לפני כשבע שנים כמעט הגשמתי חלום. כמעט הייתי חלק מההפקה של תקליטו הבא של שלום חנוך. התרגשתי. דמיינתי. אפילו גיבשתי חזון. לו זה היה תלוי בי, חנוך, אז בן 63, היה מוציא לאור תקליט בשם "63", המתעד, חד וחשוף, פצוע ומכאיב, את חייו של רוקר מזדקן, ומנסח חשבון נפש אינטימי על האהבות האבודות, האכזבות הצורבות והמוות שמאותת לו מעבר לפינה. אם מישהו היה מקשיב לי, חנוך היה מתכתב, כמעט 30 שנה אחרי, עם האלבום העמוק ביותר שנוצר בשפה העברית, אלבומו שלו, "חתונה לבנה". אבל הוא העדיף לכתוב אז שירי אהבה. ועשה עוד תקליט שלא הותיר שום חותם. תקליט נוסף לא רלוונטי.
שלום חנוך הוא רוקר. הוא אומנם נולד בקיבוץ ושר בלהקה צבאית, אבל הגיטרה החשמלית שתוקפת את הקרביים, הפנים שמתעוותות בהנאה גלויה והטקסטים שהולמים ברקות, עיצבו את הזהות שלו כפועל רוק פוליטי, חברתי, עשוי ללא חת, שאינו חושש להביע בקול רם את הזעם הכבוש של רבים. רוקר, מטבעו, חייב להיות רלוונטי. "מחכים למשיח" הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. וגם "אל תקרא לי עם". אז, ב־1985, בעקבות קריסת הבורסה, ואחר כך, ב־1997, כתגובה להסתה הלאומנית שהוליכה לרצח רבין, חנוך היה בוטה ומדמם, להלן רלוונטי. זה לא עבר לו. גם היום אכפת לו. גם עכשיו הוא משתדל.
הנה, לפני מספר חודשים, בשיר הפוליטי האחרון שהוציא לרדיו, כתב ושר שהמדינה צריכה אמא. האם זה כל מה ששלום חנוך יכול לומר בגיל 70? אני ממש לא בטוח. אמן רוק גדול הוא לא פחות מגורו. ומופע רוק הוא בעצם אירוע השבעה לכת המאמינים. טקסי החניכה לקהילת הרוק'נרול של חנוך היו מתקיימים פעם ב"צוותא", אחר כך הם עברו לפארק הירקון, ואז למקדש הרוק התל אביבי, הידוע גם בכינויו "מועדון הבארבי".
עד לא מזמן הוא היה מופיע שם ביום שישי בשתיים בלילה, פעם בכמה שבועות. שם חזר להיות בעניינים. גם היום, בהופעותיו הוא זועק, הוא הולם, הוא נותן בראש, והקהל - מחיילים באפטר ועד כסופי שיער באפטר שוק - מתנועע, שורק, צועק ומניף ידיים. השירים אומנם ישנים, אבל הרוח עודנה צעירה. היא חייבת להיות, אחרת הרוקר ידעך אל המאום שנותר כשהתו האחרון נדם.
אפשר לומר שבהופעות הרוק שלו חנוך מנסה להיאחז בשולי גלימת הרעש הגדול שעטפה את גופו וביססה את מעמדו כמשיח, או לכל הפחות אלוהים, אי שם בשלהי שנות ה־80. אבל דווקא במופע הצנוע "יציאה", שרץ כבר עשור וחצי, הוא ושותפו הנאמן, הקלידן והמעבד משה לוי, הצליחו לזקק ולנסח במדויק עבור הקהל שהתבגר לצדו את הרוקר הנינוח, המנוסה והנבון. בקברט האפלולי של שלום אפשר לגלות מחדש את כישוריו כמלחין עילאי וככותב חד אבחנה.
קלאסיקות ישנות זוכות לטיפול מעודן. דיסטורשן כאוטי נשאב לתוך מקלדת מלטפת. והאווירה האינטימית מאפשרת לקלף עוד שכבה מהאישיות שפעם נכוותה באור הזרקורים ונראתה גדולה מהחיים ומרוחקת מהם בעת ובעונה אחת.
הרפרטואר של חנוך, 50 שנה ומעלה, מרשים, מגוון, נדיר ויוצא דופן. אבל הרפרטואר הוא העבר. מה שכבר היה. מה שכבר נכתב. מה שכבר בוצע מאות פעמים עד שלחנוך עצמו נמאס. רוקר כמו חנוך חייב לממש את עצמו מחדש. חייב לכתוב. חייב להלחין. חייב לעבד ולבצע ולהקליט. בגילו הוא חייב להכיר במגבלותיו, או שאולי הסיפור הוא הפוך.
שלום חנוך מגביל את עצמו. הוא לא באמת הולך עד הסוף. הוא לא באמת משוחרר. הוא מנוסח מדי. מעובד מדי. כבול באותה נוסחה מיושנת של הצלחה. רוקר כמו חנוך לא חייב להצליח. הוא נכשל כעת כי הוא מתאמץ להצליח. אם יפסיק להתאמץ, או אז נראה מי הוא באמת, מאילו חומרים הוא עשוי, מה יש בו שהיה במשך שנים נסתר מעינינו ואולי גם מעיניו.
וזו כמובן השאלה המרכזית שחנוך ודאי שואל את עצמו בגיל 70. השאלה, איך שלא תנסחו אותה, באיזו דרך שלא תמששו אותה, היא: האם חנוך יכול לכתוב את השיר הגדול הבא. האם הוא יכול לשוב ולכבוש את תחנות הרדיו לא מפני שזה שיר חדש של שלום חנוך אלא מפני שזה השיר הבא של ישראל. זה שנוגע בלבבות, כובש את הגוף, מציב בפני המדינה הקורסת, החברה המשוסעת, אתוס מחודש ועדכני.
כמו גנרל שחזר מהכפור, כמו מנהיג ששב מהגלות, כמו רוקר שעושה קאמבק, חנוך הוא עדיין, כן, עדיין, הבטחה שלא מתממשת. אבל, כמו בחיים, או בפוליטיקה, הכל זמני. והחבטה עשויה להגיע לפתע, ברגע הכי לא צפוי, ממתאגרף משופשף שחשבתם שכבר ראיתם ממנו הכל. אבל הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה.