כיף שהיית חרוצה ונשארת כזו, פועלת רוק'נרול קטנה'".
בימים אלה היא עובדת על אלבום חדש, שבע שנים לאחר צאת האלבום האחרון, שייקרא "מחשבת מסלול מחדש". לפני כשנתיים פתחה פרויקט בהד־סטארט למימון מסע הופעות לציון 25 שנה על הבמה. "למעשה, האלבום החל כבר שם", היא אומרת, "אבל לא כל ששת השירים שיצאו מאז ייכללו באלבום. אני משאירה כמה הפתעות למסלול שאני מחשבת מחדש". האלבום צפוי לצאת בסתיו–חורף הקרובים.
בשיר "קרקס", שהוציאה לפני כחודשיים, היא חוזרת למקורות עם טקסט מחאתי: "בקרקס הזה אין מלך / אבל יש פה מהכל / מובילי דעה קדושים טורפי אדם / ושנאה קטנה בינינו אם כל המלחמות".
מה השתנה מאז יצאו שירי המחאה של האלבום הראשון שלך? את עדיין חושבת שמחאה יכולה להביא שינוי?
"שאלה מצוינת. המחאה שלי היום עטופה במעטפת מוזיקלית מאוד מזמינה, בשונה משירי המחאה המוקדמים שלי, כמו 'מתל אביב לביירות', 'עולם תעשייתי', 'תיק תוק' ועוד. העולם חשוף לטרור ואלימות כל כך איומים ואין לי מטרה להוסיף כאב, אלא רק להגיד אותו ולהזמין את הקהל שלי להצטרף למחשבות, לתחושות ולחוויה של כולנו - סוג של חדלי אונים. אנחנו לא באמת יכולים לשנות, אבל אנחנו יכולים להיות קהל יותר נוכח".
ההופעה הבאה של סי היימן תהיה ב-27.8 כיכר קדומים יפו.