האחים בלוז: הרולינג סטונס משיקים אלבום חדש

בחיפוש יצירתי אחרי פתיחה מקורית לטקסט נוסף על הרולינג סטונס, נתקלתי בידיעה חדשותית קטנה שגרמה לי להתקפל. אפשר היה כמובן לכתוב ששפעת אלבומים חדשים ומשומשים של הלהקה האלמותית מחייבת התייחסות, ושהמרכזית ביניהן היא ל"Blue & Lonesome". אלבום הבלוז החדש בעל העטיפה המזעזעת והכה לא מקורית, הלשון האייקונית בצבע כחול, כאילו לא מצדיק אוסף שירי בלוז קלאסיים בהגשת הסטונס מחשבה עיצובית נוספת, אבל כאשר מסתייע אני שואף ליותר. יכול להיות כמובן שאני טועה וכל המוסיף גורע, אבל כך אני מבין את שליחותי. כמו הסטונס, אני קרוב יותר לסופה מאשר לתחילתה.

ביל וויימן, נגן הבס המקורי של הסטונס, שפרש מרצונו וברוח טובה (שלא כמו בריאן ג'ונס שפוטר ומת), לקה בסרטן הערמונית. וויימן, בן 79, מבוגר מחברי, ולכן חש לפניהם ששליחותו בדרכים ובאולפן ההקלטות הסתיימה. הוא נקלע לעתים לחילופי אש חמה בין מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס ושבע תהילה באופן כללי. הבסיסט שלעתים נראה כמי שלקה בנרקולפסיה במהלך הופעה והיה צורך להעירו בהתזת סיגריה דולקת (התמחות של ריצ'רדס), פרש ב–1993 והוחלף על ידי דריל ג'ונס שהסטונס המקוריים שומרים על אלמוניותו בדבקות. אף על פי שהרג את פרנק זאפה, סרטן ערמונית המאובחן בשלב מוקדם ניתן לריפוי מלא.

גם אם לא, בגילו המופלג של וויימן, זקן הסרטן כבעליו ופחות אגרסיבי מאשר אצל אדם צעיר ממנו. "הם לא רצו שאעזוב", אמר וויימן בראיון ב–2008, "אבל אנחנו ביחסים מצוינים כעת. היו לי 30 שנה נהדרות איתם ואחריהן גירושים נעימים, עד כמה שזה נשמע נדוש. אנחנו עדיין משפחה".

עמדת הנסיגה שלי באשר לפתיחה לא שגרתית, הייתה הסכסוך הלא מתועד דיו בין הסטונס והנשיא הנבחר דונלד טראמפ, שבפלייליסט של אסיפות הבחירות שלו נהג להשמיע שירים של הסטונס כמו Brown Sugar"", "You Can’t always get what you want" ואחרים, בלי שקיבל רשות מהלהקה להשתמש בהם, וכמובן שגם לא שילם כדרכו עבור השימוש. ההיגיון המנחה של הדי.ג'יי של המתמודד לנשיאות, כך על פי ה"ניו יורקר", היה שככל שהשירים היו פחות מתאימים לרוח האירוע הפוליטי, כך טוב יותר. על פי מבחן התוצאה, תרמו הסטונס לניצחון טראמפ. לא משהו שהם רצו שיהיה ברזומה שלהם.

עם צאת "Crosseyed Heart", אלבום הסולו המוצלח של קית' ריצ'רדס לפני כשנה, הבטיח מנוע הטורבו של הלהקה לגרור את חבריו העצלים הדוגרים על ערמות הזהב והיהלומים כדרקון סמוג לאולפן להקליט אלבום שירים חדשים, מה שלא עשו מאז "A Bigger Bang" (2005) הכושל והמאכזב. המאמץ הסיזיפי הזה הוליד שישה שירים חדשים, חצי אלבום במקרה הטוב, וניתב את החברים לרעיון הנראה עבש ומעלה ירוקת: במקום שירים חדשים הם יקליטו אלבום של שירי בלוז קלאסיים ממיטב ההיצע.

