איתן גדרון על הקאמבק של "תמוז": "הלהקה לא מיצתה את עצמה"

כעת, לקראת הופעת האיחוד המרגשת של תמוז ביום חמישי השבוע, מגיע תורו של הבסיסט איתן גדרון, החמישי בלהקה המיתולוגית מבחינת הפרסום, אך לא מבחינה מוזיקלית, לנפץ את חומת השתקנות ולדבר. על הכל.

"כשהייתי בלהקת הנח"ל, בכלל לא היה בתוכניות שלי להיות בלהקה כמו תמוז", חושף גדרון, כשאנחנו מסובים בגינתו רחבת־הידיים בצהלה, מוקפים בשני הכלבים הדלמטיים האציליים שלו. "בראש שלי היה שברגע שאשתחרר אקים להקה עם חבר שלי מהשכונה, המוזיקאי אודי הרפז, ואלינו יצטרף החבר שלי מלהקת הנח"ל יהודה עדר".

"שבועיים לפני השחרור הגיעה אלי שיחת טלפון מאריאל זילבר, ש'הרסה' לנו את התוכניות. הוא ניגש ישר לעניין, בלי ה'מסביב'. 'יש לנו להקה', אמר על עצמו, על שלום חנוך ועל מאיר ישראל, 'אנחנו מחפשים בסיסט ורוצים לבדוק אותך".

והסכמת.

"איזו שאלה, על המקום! באתי אל הבית של שלום, בשיכון הוותיקים ברמת גן ופגשתי את שלושתם. ישר התחלנו לנגן. בעיקר אני זוכר את 'פנס הרחוב'. 'התקבלת!', אמרו לי בלי לחשוב הרבה. 'יש לי חבר גיטריסט, אולי צריכים?', שאלתי והתכוונתי ליהודה עדר. 'נשאל את ההנהלה', אמרו והתקשרו לשמיילך (שמוליק בורנשטיין – יב"א), מי שהיה בהתחלה מנהל הלהקה".

עופה גדרון מגלה לראשונה כיצד כמעט הייתה תמוז ללא עדר: "'אין תקציב בשביל עוד נגן', הודיע שמיילך. 'יש לנו 400 לירות ללהקה, 100 לכל אחד'. כשאמרתי שאני ויהודה ניקח יחד 120, הוא לא היה יכול לסרב".

"לא, אבל נראה לי שהתאכזב על שבגלל תמוז לא קמה הלהקה בשכונה".

"נכון, אם כי העיר שאנחנו הולכים ללהקה של זקנים, לאחר שחבריה כולה היו מבוגרים מאיתנו בכמה שנים".

"איזה פנתיאון. כמוזיקאי צעיר רציתי להתקדם כמה שיותר. מה שקנה אותי היה האפשרות להיות בלהקה עם שלום, שהערצתי אותו כמי שקדם לי בלהקת הנח"ל".

"זה לא היה יכול להיות אחרת. גדלנו על רוק, וזה מה שידענו לנגן". 

החזרות, גדרון מעיד, לא נערכו במקום קבוע. אנשי תמוז נדדו בין ביתו של חנוך לבין משרדי "הגר", שם פעל שמיילך, וכן אל ביתה של אחותו של מאיר ישראל בשיכון דן. "עשינו חזרות גם בבית בארבור, בדרום העיר. שם פגשנו את שלמה ארצי ואת הלהקה שלו 'גברת תפוח', שגם הם עשו חזרות באיזה חדר צדדי", הוא נזכר. "כעבור שבוע, כשנפגשנו שוב, הם צחקו עלינו. 'אתם עדיין עובדים על אותו שיר', הם אמרו והתכוונו ל'מה שיותר עמוק יותר כחול'. לא במקרה הם תפסו אותנו על חם. עבדנו המון על כל שיר, בפרט על השיר המסוים הזה, שהיה מורכב כמין סימפוניה קטנה".

מבעד לנבכי הזמן, גדרון לא ממש זוכר את החזרות אז, מה שלא מפריע לו להעלות באוב מפגש מוזר במשרדי הגר עם הזמר האמריקאי מוכה הסמים טים הרדין. "היינו אמורים להיות להקת הליווי בהופעות שלו עם אריק איינשטיין", הוא מעיד.

