כבר חמישה עשורים עוזי פוקס מלווה את הפופ והרוק הישראלי. הוא מחלוצי מוזיקת הנשמה הישראלית, והדרך שלו אל הפסגה הייתה רצופת קשיים לכל אורכה, אבל הוא עשה את זה בכל זאת. פוקס, בן למשפחת עולים מרומניה שגדל ביפו, הצליח לפרוץ עם מוזיקת נשמה ורוק, שנתפסה כמוקצה בקרב הממסד המוזיקלי והתקשורתי של שנות ה־60. את שנות נעוריו בילה בלהקות קצב שהקים עם חבריו. פוקס השתפשף בלהקות שונות - להקת FBI, להקת הלורדים (שהופיעה במכבסה שכונתית ששימשה כמועדון) ולהקת השמנים והרזים, שהייתה מלהקות הקצב הראשונות שתועדו על גבי תקליטון - ההקלטה הראשונה לקולו של פוקס.

בסוף שנות ה־60 הוא כבר נחשב לאחד מגדולי זמרי הקצב, יחד עם דני שושן, ולאחר תקופה קצרה בלהקת הכוכבים החדשים הצטרף ללהקה שהקפיצה את הקריירה שלו מדרגה, להקת הסגנונות. הלהקה הייתה קיימת עוד לפני עידן פוקס, אבל כשחבר אליה היא הפכה ל"עוזי והסגנונות" ומיקמה עצמה כאחת מלהקות הקצב המשפיעות והבולטות בסוף שנות ה–60, ועל הכל ניצח קולו העוצמתי והמחוספס של פוקס. הלהקה זכתה להצלחה רבה והנפיקה להיטי מועדונים כ"רכבת הבוקר" ו"יום ולילה", אך לא הצליחה לפרוץ את גבולות הרדיו והתקשורת. הסיבה העיקרית: השירים שלה היו באנגלית.





ב–1971 הצטרפו פוקס והלהקה לאופרת הרוק הכושלת "קפוץ" שניסתה, לראשונה, לעברת את להקות הקצב. למרות הכישלון, פוקס פרץ ללב הקונצנזוס דרך המחזמר "אל תקרא לי שחור". פוקס ושותפתו להפקה, רותי נבון, הפכו לכוכבי ענק, ושירי המחזמר, "יום יבוא", "קליפסו בשחור־לבן" ו"שחורה ונאווה" (סולו של פוקס) נחרכו בתחנות הרדיו והפכו את פוקס לכוכב המיינסטרים.

לאור הצלחת המחזמר הקליט פוקס מספר שירי סולו, אך הם לא הצליחו לפרוץ לרדיו בגלל מלחמת יום הכיפורים, שפרצה באותה העת. אבל אז, בזמן הופעותיו מול החיילים המוצבים סמוך לקווי האש, נולד להיט הסולו הראשון והמיתולוגי שלו, "אין לך מה לדאוג" (או בשמו העממי יותר, "תחתונים וגופיות").
"השיר הוא למעשה גלויה ששלח בחור צעיר בשם גיורא, שהוצב בתעלת סואץ, לאחותו תלמה אליגון. זמן קצר אחרי שהגלויה הגיעה לתלמה המודאגת, הגיע קובי אשרת עם מנגינה וביקש ממנה לכתוב מילים צבאיות כדי להעלות את המורל של החיילים בחזיתות. היא שאלה אותו: 'באיזו שעה אתה צריך את המילים?', והוא אמר לה שבשעה שש וחצי הוא יבוא לאסוף את השיר ושתשים את הטקסט בארון החשמל שבבניין. תלמה לקחה את הגלויה כהשראה והפכה אותה לשיר, והשאר היסטוריה. אני זוכר שכשהשיר יצא אי אפשר היה לשיר אותו, כי החיילים עלו לבמה והתחילו לשיר אותו איתי. זו הייתה היסטריה".

המחזמר


זורק כפפה

הצלחת השיר עודדה את פוקס להגביר הילוך ולעבוד על אלבום הסולו הראשון שלו בעברית, וכאיש שגדל בסביבת להקות הקצב, גייס למשימה את חברי להקת הליווי "או שכן או שלא" (לשעבר להקת המסמרים) שכללה את אבי סרוסי (בס), יוסי אטיאס (תופים) ואיציק ברנס (גיטרה). כמו כן, הוא התחמש במעבד המוזיקלי קובי אשרת, שרקם עבור פוקס עיבודים שהיו יותר פופיים קלילים מאשר רוקיים כבדים, מה שתרם לעיכול "קל" יותר של החומרים אצל קהל המאזינים.

ב–1974 יצא לאור אלבום הבכורה של פוקס - "כן כן", שכלל 11 שירים, ואותם יצרו מיטב המוחות המוזיקליים של התקופה: אשרת, קובי רכט, אליגון, מוני אמריליו, דן אלמגור ובני נגרי.

לצד סינגלים קודמים ששחרר פוקס לפני מלחמת יום הכיפורים (כולל "שחורה ונאווה" מ"אל תקרא לי שחור"), כלל האלבום גם את "אין לך מה לדאוג", ועוד להיט ענק המזוהה עמו עד היום - "ילדונת" שהלחין קובי אשרת למילותיה של תלמה אליגון.