"בלוז תמיד היה עילה לג'אגר לשלוף מפוחית ולהוכיח שהוא נושף לא רע בכלל"

לזכות הסטונס, בלוז אינו טריטוריה חדשה עבורם. מ"Love In Vain" של רוברט ג'ונסון וצפונה, מכילים רוב האלבומים שלהם גרסאות כיסוי לשירי בלוז. בעוד להקה מהוגנת ופופית כביטלס לא התעקשה על מחוות בלוז רבות בעיצומה של הנהייה הבריטית אחרי הז'אנר הכה אמריקאי שפרח ושגשג בבריטניה, התעקשו הסטונס לדבוק בבלוז. אין ספק שהוא תאם יותר את השקפת עולמם הקודרת, האלימה, המרדנית והאנרכיסטית.

בלוז תמיד היה עילה לג'אגר, האיש ללא כלי נגינה, לשלוף מפוחית קטנה ולהוכיח שהוא נושף לא רע בכלל אך לא מי שמאיים על מקצוענים כפול בטרפילד, ג'וניור וולס וצ'ארלי מאסלווייט, מה שהוא עושה באלבום החדש טוב מבעבר. כשהוא חוגר גיטרה בהופעה אתה יודע שהוא עושה זאת כדי לחמם את הביצים ולהראות לקהל שהוא אינו נופל מריצ'רדס ומרוני ווד, שהם מהגיטריסטים הגדולים של ימינו. זה משעשע, אך בהיותו ג'אגר - זה נסלח.

בתוך הבלוזפלוזה הבריטית שנציגיה הבולטים היו אריק קלפטון, ג'ון מאייל, ג'ף בק, פיטר גרין, אלקסיס קורנר ורבים אחרים, שהתקשו לשכנע חובב בלוז כמוני בדבר חשיבות תרומתם לז'אנר במבטא קוקני או ליברפולי, חוץ מהעובדה שהחזיקו אותו בחיים בימים שבהם דעך באמריקה, בלטו הסטונס בעיקר במוטת הכנפיים הפופולרית הגדולה שלהם. הם שותפים בכמה אלבומי בלוז גדולים שבהם חברו להאולין וולף, מאדי ווטרס ואחרים שחיפשו מקלט תרבותי באנגליה. ריצ'רדס היה המנהל המוזיקלי של הסרט החשוב על צ'אק ברי (בן 90) מאת טיילור הקפורד (בעלה של הלן מירן למי שחייב), והגיע פעם לפסטיבל הגיטרות Crossroads שקלפטון ערך מדי פעם בשיקגו.

איך אומרים? המבקרים יצאו מגדרם. גם משום שהסטונס לא הניחו מוזיקה חדשה זה עידנים, וגם משום שיש לתת קרדיט כאשר הוא מגיע. התשובה לשאלה כמה כוללניים ושווי זכויות הם הסטונס מורכבת, בעיקר אם בודקים אותה לפי העובדה שאפילו באלבום בלוז מצוינים חברי הלהקה ג'אגר, ריצ'רדס, ווד ו–וואטס ברשימה נפרדת, ואילו דאריל ג'ונס השחור, נגן הבס שלהם זה 30 שנה, ממשיך להופיע ברשימת המשתתפים בפונט זעיר מתחת לשמות השירים, לצד האורחים כקלפטון, צ'אק לוואל וג'ים קלטנר. מצד אחד תעלומה. מצד שני עלבון גזעני. מצד שלישי, החלטה כלכלית קרה שג'ונס הוא שכיר המקבל משכורת ואינו עומד תחת מפל המזומנים וגומע חלק שווה כאבות המייסדים. זה צרם תמיד וצורם שבעתיים באלבום בלוז ולא משנה כמה יתרפק עליו ריצ'רדס בסרטים החדשים מ"Stripped".