"לא היה, כי הרדין לא אהב את האופן שבו שניגנו. עשינו איתו חזרה אחת וכנראה, לא היינו טובים מספיק בשבילו. הוא העדיף את הצ'רצ'ילים".

"לקראת היציאה להופעות הביאו אותו אלינו כדי שיביים אותנו. כבוגר בית צבי, נראה לי שזה היה הראש של שלום להביא במאי, שיעזור לנו להעמיד את ההופעה. אורי בא אלינו עם גישה של תיאטרון, אבל ברוק'נרול אין מושג כזה של במאי. מספיק שהשירים היו ארוכים. אורי לא ידע מה לעשות איתנו, והניסיון שלו לביים אותנו נחל כישלון חרוץ. הוא לא חזר עוד". 

איתן גדרון נולד לפני 64 שנים בשכונת צהלה התל־אביבית. כמי שהיה צמוד לגיטרה מגיל 13, הוא נחשב לנגן בס ולאיש קול מן המעלה הראשונה. בצבא שירת בצוות הווי סיני ובלהקת הנח"ל. לאחר תמוז למד בניו יורק מוזיקה והתמחה בטכנאות קול. כשחזר ארצה הצטרף כשותף ל"בטי בם", חברת הסאונד של מירון רכטמן. בשנות ה־80 החל לתפקד כמפיק מוזיקלי. חותמו ניכר בלהיטים של הימים ההם, ובהם "במקום הכי נמוך בתל אביב" (אסתר שמיר), "בחברה להגנת הטבע" (אריאל זילבר) ו"היא הולכת בדרכים" (אלון אולארצ'יק). הוא נשוי לשחקנית עירית גדרון ואב לשניים.

"איתן הוא מטבעו אדם שקט וצנוע מאוד, אבל כשמדובר במוזיקה, תמיד היה לו מה להגיד, עם הרעיונות היפים שהעלה לצד הנגינה המצוינת שלו", אומר עליו המתופף מאיר ישראל, "אבל מה? כשבלהקה פרצו מחלוקות, הוא היה בדרך כלל מהאו"ם".

"בשלב די מוקדם שמנו לב שאנחנו מסתבכים בעיבודים. על זה התווכחנו. לי, למשל, הייתה התנגדות גדולה מאוד לתפקיד שהוצע לי למלא בהקלטה הראשונה של 'סוף עונת התפוזים'. מה ששלום הציע לא נשמע לי בדיוק רוק'נרול ולא זרם כפי שצריך. אבל אז הגיע לואי להב לשמש מפיק מוזיקלי - והכל השתנה. איתו השיר נשמע שונה לגמרי".

כאן גדרון מצליח להפתיע. "אלמלא לואי לא היינו מדברים היום", הוא מנחית בחדות. "כלומר, בלעדיו להקת תמוז לא הייתה מגיעה למה שהגיעה, והאלבום שלנו לא היה נחשב יצירת מופת. אין ספק, זה לא היה קורה בלי לואי, שבא אלינו מארצות הברית, שם עבד עם ספרינגסטין ועוד כמה. בניגוד לנו, הוא לא ספג את הרוק'נרול מתקליטים, אלא ממש חי את זה".

"לי - לא. בירכתי על כל שנייה שלואי היה איתנו, למעשה כחבר השישי של הלהקה, אף שלא ניגן ולא שר. עד שהוא בא, די התפזרנו. כשהמנהל שלנו מיכאל תפוח הביא אותו, זה נתן לנו כיוון".

"זה היה בגלל האורך הלא רגיל של השירים".

בתמוז, אפשר להבין מגדרון, לא התיימרו לנהוג דמוקרטיה בכל מחיר. שניים מחמשת חברי הלהקה כתבו את השירים, וגם ביניהם לא שרר שוויון. חנוך חיבר מילים ומנגינה לחמישה משירי התקליט: "אהבה שקטה", "אנ'לא יודע איך לומר לך", "לא יכול לישון עכשיו", "מה שיותר עמוק יותר כחול" ו"פנס הרחוב" - ואילו אריאל זילבר חתום על לחניהם של שלושה מהשירים: "ככה את רצית אותי", שחיבר עם יהונתן גפן, וכן "הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים" (עם חנוך), למילים של מאיר אריאל.