האלבום הביא את יכולותיו הווקאליות העוצמתיות של פוקס לשיא והיה לאחד מאלבומי הפופ הגדולים של שנות ה־70 בארץ. לצד הצלחתם של שירי האלבום בעברית, פוקס לא ויתר על תשוקתו הרבה לשיר בלועזית וחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה עם להקת הסגנונות החדשים.

לאחר צאת האלבום, פוקס השתתף במספר פסטיבלי זמר למיניהם ושחרר מספר סינגלים לרדיו, אך לא הצליח לשחזר את הצלחתו המטאורית של אלבום הבכורה שלו. ב–1977 הוחתם על חוזה הקלטות ענק בצרפת ובשוודיה, אבל בדרכו לפריצת קריירה בינלאומית עבר תאונת דרכים קשה שקטעה את החלומות.

מאז ועד היום פוקס עבר המון: הוא הספיק לגור תקופת מה בארצות הברית, להקים את אולפן הדיבוב המצליח נ.ל.ס, לחבור לגבי שושן ז"ל ולשרי למופע מצליח ולהקליט אלבום ("אמצע החיים"), שאומנם הציג את פוקס המשובח עם אותן יכולות ווקאליות איכותיות, אך לא ממש הושמע ברדיו.
אף שהקליט לא מעט חומרים חדשים מאז שנות ה־70 ואף על פי שהשתתף בלא מעט פרויקטים מוזיקליים, נראה ששיא הקריירה של פוקס מבחינת הקהל היה באמצע שנות ה־70.

"לפני כמה שנים הוצאתי אלבום אחרון בשם 'אמצע החיים', ואני טוען שהוא אלבום מפוספס", אומר פוקס. "לא רוצה לומר שנשברתי או משהו, כי זה לא יהיה נכון, אמן תמיד חולם להתמיד ולעשות ולא להפסיק להקליט ולשיר, ואני מאוד רוצה להקליט שוב עוד אלבום. יודע מה? אני זורק כפפה ומעוניין למצוא באמת אנשים עם רוח צעירה יותר, שזה אתגר, שיבואו לעבוד איתי על אלבום. לבד זה קשה להיכנס לאולפן. יש דור צעיר, יש זמרים טובים, כותבים מדהימים ואני חושב שצריכה להיות דרך אחרת להיכנס היום להקליט ולכתוב שירים" .

כיצד התקשורת מתייחסת לשירים חדשים של אמנים ותיקים?
 "המצב קשה. אני יודע שאם הייתי מקליט דברים חדשים, ספק אם הם היו מושמעים, כי דברים השתנו. תפיסת הרדיו שונה, ויש המון שירים שיוצאים כל יום. האמנים הוותיקים עשו את שלהם ונגמר הסיפור, וזה סיפור עצוב. זו תחושתי. כנראה שצריכה לקום איזושהי תחנה מיוחדת שתיתן את הבמה לדור הוותיק יותר, שתשמיע גם דברים חדשים לצד הישנים כדי לתת להם לשרוד בצורה יותר מכובדת. אסור לשכוח שהאמנים הוותיקים מסוגלים גם היום לבעוט ולשיר בעוצמה מאוד חזקה".

מה לדעתך הפתרון היעיל לשיפור מצבם של האמנים הוותיקים?
 "במצב הנוכחי, אני חושב שכמה שיותר השמעות של זמרים מהדור שלי וכמה שיותר חשיפה ברדיו ובראיונות יאפשרו לדור הצעיר ולכל אחד אחר להבין שהיה פה משהו לפני, היה פה משהו בראשית, קרו פה דברים ששינו את המוזיקה בארץ, ואני חושב שפחות מתייחסים לזה ופחות משמיעים. דבר שני, וחשוב לא פחות, זו הטלוויזיה: צריך לתת חשיפה גדולה יותר גם לדור שלנו במסגרת תוכניות למיניהן, כי נוצר מצב שאם היית רוצה היום להוציא דבר חדש, אתה פשוט לא יכול, כי אתה יודע שמלכתחילה לא ישמיעו, לא יראו ולא יתייחסו לזה. המלחמה קשה ומירי רגב צודקת, צריך להקים תחנת רדיו נוסטלגית.
אני בטוח שהרבה מאזינים ישמחו לשמוע את השירים ההם בכל מצב. זה יגדיל חשיפה ותמלוגים ויעזור לאנשים לגמור את החודש. ובכלל, למה עיריות ומקומות אחרים לא יכולים לשבץ אמנים ותיקים במסגרות כאלה ואחרות כמו בימות הקיץ? לא לכל אחד יש אמרגן או משרד, אני למשל עובד אומנם עם אמרגן כזה ואחר לעתים, אבל הייתי שמח ליותר במה. אל תשכח שלאמנים מהדור שלי קשה לחיות ללא במה, אז צריך להשקיע מחשבה יותר מרובה, לפתוח דלתות ולראות כיצד ניתן לקדם נושא כזה חשוב".