"אין זה אמור להפתיע", כותב גרגורי כץ מ-AP, "אבל זה עדיין מפתיע כמה טוב מנגנים הסטונס בלוז. תוריד מהם את התלבושות המנצנצות ואת הפירוטכניקה מהבמה, ואתה נשאר עם שני גיטריסטים מצוינים וזמר המסוגל לנגן טוב במפוחית ומתופף בשם צ'ארלי וואטס. לא פלא שהאלבום החדש כה סולידי. קולו של ג'אגר עמוק וצרוד יותר עכשיו, והוא אינו מתאמץ כדי להשיג את האפקט הזה. נגינתו במפוחית שנזנחה דורות, אפקטיבית ומשכנעת. הגיטרות ניצבות במרכז הבמה ומוסרות את ווד וריצ'רדס במיטבם. קלפטון מנגן בשני שירים".

בשבוע שעבר נשאל ריצ'רדס אם גברים לבנים יכולים לשיר בלוז. שאלה עם זקן שאינה אקטואלית או הוגנת במיוחד. תשובתו, כמקובל, הייתה מעט מבולבלת. קודם הוא אמר שהבלוז במקור הוא "די יהודי", אבל עיקר התשובה הייתה טענתו שהוא בעצם שחור מלידה, והפנה את השואל לשאול את Any of the brothers. לא רק משום שהאוויר יצא מתנופת הכתיבה של ג'אגר/ריצ'רדס אלא משום שהאלבום ניצב על רגליים מוצקות, המפגש המחודש עם הסטונס עושים בלוז, שווה את הזמן והכסף.

100 דולר בקופסה מטופחת עם סרטים המתעדים הופעות באמסטרדם, לונדון ופריז בגרסת בלו-ריי ושתי גרסאות אודיו, הם ממון רב בעידן שבו בני דור צעיר ממני התרגלו שלא להוציא כסף על רכישת מוזיקה. זה נראה - בגרסה מאופקת ולא אלימה - כמו האופן שבו הערימו ברטולוצ'י וברנדו על מריה שניידר ב"טנגו האחרון בפריז" רק בלי חמאה. עם הרפרטואר הבלתי נדלה שלהם הסטונס אינם נוהגים לגלות איפוק כאשר חברת רואי החשבון שלהם, "גולדברג, ברקוביץ' ושטייניץ", שולחת מזכר בהול על כך שהארבעה בסכנה של משיכת יתר כאשר יורד מפלס המזומנים מתחת ל–100 מיליון דולר לאבן. לכן מה שהיה אלבום בודד ב–1995 הופך לתיבת אוצרות ב-2016. לכן במועדים הרלוונטיים ראו אור גרסאות מורחבות של "Sticky Fingers" ו"Exile On Main Street" עם מעט מאוד ערך מוסף.

עם הלשון הגדולה, לוגו רב משמעותי, בא תיאבון גדול והוא שמניע את הסטונס למיני תעלולים לא מכובדים כמו הוצאת כל אלבומי המונו שלהם בגרסת CD בקופסה נוספת עם תג מחיר מפולפל של כ–150 דולר לקראת החגים. מן הסתם, תזרים המזומנים הנמרץ הזה הוא שאפשר לסטונס להופיע בהוואנה, קובה בחינם, מה שהם קוראים לו פרו–בונו ולגרום לג'אגר לא להסמיק שעה שהציג את חבריו ללהקה כ"צ'ה צ'ארלי ווטס" ו"ריצ'רדס המהפכן" מול קהל המונים המשתכר עדיין כ-5 דולר ביום ולא ראו בחייהם מסכי Hi–Def ענקיים. אחר כך הם מיהרו לארוז את ההופעה ההיסטורית באדיבות ברק אובמה בחבילה מוזיקלית הנקראת "Havana Moon" ולמכור אותה (לחגים) ב–30 פלוס דולר היחידה. דילן, למרבה הצער, חולה באותה מחלה. לכן הוא מוציא כעת את כל ההופעות שלו ב–1966, שנת פיבוט לכל הדעות, 36 דיסקים בלבד ומחיר הנראה כמו אקזמה.