כאן צף ועולה עוד גילוי: "כשהעלו אצלנו את השם מאיר אריאל, לא רק שלא הכרתי אותו, אלא שעוד לא ידעתי מי זה. ראיתי אותו לראשונה כמה שנים אחרי כן. הטקסטים שלו הגיעו אלינו דרך שלום, שהיה חבר ילדותו בקיבוץ".

"אכן, פורטיס היה עובד במה שלנו. מכיוון שאז הייתה הפסקה בכל הופעה, הוא הציע לבצע את השירים שלו - שהיו די פרועים - בהפסקות שלנו, ואנחנו ליווינו אותו. כשהוא שר את 'אינקובטור', העברתי את גיטרת הבס לשלום, ואילו אני תופפתי. תפסנו את העניין כקוריוז".

התהילה הייתה גדולה, אבל קצרה. שנתיים בלבד לאחר היווסדה של תמוז, פורקה הלהקה. אריאל זילבר, שהיה בעל כיוון מוזיקלי קצת שונה, החל להרגיש שלא בנוח במסגרתה. "אולי מפני שהוא מתבסס על הפסנתר ולא בדיוק מוזיקאי חופשי שיכול להתאים את עצמו לכל דבר, אם כי בזכות הכישרון שלו הצליח להתגבר על הקושי, ובנגינה שלו הוסיף נופך משלו ללהקה", גדרון מספר. "אריאל לא הסתדר עם הדרמטיות והבומבסטיות שלואי הביא בעיבודים שלו וטען שהם נשמעים יותר מדי אמריקאיים. וכשעלו הדיבורים בנושא הכסף, הייתה לו טענה שעובדים עלינו ומנצלים אותנו. הוא רצה שנשיר דברים אחרים וניסה לשכנע את חברי הלהקה לצרף לתוכנית שלנו את 'רוצי שמוליק'. זה לא הצליח לו, אם כי מסתובבת איזו הקלטה שבה אנחנו מבצעים את השיר".

"בעיקר מאיר. אולי גם שלום. ככה מאיר, הוא בררן ויש לו דעות חדות וברורות".

"אמת לאמיתה. לאחר שאריאל החליט שהוא כבר לא חלק מהלהקה, אלא רק נגן, הוא עלה פעם להופעה בצוותא ועל ראשו שקית נייר חומה שהיו בה פתחים לעיניים. כשנדלק האור, אשתו של טומי הטכנאי כמעט התעלפה מפחד. כך אריאל נשאר עד סוף ההופעה".

"מה נגיד? אריאל משוגע. את זה כולם יודעים. כמו ילד קטן היה משחק את הנעלב ומפסיק לדבר איתנו. מה אתה יודע. אחרי הופעה בבית שמש הוא החליט שלא לחזור איתנו. יצאנו לדרך בלעדיו. כשראינו אותו בתחנה בבית שמש, הצענו שיעלה. הוא לא רצה. עד היום לא ברור איך חזר הביתה".

"אבל את הקהל זה לא עניין", גדרון מציין. "הוא בא בהמוניו להופעות האחרונות שלנו, שהיו מרגשות וטעונות אנרגיה של בלגן והרבה רעש. כל הזמן היו קריאות ביניים. למשל, כשהיינו שרים 'מישהו הפסיק את הזרם', הקהל היה צועק 'איפה!' ואנחנו היינו משלימים את המשפט 'בסניף המרכזי'. בהופעת הסיום, שהייתה באולם מלא באיילת השחר, הקהל התקשה להיפרד מאיתנו. אף ששבועות מראש ידענו שזאת ההופעה האחרונה, נפרדנו בתחושה שאולי היה מקום להמשך. הרגשנו שהלהקה לא מיצתה את עצמה, אבל אף אחד לא הבטיח לנו שההצלחה תימשך".

"את זה מוטב שלא תשאל אותי. בעניין הזה לא בדיוק ידענו מה קורה איתנו. כל מה שרצינו היה לשיר ולנגן. קיבלנו כסף למחיה, ובסוף מצאנו את עצמנו חייבים לכל אלה שהניעו את ההפקה שלנו. הבנת? - ההופעות שלנו היו מפוצצות בקהל, אבל אנחנו היינו בחוב".

"שום צער. כל דבר בזמנו ואיך שצריך להיות".