מה הדרייב שמאפשר לך להמשיך להופיע למרות הקשיים הללו?
 "שמע, אני חושב שאני במיטבי: אני מקדם מופע חדש ואני מחכה לבמה, אני רוצה במה, אני רוצה כל הזמן להופיע. עד לפני שחברי הטוב והאהוב גבי שושן ז"ל הלך לעולמו, הופענו המון, ופשוט איבדנו חבר, וזה שינה את פני המפה כליל".

אתה חושב שגבי שושן ז"ל היה קורבן של התקשורת?
 "לפי דעתי הוא היה קורבן, לא נתנו לו את הבמה והכבוד הראויים. תראה, הוא השקיע בתקופה האחרונה את כל כספו ונשמתו באלבום חדש, הוא עבד כל כך קשה על האלבום ונכשל עם השירים. פשוט לא השמיעו את השירים, ולפי דעתי אלו היו דברים מקסימים שכן היו ראויים לחשיפה, וזה היה נותן לו רוח גבית ובמה ודוחף אותו. הרבה דברים אולי היו משתנים לו כן היה מקבל את החשיפה התקשורתית".

איפה התקשורת?
אתה מרגיש פספוס כלשהו בקריירה המוזיקלית?
"כן, אני חושב שפספסתי בזה שברוב שנות ה־80 לא הייתי בארץ וזו הייתה התקופה הכי חשובה לי בקריירה. אחרי הצלחת האלבום והשירים שלי בסוף שנות ה–70, החלטתי בשיא הקריירה לעזוב לארצות הברית, הופעתי שם במועדונים רבים במסגרת הקהילה היהודית והחלום שלי היה למצוא מפיק אמריקאי ולעבוד איתו על אלבום. מצאתי מפיק אמריקאי בשם טרי פלפס שעודד אותי מאוד, ועבדתי כמעט שלוש שנים עם צביקה נוי (נימוי) על סקיצות לאלבום שחשבתי שיקרה איתו משהו, אבל הייתה דרישה ממני שאם אני רוצה להמשיך לעשות מוזיקה חדשה בארצות הברית, צריך להופיע בכל רחבי המדינה במשך שנה כדי לצבור קהל. החלטתי שאני לא הולך לעשות את זה, ומדובר בפספוס. אבל חזרתי משם עם ידע, כי למדתי את תחום הדיבוב ותחום עשיית הסרטים המצוירים והמצאתי עצמי מחדש. חזרתי לארץ והשקעתי את כל כולי בפיתוח אולפני נ.ל.ס".

אלבום הבכורה שלך היה די פופי ורך יחסית לרוק הבועט שעמו זוהית, למה שינית כיוון ואיך הרגשת בעקבות השינוי?
 "בלהקות הקצב והרוק של אז שטנו על הרוק'נרול של שנות ה–60. בתחילת שנות ה–70 הכל השתנה, ירדנו מהמועדונים ולהקות הקצב והרוק כי זמנם חלף וחל שינוי בתפיסת המוזיקה, ועברנו לשיר בעברית. המעבר לעברית היה חשוב ומאתגר".

מה היה יחס התקשורת לרוקרים כמוך אז?
 "התקשורת בכלל לא פרגנה ללהקות רוק ישראליות, וזה היה קשה. אבל למזלנו לעוזי והסגנונות היה פרגון די רחב, תמכו בנו אנשים מגלי צה"ל ו'להיטון'. אני חושב שזה היה גם כי מבחינת המוזיקה היינו סוללי הרוק הישראלי בארץ".

אתה טיפוס נוסטלגי?
 "אני תמיד מסתכל על העתיד וחושב מה אפשר לעשות עוד. הנוסטלגיה היא חלק מהקריירה שבניתי ועשיתי בעבר, יש יופי בתקופה ההיא ויש יופי בתקופה היום, אף על פי שהיום קשה ולא פשוט בכלל לחדור פנימה למערכת. הנוסטלגיה בפני עצמה היא דבר יפה, ותמיד כשמראיינים אמנים כמונו, מדברים על הנוסטלגיה וזה בסדר, כי סללנו דרך ויצרנו משהו שלא היה פה בארץ ואסור לשכוח את הדברים האלה".

היכן אתה מופיע בימים אלה?
 "אני מופיע מדי פעם עם שרי ורותי נבון ובקרוב אצא במופע חדש שיכלול לקט שירים של עוזי פוקס מכל התקופות עד לאלבום האחרון ומחווה לשיריו היפים של ג'ו קוקר".

יש לך איזה טיפ לרוקרים צעירים?
 "שימשיכו לכתוב ולשיר רוק. לא לשכוח שבתקופות האלה, שבהן הרוק לא הכי פופולרי בארץ, זו עדיין מוזיקה שחייבים לשמור עליה. כמו כן, הייתי אומר שיחשבו עוד 30 שנה קדימה, איך הם דואגים לעתיד הרחוק. הם חייבים לבנות גב למקרה שיחסר להם כאשר מגיעים לגיל מבוגר יותר, כי רוקרים צעירים לא יודעים מה יהיה בעתיד הרחוק, וזה מאוד חשוב".