"הגרסה החדשה של שירים גדולים מצליחה להאפיל על המקור"

"Stripped" המקורי בגרסה דיאטטית, יצא באמצע שיטפון האנפלאגד שהחל כרעיון חביב של MTV והפך לחגיגה אורגיאסטית לכל דכפין. הסטונס שלא רצו לשחק על פי חוקי האנפלאגד המחמירים שכללו את התנאי להשאיר את הפנדר והגיבסון בבית, ואת האמנים חשופים על במה אינטימית חמושים בכלים אקוסטיים בלבד, המציאו שם אחר וניגנו סט חשמלי רעשני ואחריו סט אקוסטי וחוזר חלילה. חוץ ממי שאוהבים את חייהם מחולקים למגרות מסודרות, קשה להתלונן כאשר הסטונס מנגנים בדבוקה אחת את "Angie" ,"Wild Horses" ,"Dead Flowers" ו"Sweet Virginia". אלה מסוג השירים הנוסעים לא רחוק יותר מ–1973 וממחישים למאזינים כמוני כי בניגוד לתחושת הבטן הקשה החיים טרם הסתיימו ועדיין אפשר לייצר זקפה זמנית ולמרוח חיוך דבילי של אושר על הפנים.

ההתרשמות מההאזנה ל"Stripped" היא שהסטונס גילו את מעיין הנעורים והם שותים ממנו במרץ, כתבתי ב"זמן תל אביב", המקומון של "מעריב" בנובמבר 1995. מה שמונח לפנינו הוא אלבום נפלא, יהלום גולמי שמפיקיו לא ביקשו להשחיז אותו כדי שיזהר באלפי נגוהות, אלא מסרו אותו כנתינתו: חי, תוסס, בלתי אמצעי, רוטט ורועש, מפזז ומשתולל, כל מה שמופיע בלקסיקון תחת הערך רוק'נרול. זה אינו אוסף להיטים חמדני ופשטני נוסף שכבר היו עשרות כמותו ומה שמאפיין אותו זה ששינו את סדר השירים, אלא הגשתה של גרסה עדכנית, בשלה ואוהבת של ארבעה אודים מוצלים מעידן אחר שסכסוכים, קטנוניות וטינות אישיות לא הסיטו אותם ממטרתם לנגן עד לקבר. העובדה שהגרסה החדשה של שירים גדולים מצליחה לרגש ולהאפיל על המקור, מוכיחה כי רוק'נרול אינו יצוק במגפי בטון בקרקע היסטורית שנמסרה למחקר ארכיאולוגי, אלא ישות שהסטונס נתנו לה את מיטבם גם כאשר הם קרובים יותר לסוף מאשר להתחלה.

אחרי 30 שנות איפוק הראויות לשבח, חמדו הסטונס לצון ובחרו להקליט לראשונה את גרסתם ל"כמו אבן מתגלגלת" של בוב דילן שנכתב ב–1965. הסטונס היו יכולים לנכס את השיר לעצמם בכל רגע שחפצו - כפי שאומר ג'אגר, "עכשיו ננגן שיר שבוב דילן כתב לנו" - כי מי ראוי יותר מהם לבצע את השיר הנקרא על שמם. רק כאשר התגברו על מבוכתם הטבעית, לחדור לטריטוריה היצירתית של דילן ולשוטט ללא חשש באחוזתו הפרטית, הם עושים כן בגרסה המוחקת באבחה אחת את הניסיונות הקודמים, מוצלחים כשם שהיו, להפקיע את השיר. הסטונס שרים את הכרזתו של דילן על חיבור הגיטרה שלו לשטקר שהקים עליו עדר מוסת של טהרני פולק ופיט סיגר בראשו, בדבקות ומתוך תחושה היסטורית שתורם הגיע. קולו של ג'אגר עמוק, בשל ומלא יותר משהיה ב–1965, וסולו המפוחית שלו עושה את העבודה בלי לאיים על אשפי הנשיפה. בדון ווז מצאו הסטונס מפיק שעיקר משימתו להגביר את הווליום, לקרב את המיקרופונים ולחדד את שיח הגיטרות.

יותר מכל להקה מוזיקלית לבנה אחרת בתולדות הרית'ם אנד בלוז, שהכעס כלפיה הוציא מפגינים שחורים לרחוב, בולטים האחים בלוז; ג'ייק (ג'ון בלושי) ואלווד (דן אקרויד) בלוז, לקחו מערכון מוזיקלי מחויך מ"סטרדיי נייט לייב" של אמצע שנות ה–70 ומתחו אותו לעותק דהוי של להקת בלוז אמיתית כשהם מגייסים נגני אולפן ואת נגן הגיטרה והבס מה–MG'S של בוקר טי. בעיקר בלושי, שראה עצמו זמר בעל קול ומנעד סבירים שעה שאקרויד ניגן לא רע במפוחית. את הרפרטואר שלהם כייסו ללא היסוס מגיבורי הרית'ם אנד בלוז השחורים שכוכבם דעך אותן שנים. זמרים כמו סם ודייב, מרווין גיי ואחרים שבקושי שרדו את התקופה. שילוב של תוכנית טלוויזיה חדשנית, נועזת ומצליחה ומוזיקה שחורה בביצוע שני פושעים לבנים (האחים בלוז) ושאר שטיקים, תפח מעבר לכל גודל סביר, בעיקר בתודעתו המודחקת והמקופחת של בלושי בימים שהיה מודע לה ולא מסומם מעבר לבינתו.

הטענה הכלכלית הייתה שהאחים בלוז כקודמיהם לא שילמו פיצוי הולם למחברי השירים ומבצעיהם המקוריים כנדרש; הטיעון העקרוני היה ששני שלומפרים לבנים מתחפשים ל"אחים" ונבנים מהמורשת המוזיקלית ומהפולקלור שאמריקה הלבנה התקשתה לעכל. הטיעונים הללו נורו באפקטיביות כמו מרובה ציד כפול קנה. מכיוון שהאחים בלוז היו תפאורה ריקה מתוכן, פגעו כדורי העופרת ברולינג סטונס. תשובתם הזכירה את ביל קלינטון ואת טענתו שהיה הנשיא השחור הראשון. הסטונס היו חמושים בנתונים רלוונטיים; מוזיקאים שחורים רבים לקחו טרמפ ארוך על שובלי מעיליהם המעוצבים.

על פי האנתרופולוגית מורין מאהון, הדברים הגיעו לידי כך שכאשר מוזיקאים שחורים ביקשו לנגן בשנות ה-70 את שיריהם של לד זפלין וגרנד פאנק, מגדולי חומדי המוזיקה השחורה, הם נתקלו בלעג מצד חבריהם השחורים. לא היו גנבי בלוז גדולים מזפלין. הגדיל לעשות הבמאי בוב זמקיס ב"בחזרה לעתיד" שבו ניצל את העובדה שמייקל ג'יי פוקס, השחקן הקנדי הצעיר, ניגן בגיטרה, ובשל הנרטיב המנחה של תנועה בזמן הניח לו לכאורה להמציא את הצליל וההליכה של צ'אק ברי בנוכחותה הנדהמת של להקה שחורה. בעת הסולו המטורף של פוקס מתקשר בן דודו של ברי אליו ונותן לו להאזין לצליל החדש בטלפון.

מכובד זה לא היה, במיוחד על רקע מעמדם הירוד של היוצרים המקוריים. מסקר מאזינים שערכה תחנת רדיו של רוק קלאסי בניו יורק ב-2011, עלה שמתוך 1,043 השירים הגדולים של כל הזמנים 22 בלבד, כ-2%, הוקלטו בידי אמנים שחורים, 16 מהם על ידי ג'ימי הנדריקס לבדו. יותר מכל אחד אחר, למד הנדריקס שעשה זמן רב בלונדון והתחכך בסטונס, קלפטון ואחרים, מה צריך לעשות כדי למכור מוזיקה שחורה ללבנים עם בעיות עיכול.

גרסתם של קרידנס קלירווטר ל"I heard It Through The Grapevine" מ-1970 שהופיעה ברשימת השירים הגדולים, הייתה במקור שיר של מרווין גיי ונחשב פופולרי בקרב לבנים ושחורים כאחד. גרסת קרידנס הייתה פופולרית יותר. בעוד מוזיקאים שחורים נחקרים בספרים למדניים ענייניים ולא אישיים כלל, זוכה כל פוץ לבן עם כמה להיטים לביוגרפיה מפורטת ומיד אחריה לביוגרפיה החולקת עליה.

מוזיקאים לבנים נבחנו באופן פרטני, ואילו מוזיקאים שחורים נחקרו כתופעה והודחו למדפי האנציקלופדיות. היה צריך מלבין קפה כמייקל ג'קסון, שהיה גם רקדן מחונן, לחצות את מחסום הצבע. מותו בגיל צעיר גם עזר למוניטין שלו. גברת מאהון טוענת כי ההיסטוריה השלמה של עליונות לבנה בנויה על העיקרון המדיח הזה. שעה שיוצרים כדילן, הסטונס וג'ניס ג'ופלין נחשבו כמי שהסירו את כבלי הזהות השחורה ופרצו את חומות הגטו, הטענה כלפי המוזיקה הנפלאה שנוצרה בדטרויט על יד האמנים שהיו חתומים ב"מוטאון", הייתה שהיא מוקה, כלומר אינה שחורה דיה.

במשך חמש שנים החל מ-1968, עידן שנפתח עם "Jumpin' Jack Flash" דרך יצירות מופת כ"Sticky Fingers" ו"Exile On Main Street", הנחשב לאחד השיאים הגדולים בתולדות הרוק, הצליחו הסטונס לנגן מוזיקה שאם לא הייתה שחורה מלידה עברה בהצלחה את מבחן הכניסה. נטייתם לתמלילים אלימים בשירים כמו "Sympathy For The Devil", "Gimme shelter" ואחרים, ובעיקר "Brown Sugar", שהיום מותר להגיד שכיוון לאיבר הנשי השחור שאותו חפן דונלד טראמפ בדרך לנשיאות, בחשו את הסטונס עם מאזינים שחורים והביאו אותם למגע קצר אך משמעותי עם אסון.

בפסטיבל אלטמונט שחתם את שנות ה-60 לא בנשיקה, אחרי שהגרייטפול דד יצאו מדעתם והפקידו את האבטחה על המופע בידי מלאכי הגיהינום, נדקר למוות הצעיר השחור הנטר מרדית' במהלך ההופעה של הסטונס, כאשר מהבמה אין לג'אגר ולחבריו מושג מה קרה בקהל. סלידת הממסד הלבן מהסטונס הייתה קשורה לחיבתם המופגנת למוזיקה שחורה ולמסר האלים שעלה משיר נפלא כ"Gimme Shelter".

בסרט מצוין על זמרות רקע שחורות, מספרת מרי קלייטון, זמרת הרקע של הסטונס בשנות ה-70, כיצד התבקשה בעת הקלטת השיר לצרוח את הפזמון "War, children / It’s just a shot away" ואחר כך "Rape, Murder". נטייתה המיידית הייתה לסרב, אבל עבודה עם הסטונס הכניסה כסף רב. לליזה פישר הנהדרת שנים רבות לאחר מכן, אין בעיה לשיר את המילים תוך שהיא מגפפת את ג'אגר. העובדה שאת המילים הקשות שרה זמרת שחורה, הפכה את קליטת השיר לקשה יותר, מכיוון שהמאזינים עשו במוחם חיבורים שספק אם הייתה כוונה להם. העובדה שהסטונס, דווקא הם, שרדו את כל זאת, עד כדי כך שזכינו לראות את ריצ'רדס מגלה את שער השיבה הצבוע שלו וכורך בנדנה סביב השיער שנראה ככתר צלעות כבש, היא נס רפואי ותרבותי נדיר. כה רבים וטובים נפלו בדרך על פחות.